צריך את עזרתכם לסיים: אנא הוסיפו בהערה את הסיום הטוב ביותר לדעתכם, ואני אכתוב משהו.
17.2 אבסינת
כשאתה לבד אתה בעצם עירום; חשוף ללא הגנה על עצמך או על מי שמסתכל עלייך. לבד זו הדרך של הטבע להגיד לך שזה הזמן לשינוי בחיים. אז אני בעצם ניצב לפני שינוי מהותי, ואני לא רואה יותר רחוק מיומיים קדימה. כמו בתקופת הגיוס שלי, הכל בעצם מלווה במעטפת של חוסר וודאות, הסברתי את זה היום לאורן שהתגייס ועומד ערב הטירונות.
קמתי בבוקר, חתכתי את החבלים מהידיים לאט לאט עם השיניים, כל הידיים שלי התמלאו דם, לא מזה שהן נחתכו מהחבלים אלא כי השיניים שלי נחתכו מהחבל. פעם ראשונה ואחרונה שאני מביא סטוץ הביתה. הייתי צריך לדעת שככה זה יהיה. בעצם, לא הייתי צריך לדעת, אני לא כל-כך חזק בקטע הזה... בכלל כל הקטע הזה לא נראה לי בכלל מתאים לאופי שלי. בלי מחויבויות, בלי קשרים (ועם קשירות) ובלי חרטות once said, all done; הכל הסתיים מהר.
הגעתי לפאב ריק. לא היה איש פרט למלצרית ולבעלים. וזה לא שזה כמו בדרך כלל, שלא היה אף אחד חשוב; לא היה אף אחד – סתם ריק. היא לא נחמדה במיוחד, לא מיוחדת, אבל? לא יודע, זה משהו במבטא שלה, במראה שלה, באיך שהיא הולכת, שגורם לכולם לרצות אותה. אבל אני לא – זה מוזר, מיוחד ומיוחד --> אני לא נמשך בדרך כלל לכאלה בנות – אלה שכולם רוצים, אני אוהב את המיוחדות, אבל היום, זה לא שהיה מה לעשות; פשוט חשבתי שיהיה פעם אחת נחמד ללכת לספר לחבר'ה על איך היהי; איך יהיה ומה עשיתי. פעם אחת נוספת רציתי להרגיש איך זה לאסוף מישהי; לחקת אותה הביתה, לעשותה אותה, לגמור לה על הפנים וללכת. אבל הכל היה הפתעה אחת גדולה, בסקס, אתה תמיד יודע איפה אתה מתחיל, אבל אף פעם אין לך מושג איך זה יסתיים.
ישבתי ושתיתי קצת אלכוהול בזמן שהיא שירתה את ארבעת הילדים שנכנסו לפאב והזמינו כלום – ממש כלום, הם התנהגו כמו צערים שבאו להעביר את זמנם בדיוק כמוני – רק שאני בוגר, אולי אני מבוגר ולא בוגר? בכל מקרה הנחתי לה לדרכה ונתתי לה לעבוד, לא הפרעתי לה במעש, לא עשיתי שום דבר, רק הסתכלתי על החולצה הדקיקה שלבשה עם המחשוף הנדיב; החלפנו מבטים כדי להראות עניין, אבל לא נראה לי שזה עבד.
היא הסתכלה על איך שאני מסובב את העט על האצבעות בזמן שישבתי וכתבת ביקורת על הספר האחרון שקראתי למרות שלא אהבתי את הסקסואליזציה של החברה שמוצגת בו, הצלחתי לא להתרכז בה אלא בשאר האנשים שהתחילו להתקבץ סביבי וסביבה; אבל ככלל נעלם הכל – אין קשר עין, אין דיבור, אין לנו מכנה משותף.
"אז איך אני אעביר אותה מפה אליי למיטה", חשבתי לעצמי ונכנסו עוד 4 בנות לא מזוהות; דווקא נראות יותר מוצלחות מהמ לצרית, אבל הן לא בוגרות, קצת ילדות מדי, לא מישהי שאפשר לנהל איתה שיחה על פוסט מודרניזם או על תפיסת המציאות על פי פוקו.
התחיל להתנהל דיון סביבי על מין, אלכוהול וגילאים מתקדמים – והשאלה היתה איפה גבול המוסר. מה נחשב "בסדר" אם הוא חוקי או לא; לאחרונה מצטברות אצלי כל מיני מחשבות לגבי מין מזדמן עם ילדות – לא ילדות אלא נערות, 17 – 16, על גבול החוקיות - האם זה מוסרי? האם בסדר להיות איתן? מדינת ישראל מכירה בחוקיות של העניין והחליטה שלבנות 16 יש כבר את הפררוגטיבה להחליט לבד על מה טוב להן; אבל אני יודע שלא, אני יודע שהן לא שופטות לבד – הן מוקסמות מהפרט הגילאים, מהניסיון שיש לי בחיים וממה שאני יכול להציע שבנים בגילן לא יכול – יד מיני מכביר שלא יצטבר ב10 שנים הקרובות אצל בנים שהן עושות.
