לפעמים, אפשר ללמוד הרבה יותר על התרבות והפוליטיקה מהסאבטקסט, המעשים הקטנים והבחירות הלא-מודעות של הגיבורים.  לפעמים, הסאבטקסט צועק כל כך שהטקסט נהיה קטן, בפונט לא קריא. ככה זה גם עם המעצר (או עיכוב) של פאבל דורוב, מייסד טלגרם. אמ;לק: דורוב עוכב בשדה תעופה בצרפת היום בעקבות טענות כי הרשת שהוא מפעיל, טלגרם, לא פעלה מספיק להסרה או חסימה של תכנים לא חוקיים. טלגרם היא אפליקציה שטוענת להצפנה ושמירה על פרטיות מוגברת אך אינה מפותחת באופן שקוף. דורוב לאורך השנים התגאה בצוות הרזה שלו ובאי עמידה בדרישות של רשויות חוק.

הבעיה העיקרית בעיכוב של דורוב נוגעת לשאלה: האם לדורוב יש אחריות על התכנים שמועברים ברשת שלו. וכאן, הבחירה הטכנולוגית של דורוב משפיעה הרבה יותר על המעמד המשפטי שלו. בואו נעצור לרגע לדבר על מה ההבדל בין טלגרם (Telegram) לסיגנל (Signal), ומה היכולת של דורוב להתערב, לפני שנדבר על החוק.

בשלב הראשון נדבר על איך סיגנל מעוצבת, ולמה לצורך העניין אנחנו לא כאן בדיון על המפתחים של סיגנל. סיגנל היא אפליקציית תקשורת מוצפנת מקצה לקצה, שבה למפעילי הרשת אין יכולת לדעת מהם התכנים שמועברים בגלל שיטת ההצפנה, וכמעט ואין להם דרך לדעת מהם הקשרים החברתיים שלכם, מה הקבוצות להן אתם מנויים ומה היקף התקשורת בינכם. לכן, לדוגמא, כאשר תתקינו סיגנל מחדש על טלפון, לא תקבלו גישה לארכיון ההודעות שלכם.

במצב כזה, אם טרוריסט ירצה להתכתב עם עמית למקצוע באמצעות סיגנל, סיגנל לא ידעו כלום על ההתכתבות, לא יכולים לחסום אותה, אבל גם לא שומרים עותק מההיסטוריה שלה. כלומר, סיגנל היא כלי מעולה לעבריינים לעמוד בקשר של אחד-לאחד, אבל לא בצורה של הפצת מידע המונית.

להבדיל, טלגרם אינה כזו. קודם כל, טלגרם אינה בנויה בקוד פתוח. אף אחד לא יכול לדעת מה קורה באמת מאחורי הקלעים אלא אפשר רק להסיק את זה על סמך מאפיינים בתוכנה. לדוגמא, אנחנו יודעים שכאשר אתה מחבר מכשיר חדש לחשבון הטלגרם שלך, ההיסטוריה שלך מוצגת מתחילת השימוש שלך ועד אינסוף. אנחנו יודעים גם שבערוצי טלגרם, ניתן לשלוח קבצים שישמרו ויהיו נגישים לכל חברי הערוץ וגם לחברים חדשים, כלומר הם מאוחסנים על שרת מרכזי. זה מלמד אותנו שלטלגרם, לדוגמא, יש גישה לקבצים ויכולת לא רק לספק אותם למשתמשים אלא גם לקרוא את התוכן שלהם.

זה נהדר אם אתם נוטים לאבד את הטלפון וצריכים גיבוי של כל ההודעות שלכם. זה פחות נהדר אם אתם חרדים לפרטיות של ההודעות שלכם או מעבירים מידע רגיש.

הרי, שום דבר לא מבטיח לנו שעובד של טלגרם לא יקרא את ההודעות או יצפה בתוכן שמועבר.

עבור מי ארכיטקטורה כזו נהדרת? עבור אנשים שרוצים להעביר ולהפיץ תכנים. לטלגרם יש מאפיין שנקרא ערוצים. גם לי יש אחד כזה (כאן), שמאפשר לשלוח עדכונים. להבדיל מפייסבוק שבו אתה כפוף לצנזורה והגבלות, בטלגרם ההגבלות הן נמוכות יותר, וכמעט ולא קיימות.

