דאוס אקס-ניהילו Deus Ex Nihilo

חלק א – דאוס נוביס Deus Novis, או, הטלוויזיה כדת חדשה.

הדתיים הם ישנים, הדת היא חדשה – האמונה היא מוחלטת. הקשר בין המאמינים מתקיים בכל נדבכי החיים; הם מדברים עם האל, מתקשרים אליו, שולחים לו הודעות ומקריבים למענו קרבנות. האמונה היא אחת –כולם סוגדים באותה הדרך ורוצים להתקרב לאלוהים מעורר הכיסוף.

הדת היא הטלויזיה. האל נמצא בתוכה והיא כשלעצמה יוצרת מציאות חליפית עבור המאמינים.
הם צופים באותן התכניות ומדברים באותה שפה – מהולה במסיונריות. הדתיים משקיעים בה מעל ל4 שעות ביום ובמדינות מסוימות אף 7 או 8. הילדים זובחים לאל וגדולים בתורה כמו הוריהם, אם לא יותר; והדת היא מודרנית, הדת היא דינאמית.
לדת הזו,בניגוד לדתות ה-אחרות, ישנה מטרה מובהקת – צרכנות – האמונה המוחלטת באל באה כדי להעשיר את בעליו, וכן, היום יש בעלות על האל. האל כפוף לאינטרסים – אך כמו הממסד בישראל, כל עוד הוא משכיח מהמאמינים אתצרותיהם הם מוכנים לסלוח על עוונותיו.

הדת החדשה כופרת באמונה. אין קדוש (פרט לקניינם של בעלי תחנות השידור) וניתן לכל אדם פתח ופה להציג את דבריו- כל עוד הוא מוכן לצאת לפרסומות 5 פעמים בשעה. דת הטלוויזיה נועדה לשעבד את בני האדם על מנת לצרוך יותר, כדי ששאר בעלי ההון יסכימו לפרסם את מוצריהם בתחנות הטלויזיה. הכסף והצריכה מחליפים את התרבות ויוצרים אלטרנטיבה לפרויד, \איינשטין, הגל, דוסטוייבסקי, שייקספיר ועוד. כל מה שלא ניתן להבין בתוך 5 דקות או פחות לא ראוי למאמיני הדת הזו.
הדת בזה ליושבי הספריות ומהללת את המדיומים האלטרנטיביים; אלו ללא סימוכין, אלו אשר בהם כל אדם הוא גיבור תרבות. הדת מבוססת על שמועות (ומקורות) ומאיינת את הזכרון האישי. כל אירוע אישי הופך לקולקטיבי ומחלחל אל תוך חיינו.

לדת יש גם כהנים; אך אלו זמניים ומתחלפים כל יום – נינט טייב, צביקה הדר, סנדרה רינגלר וענבל גבריאלי. מה שהאל נתן האל גם לוקח. הדת היא מסיונרית וכוללנית. היא מונעת הנאה ממי שלא משתייך אליה ומהווה את כלל עולמו של המאמין: זה עוקב בדווקנות אחר המתרחש בטלנובלות שונות; צופה בחדשות שבוחרות איזה מידע נכלל ואיזה מושמט מ30 דקות התהילה היומיות.

הדת היא זו שמביאה לשחיקה במערכת החינוך – גם אם זו לא אשמה בכך. הרי הציבור הוא זה שבחר להשתייך אליה, הציבור קנה את מכשיר התפילה והכניסו לביתו (בהערת אגב, ניתן להשוות בין הטלויזיה לגלגלי התפילה התאילנדים, שם הבורים מסובבים גלגל בו רשומות מילות התפילה). אין אנו רחוקים מהיום שבו לא ידע הציבור לכתוב בעט (אולי להקליד SMS יוותר כחלק מהצורך האנושי בתגמול), לא ידע לקרוא את התורה ולא יוכל לדבר. אוצר המילים יצטמצם ל160 מילים בסיסיות שמחציתן בלעז. זוהי אינה קידמה, זו מוטציה של רגרסיה שוחקת – הקידמה היא בספרות, באקדמיה ובתרבות.