המשיכו להגיע עוד אנשים וזה רק הסיח את דעתה יותר ממני – היא לא יכלה להתעסק איתי יותר והיתה צריכה להתפנות לדברים חשובים יותר. לקחתי הפסקה ממנה והחלטתי להתעלם כדי ליצור עניין אצלה, בתקווה שזה מה שיגרום לה להתעסק איתי יותר; וצדקתי, אולי אפילו לשניה, היא התיישבה לידי ונאנחה, אנחה של אושר, כאילו תמצית חייה בשניה וחצי – ישבה לידי לרגע קט וקמה בשביל לחזור לעיסוקה. חליפת מבטים קצרה שלא יכלה להגיד כלום פרט ל"אני שונאת אותך ואדביק אותך למיטה היום" לא יותר מזה. שמתי לב איך הלקוחות שלה מציקים לה בעוד אני יושב ועושה מאום. רק כותב את הביקורת שלי, וחושב על הספר במקום לעשות את העבודה שלי שמשלמים עליה כסף רב.
אבל העבודה שלי לא היתה בראש מעייני, אני הייתי בספר אחר, כזה שבו המחשבות שלי נודדות לעולם אחר, כזה שהיא לובשת בו בגדי עור צמודים ומצליפה בי, כזה שבו הפנטאזיות שלי הן מציאות, אבל בעולם בו אין הבדל בין מציאות לחלום הכל זהה, ההבדלים הדקים האלה יכולים לגרום לפנטאזיה לזלוג מתוך המציאות לדמיון ולהפך. פתאום המשכתי לראות אותה ממלצרת בין שולחנות קלפים וקוביות, לובשת אזני ארנב והולכת עם חצאית עור קצרה וחזיה משובצת שעושה לי רק טוב, במציאות החלופית היא בוהה לעברי בעוד היא מצחקקת עם הלקוחות שלה, יש דברים שנראו יותר חשובים באותו יום מאשר לדבר איתה.
התחלתי להפשיט אותה עם המבט שלי, והיא במבטה הקפיאה אותי ולא נתנה לי. יש דברים בחיים שחייבים להסתיים לפני שהם מתחילים; וכנראה שזה מה שיהיה היום, אני כבר לא רואה אפשרות שהיא תסתיים בביתי. אולי אם אחכה מעט בבר, אולי אם אלגום עוד כוס מהתרעלה היא תשתף פעולה ותגמור איתי. אבל זה כבר לא יעבוד, התחילו לבוא יותר ויותר אנשים עד שהסתיימה ההרפתקה הקטנה שלי. עוד אנשים המשיכו להופיע במקום ולהסיח את דעתה, ואני בשלי, נחוש בדעתי שהיא תשב לידי ותהיה איתי – אבל כבר לא.
המוסיקה החלה להחריש את אזני בעוד בראשי התנגנה מנגינה אחרת, התחלתי בשיח אקדמי על המציאות עם אחד מעמיתי לבדידות – דנו בהא ודא, ביכולות של מזעור הרווחים בעוד שהחיים ממשיכים לזרום הלאה. חלפו על פני 4 בחורות חדשות בבר, כאילו צצו מהאבדון, ללא כל זכר למקורן: הן חייכו לעברי ונעלמו – כאילו מעולם לא תיכננו להשתקע לידי, כל שרצו זו חמלה על רחמיהן. חצות כבר התרחק ונראה במרחק שנות אור ממני, אך עד בוא השחר וסגירת המקום היו עוד שעות – לא נראה זה אפשרי שמבטינו יגשימו את הציפיה ויחזרו להיות יחדיו.
והנה בא שינוי מרענן – אחת הילדות בחוצפה רבה החליטה לדון עמי בחוסר האושר בעולם, בציניות הניורוטית שמלווה אותי תמיד; אני נעניתי לבקשותיה והמשכנו בשיח.
זה היה כאילו המילים על הדף שאני כותב מתנתקות מכח המשיכה ומתחברות כולן לכר דיו אחד גדול שיוצר את צורתה – הדף שינה צורות, והיא מופיע עליו; מפשקת את רגליה וקוראת לי "בוא", מכניסה אצבע לפיה ומלקקת אותה בחושניות – קוראת בשמי על מנת שאבוא לספקה. וכתם הדיו צמח והתנפץ – דיו השפריץ לכל עבר ולכל את יושב הפאב, והיא ביניהם – הסתכלה עליי במבט מאוכזב חטוף, כאילו לא יכולתי לשלוט בעצמי וביצעתי אקט מגונה בפומבי – אך לא כך היה.