המדיניות של טלגרם להתנגד לצווים או לבקשות של רשויות היא מבורכת כשמדובר על הגנה על משתמשים ממשטרים דכאניים. היא פחות מבורכת כשמדובר על נסיונות להלחם בטרור או פדופיליה. ועדיין, תמיד מדינות יטענו שמתנגדי המשטר הם פדופילים או טרוריסטים, ולכן קל לקחת את הצד של טלגרם.

אז מה שקרה בעצם הוא שטלגרם התעלמה, בצורה סדרתית, מעמידה בהנחיות של ה-Digital Services Act, אותו חוק שמחייב בעלי פלטפורמות שיכולים לעשות זאת להסיר או להפעיל אמצעים לבקרה על תכנים לא חוקיים. ההתעלמות הזו יצרה לטלגרם (ודורוב) בעיה. אבל היא לא התעלמות יחידנית. גם פייסבוק, טוויטר (X) ורשתות אחרות מתעלמות בצורה כזו או אחרת מבקשות או מרוויחות מתכנים. לטוויטר, לדוגמא, יש חיבה מרובה להציג פרסומות להונאות קריפטו.

בטלגרם היה אפשר למצוא לא רק ערוצים של החמאס וחברים, אלא גם של האקרים שהדליפו פרטים אישיים, והכל מתוך ידיעה שלא ישתפו פעולה עם הרשויות אם יבוא היום.

עכשיו, כשאתה מיליארדר ברמה מסוימת, קל מאוד להגיד שהחוק הוא המלצה, להתעלם ממנו במדינה מסוימת ולהניח שלא יתעסקו איתך אישית. כשאתה מילארדר ומתרועע באותם חוגים כמו ראשי מדינות אז אף ראש מדינה לא יאפשר מעצר שלך. אבל, כשאתה מיליארדר ולא נכס לאומי באף אחת מהמדינות האלו, אתה נחשב לאאוטסיידר, אז קל יותר להתעסק איתך. וזה, בסופו של דבר, מה שקרה עם דורוב. הרי, זה לא שהיה אפשר לעצור את איילון מאסק.

לכן צריך להבין שהמאבק הוא בכלל לא משפטי, הוא תרבותי. בכלל לא בין רוסיה לאירופה, אלא בין אירופה לארצות הברית. צריך להסתכל מערבה, מעבר לאוקיאנוס, כדי להבין על מה האירופים נאבקים. האירופים נאבקים תרבותית מול ארצות הברית על השאלה מי יוביל את העולם. האם זו תהיה כלכלה סביביתית, בת-קיימא, שאיכפת לה מפרטיות וערכים, או שזו תהיה ליברליות חופשית. לא סתם לאירופים יש את ה-DSA והאמריקאים העבירו ב-1998 חוק שאומר הפוך לחלוטין.

אצל האמריקאים צמחו כלל ענקיות האינטרנט: מטא (פייסבוק, ווטאסאפ, אינסטגרם), אלפבת (גוגל, יוטיוב, כרום, אנדרואיד), מיקרוסופט (וינדוס), נטפליקס, אמאזון (אמאזון, AWS), אנבידיה, אפל (אייפון, מק, אפפסטור), ואצל האירופים יש במקרה הטוב את ספוטיפיי, נוקיה וארקיסון (תשתיות, כבר לא סלולרים). האירופים מובילים במותגי אופנה, מזון ואיכות חיים (LVMH, קרפור, דקטלון) ואפילו בתשתיות, אבל לא בתוכן. לא סתם הם נאבקים בתרבות ההוליוודית של קליפורניה עם חקיקה.

עכשיו, קל מאוד להתעסק עם דורוב. הוא קטן, אין לו מדינה מאחוריו. הרבה יותר קשה להתעסק עם צוקרברג או מאסק.

אם האירופים רוצים לשנות את המסלול שהאינטרנט ילך אליו למקום טוב יותר הם יכולים לעשות זאת על ידי שינויים עדינים של חקיקה כמו חקיקת הפרטיות שלהם (ה-GDPR), אבל הם יכולים גם לייצר אלטרנטיבה. להראות שבעוד שבתרבות האמריקאית אפשר לקבל נשק, זיופים, טרור, פדופיליה, אצלהם מקבלים אינטרנט נקי יותר. נקי לא במובן של פגיעה בחופש הביטוי, הרי האירופים יחסית לא מתערבים בתכנים לעומת אחרים, אלא נקי במובן שאפשר לסמוך על הרגולטור ולא לפחד ממנו.