יש מקרים שבהם המחוקק מגביל דרכים שאנשים יכולים להתבטא, ואפילו מעניש אותם, אם על סמך אותן התבטאויות אנשים עשויים לנקוט בצעדים שישנו את העתיד שלהם בצורה דראסטית. במקרים כאלה, המחוקק בוחר לקבוע שאי אמירת אמת כדי להניע לפעולה מסוימת היא עבירה שיכולה לשלוח אדם מסוים לכל, הוא בוחר לקבוע שאם אדם מסר מידע שהמטרה שלו היא לגרום לאדם אחר לבצע או לא לבצע פעולה שתשפיע על העתיד הפיננסי שלו כדי לגרוף רווח, אז אפשר להגביל את החירות שלו.
המחוקק הבין שהעתיד של בני האדם, החסכונות שלהם, כל כך חשובים ומשמעותיים, שלאמירות קטנות שעשויות להראות חסרות משמעות יש השפעה מרחיקת לכת שיכולה לשנות את ההיסטוריה. לכן, דיני ניירות ערך וחובות האמון כל כך מחמירים. לדוגמא; אם מנהל בחברה יאמר משהו בסגנון "אנחנו הולכים להצליח בזכות הפעילות הזו" או כי הוא מגייס השקעה, ויש חשש סביר שהאמירה תוביל משקיעים לרכוש מניות בחברה בציפיה כי שווי המניה יעלה, אז הוא עשוי להיות חשוף לסנקציות מסוימות. כך גם כאשר מנכ"ל מוכר למשקיעים, חכמים ככל שיהיו, כי החברה שלו תפתח מוצר מסוים כאשר הכל מבוסס שקר.
כלומר, ההנחה היא שהאדם הממוצע, שמשקיע את חסכונותיו כדי לבנות לעצמו עתיד טוב יותר, אינו חכם מספיק כדי לברר בעצמו את נכונות ההצהרות, וכל הצהרה שקרית שיכולה לייצר השפעה על העתיד תגרום לכך שהוא ישנה התנהגות, ועקב כך יבחר בחלופה שאינה מטיבה איתו.
זה נשמע מאוד הגיוני, אלא אם אתם באים מעולמות שמאמינים בהעדר רגולציה ופיקוח, ואז אין לי מקום בכלל להתווכח.
אלא מה, אם נקח את הרציונאל הזה: הגנה על האינטרס האישי, הבנה שהאדם הממוצע חשוף למניפולציות, והגבלות על הצהרות נושאות פני עתיד שהן שקריות ביודעין, נשאל מדוע לא לפקח על תחום אחר: הצהרות של פוליטיקאים.
קחו את הפוליטיקאי הממוצע; הוא יודע שהוא יכול לשקר מבלי לשלם על כך מחיר. כלומר, המחיר שהוא ישלם יכול להיות בדיקת עובדות, או סנקציות חברתיות, אבל לא פליליות. מנכ"ל שיגייס מיליון דולר ממשקיע בטענה שהחברה שלו יכולה לבצע בדיקות דם באמצעות קריאה בקפה ישלח לכלא, פוליטיקאי שיבחר על סמך הטענה כי הצד השני אוכל ארנבוני מחמד של ילדים וגנב כספים מעמותה שהיה מעורב בה? חלילה שיקרה דבר (גם אם דיני לשון הרע יכולים להכנס כאן).
שימו לב: אני לא מדבר על הצהרות צופות עתיד (שגם הן, אגב, צריכות להבחן בצורה אחרת), אלא על עובדות שמטרתן להניע בוחרים לקלפי. נכון להיום אין כל סנקציה על פוליטיקאי שמשקר שמונעת ממנו להמשיך לעשות זאת. אין מניעה שפוליטיקאי יחזור ויהדהד שקרים, שאחר כן יהפכו לטענות בערוצי טלויזיה ואחר כן לעניין שבשיח. ראו, לדוגמא, את הציטוט הזה מפסק הדין בנושא נוחי דנקנר (ע"פ 220/17 דנקנר נ' מדינת ישראל)
"משקיעים אלו קיבלו החלטות השקעה על סמך מידע כוזב ומצב מעוות באשר למדדים פיננסיים וכלכליים של החברה מושא ההשקעה, בעוד שסברו כי מדובר במידע מהימן. שני, ולא פחות חשוב מכך, במישור הכללי, מעשי תרמית בניירות ערך גורמים לפגיעה קשה בשוק ההון ואמון הציבור בשוק זה".
מדוע המשפט הזה לא נכון כאשר פוליטיקאי מסוים מספר שקר או טוען שמעשה שנעשה אינו קשור אליו? הרי, הוא גורם לכך שאנשים יצביעו לו כאשר הם "סברו כי מדובר במידע מהימן" וגם הוא גורם לפגיעה קשה באמון הציבור במערכת הפוליטית.
ובכן, הסיבה היחידה שחוק כאמור לא יעבור, לצערנו, היא כי במישור הפוליטי, הפוליטיקאים מחריגים את עצמם. זה קורה בחוק הספאם, וגם בתיקון האחרון לחוק הגנת הפרטיות. הפוליטיקאים פשוט רוצים להיות מעל החוק. הרי, בסופו של דבר, המשבר הפיננסי של 1930, וגם של 2008, נגרמו מאותן סיבות של ניצול לרעה של החוק. למה שלא נסתכל על המשבר הפוליטי ונבין שרק אמירת אמת תפתור אותו?