הטלויזיה יוצרת קרבה אל האדם, אך גורמת לתקשורת ישירה עם ההמון תוך כדי ביטול הקשר עם שאר הצופים. האינטראקציה האישית, זו הקיימת בתיאטראות, במסעדות ובבתי כנסת היא היוצרת את הדיסקורס שמביא לקדמה ולידע, לא טלויזיה המספקת אופיום להמונים (בדומה לגריסתו של קרל מרקס כי "הדת היא אופיום להמונים", דת הטלוויזיה שנוצרה מבטלת חלק גדול מהעצמיות של הצופים ומותירה אותם בעולם בו אין מקום לחשיבה ודמיון אלא אך בידור ריק מתוכן והטלת ספק).

חלק ב – הפרטת הדת מהמדינה.

לאחר שרעיון הפרדת הדת מהמדינה כשל בצורה נחרצת עקב התנגדות העם, אני רוצה להעלות כאן את רעיוני. הרעיון התבסס לאחר שיחות עם אנשי דת, אנשי חינוך וציבור שרוצה לשנות. אני רוצה להביא על רגל אחת תפיסה שיכולה לשנות את מבנה המחשבה שקיים כיום בנושאי דת ומדינה. הרעיון של הפרטת הדת מהמדינה הוא פשטני ברגע שמבינים את התפיסה הבסיסית.
העניין החל כשהבנתי שגוף חופשי יותר בסקטור השלישי, ההתנדבותי, מאשר בסקטור הציבורי, ולכן עמותות אשר עוסקות בדת עושות זאת בצורה יותר יעילה מאשר משרדי ממשלה. כמו כן, אלה יכולות לגייס תרומות ולקבל תקצוב מהמדינה. לכן, ניתן לאצול את כל סמכויות משרדי הדתות לגופים מהסקטור השלישי על מנת לשפר את היעילות: כל דת תקבל תקצוב מהמדינה לפי מספר המאמינים אשר סוגדים לה לפי מפתח זהה – היהדות האורתודוקסית תקבל את התקצוב הגבוה ביותר, שכן לה משויכים מירב המאמינים כיום.
על ידי מתן אפשרות לחופש התאגדות לכל מספר מינימאלי של אנשים (נניח 1000, לשם ההיפותזה) נוכל לתת לדתות, אשר מאמיניהן רוצים זאת, תקציבים למוסדות תרבות ודת, כמוכן חופש לנהל את ענייני האישות (בדומה לשיטת המילת שהונהגה בתקופה העות'מנית בישראל) שלהן. ענייני המרת דת (שכיום מוסדרים בפקודת ההמרה) ידונו מחדש ויאפשרו לאנשים להמיר את דתם, כמו קופות חולים, לדת אשר בה הם מאמינים.
אפשרות זאת מחד עלולה לסכן את היהדות האורתודוקסית, שכן כך יתגלה מעמדה הלא מחייב, וכי בעצם רוב היהודים מעוניינים ברפורמה כלשהי במוסדות הדת (אחרי רבים להטות – שמות כג,ב); אך מנגד יאפשרו לאנשים להתקרב אל הדת ולהראות את אמונתם בצורה שהיא רוצה. לא מדובר כאן על ביטול מצוות הדת כדי להתקרב אל גרים\ערלים (כמו שעשה פאולוס) אלא מדובר על מתן אפשרות לקבוצות להתאגד על מנת לעבוד את האל בדרכם שלהם.
היהדות האורתודוקסית לא תעלם אלא תשגשג, שכן זו תוכל לפרסם עצמה באמצעי תקשורת ההמונים, תוכל לצאת בקמפיין חוצות ולא להוציא עוד מנשרים קיקיוניים (לדוגמא המקצרת את חצאיתה מגלה את מקום סרחונה – http://www.hofesh.org.il/haredim_papers/fliers/sister.html ) אלא יותר לכיוון של "צום גדליה – הרצח הפוליטי הראשון, זוכרים וצמים"; פרסומת בערוץ 2.
מדובר על כך שהדת תוכל להציג תכנים עצמאיים כדי לקדם את הדת אצל מאמיניה, וכי החילונים בעצם לא מעוניינים במוסד הדת שקיים כיום, ולא יהיו מעוניינים בעתיד. לכן כדאי לתת להם את חופש הפולחן שלהם.
המטרה של הפרטת הדת מהמדינה היא להביא למקסום של חופש הדת של הפרטים ולהביא את חופש ההתאגדות למיצוי על ידי מתן אפשרות לקבוצות שאינן אולטרה-אורתודוקסיות לבצע את פולחן הדת שלהן. חופש הדת יאפשר לנו לחיות בכבוד במדינה ראויה.