אין יגון. אין צער, אין רגשות אמיתיים. הכל נחבא ברשת. הכל מתקמץ. אר.אס.אס. שלוש אותיות כה משמעותיות, ללא כל אפשרות חזרה. מרגע שהכרת אותן, חייך השתנו מהקצה אל הקצה.

הרשת היא התחליף לחיים, במקום להיות תוסף אליו. כך זה נראה לפחות. היא אמנם "מחזירה עטרה ליׁשְנָה באמצעות הנצחת הכתב, אך היא מאיינת כל פרט אישי בו. אין יותר יחסים פרטיים. המרחב הציבורי הוא פרטי, והמרחב הפרטי הוא ציבורי. איןיותר סודות. הכל ניתן להוכחה, יש לוגים, בלוגים ואימיילים. אין "לא אמרתי". זה התחיל כשראיתי את עצמי מתווכח עם חברה לשעבר ומראה לה מה היא כתבה לי באיי.סי.קיו, וככה אני מוכיח את צדקתי הנצחית.

ביל פולמן מגלם בסרט "כביש אבוד" מוזיקאי סהרורי, שמסרב להחזיק מצלמה כיוון שהוא אוהב לזכור את הדברים בדרכו שלו. כך גם אפלטון מסביר על סוקרטס, תוך כדי שהוא מפרש את פרמקון - שמספר על אגדתו של תֵּיוּת שהציג את הכתב במצרים. הכתב הוא סופו של הזכרון, סופו של המימד האישי. והוא מה שמקרב אותנו למטריקס, או לאקזיסטנז (גירסתו של קרוננברג המדוברת) הרשת היא זו שתכחיד את היחסים הבינאישיים.

זה התחיל עם אתרי ההיכרויות, שאפשרו לבנות את ה-מודל של בן הזוג ולחפש באמצעותו, זה המשיך עם הבלוגים, בהם אתה חיי את חייך דרך אדם אחר שמספר על חייו, זה עובר דרך אתרי החדשות - שמורידים את כל הפאן האישי באירועים. אם עד עכשיו על המסך המרצד לא היה הבדל בין יצירה קולנועית לבין אסון טבע או פיגוע המוני. הרי שהיום זה עוד טקסט שבסך הכל קוראים את הכותרת וממשיכים הלאה. אין צורך בידע אמיתי.

הבעיה האמיתית מתחילה כשלא יודעים היכן הבלוג מתחיל והיכן הוא מסתיים. הבעיה היא מה קורה אם הבלוגר הוא לא אדם אמיתי. יכול להיות שהוא מכונה שמזייפת אישיות, ומבקרת אותן על סמך אידיאולוגיה מוכתבת מראש. ואז מה? אז הטוקבקים הם ההכרה שהם מקבלים, כמו שאומר אלתוסר (ב"על האידיאולוגיה") וכשהם מקבלים את ההכרה ("אני בלוג, מי אתה") הם מפתחים אישיות שונה מהכותב.

הבלוג הוא הדרך של האדם להביע את עצמו בצורה מלאכותית. הבלוג הוא לא האדם, אך הוא לא יצור עצמאי. אולם, הבלוג יוצר שדה שיח סביב אירועים בשפה ששונה מהשפה שמוכתבת על ידי בסיס העל. עוד לא הצלחנו לצור אתרי חדשות על בסיס בלוגים, אך לא רחוק היום מכך שלכל כוכבן וידוען יתווסף יחד עם דובר בלוגר שיכתוב עבורו, וכל בלוגר יקבל רצועה באתר החדשות על מנת לפרסם את דבריו.

הרי מעשיו של העיתונאי אינם שונים בהרבה ממעשי הבלוגר. שניהם מגיבים על אירועים. העיתונאי בדרך כלל מנסח מחדש אינטרסים של בעלי הון, עורכי דין, ידוענים ושאר מיטיבים, בעוד שהבלוגר כותב על רוחו. ההבדל העיקרי בין בלוגר לבין עיתונאי זה שידוע שהעיתונאי כותב בצורה אינטרסנטית, בעוד שאצל הבלוגר ישנו ספק.

מאחורי כל בלוגר מוצלח עומדים חיים מוצלחים פחות. האם הבלוג הוא התלונה שלנו על חוסר קיומם של חיים אמיתיים? האם הטוקבקים הם החברים האמיתיים שלנו? אלה שנעשים בלי ביקורת על כלום, אלה שלא ברור מי כתב אותם?

האם אפשר לוודא בכלל שיש חיים אי שם, והאם יש צורך בבלוגים? אני חושב שלא. הפילוסופיה של הרשת היא תחום חדש ולא נחקר, כמו המשפט ברשת. סמכות הדיון ועוד בעניינים רשתיים צריכה להיות מועברת לטריבונל מקצועי. טעויות רבות שישנן בפסקי דין בבתי המשפט (בחו"ל במיוחד) נובעות מחוסר מקצועיותם של שופטים, ולא באשמתם. בבית המשפט של הרשת צריכים שינוי מרענן, לדון באמצעות מקצוענים, משפטנים בתחום דיני הרשת. וכאלה טרם נמצאים.