היא רצה במבוכה רבה לשירותים כדי לשטוף את הדיו שכיסה את גופה, הכל נעלם פרט לדמעה שורה שנתזה קרוב לעינייה, בעצם זו מיסדה את העצבות הקיימת בה. זו דואגת למדת את יחסי הכוחות ביננו.
היא נגשה אלי, כולה רטובה וסטרה לי – בתעוזה רבה קיוותה שאסטור לה חזרה, אך לא, הצלחתי לאפק עצמי מלקיים מגע גופני אית ה כי ידעתי שזה יסתיים בכל שאלפות אותה ואצמידה לקיר על מנת לממש את יצר הרע הקיים בי. שתיקה מ ביכה מלאה את האולם ומצאתי עצמי ללא כל אפשרות לענות. הרי מה נותר לי לומר פרט ל"מצטער, זה לא יקרה שוב"?
עזמנתי עוד משקה לעצמי ועוד אחד לה, בתקווה שתסכים לשבת לידי ולחלוק עמי רגש של "ביחד" אבל לא; נותרנו אני ושני משקאות שלגמתי במהרה וחשבתי לעזוב. טרם אריזת חפציי הדרמטית הלכתי לכיוון השירותים, פתחתי את הדלת ושם היא היתה – יושבת על האסלה, החלפנו מבטים והסתובבתי חזרה לבר. אמתין עד שאחזור לדבר איתה בנית. עת שהסתובבתי קלטתי מבט חפוז של חרטה בעינייה – ההיה זה מבט עצוב על עזיבתי בטרם עת?
הדימיון היכה בי שוב – והפעם היה זה שיגיון שווא – כסאי הפך לאופנוע שטייל ברחבי האולם וצפר למהמרים הכבדים, שכבר סיימו להמר על רכושם הארצי והחלו להמר על פלגי גופם, קניינם הרוחני ומשפחתם. צחוקים התנשאו באולם – זהות המדון של אישה שזכתה בידו של השמאלית של אחד מעמיתי – לקחה היא את הגרזן ובדקה קטנה גדמה אותה. ישבה היא וחשבה על היד החדשה שלה, ובמאמץ קל חיברה אותה לגופה והחלה להשתמש בה בטבעיות.
הבזק, וחזרתי למציאות – אך האישה עם שלוש הידיים נותרה צוחקת בראשי, כלעולם לא נעלמה – הכל היה זהה אך שונה – המוסיקה רגועה, אנשים משוחחים ואני במקומי עם שתי כוסות אבסינת ריקות. הזמנתי עוד אחת וקיוויתי שהכל יגמר בקרוב – שאולי השחר יקרב, המקום יסגר ואני אצליח להפעיל אותה לכיווני.
אך כרגיל שגיתי, המצב נותר על כנו – ושום שיגיון – היא הלכה כשאש בידה וקרח בעינייה והבעירה את הלקוחה עם שלוש הידיים – זו הציתה עצמה ועלתה בלהבות שהצמיחו לה כנפיים וריחפה במלוא מערומיה באוויר תוך כדי שהיא משחקת בכדורי אש ומחסלת ממוקדות אורחים. כדור האש האדום החל לנוע לכיווני וניסית להתחמק ממנו – אך לא צלחתי – הכדור פגע בי והשיגיום הסתיים – נותרתי אני עם הרגשה חמה בסרעפת והלקוחה ממשיכה לצחק בראשי.
המשכתי לבהות בה – איך שהיא הולכת ללא רעש – נותרת בעלטה – ואני עם ההרגשה החמה בלב, בידיים ובעצם בכל הגוף. הצחוק המרושע המשיך להדהד בראשי ואמרתי "רגע", אם הוא לא נותן לי מנוח – השיגיון והמציאות כה קרובים הם עד שאיני מבחין בינם ואיני מסוגל לבטא כאב אמיתי – הכל מודחק אל תוך החיזיון\שיגיון.
תקף אותי הרעב – לא יכלתי שלא לספק את היצר המיידי – סיפוק רגעי מגשים את הנפש בצורה טובה יותר מאשר דחייתו – אך ההנאה מדחיית הסיפוק עד קץ משלימה את כל הצרכים שלי. המון האנשים החל להתבזר בחלל ולפרוש את רגליו על כלל המושבי במקום ודנו בספריות – ספריות הן מקום נדיר – שם אפשר לראות מי משכיל ומי בא לערוך שיעורי בית. האישה המצחקקת החלה לתפוס את אחד הקלפנים ולהתנשק איתו, תוך כדי שהיא מסתכלת לי עמוק בעיניים ואומרת לי "לך על זה".
הלכתי לשירותים לאקט נוסף של פורגן רגעי – ושבתי למקומי עם ריח פרחים וורד קטו אותו רציתי לתת לה – אך היא מאחורי – ולא יכלת לצור קשר עין עמה. השיגיון נגוז אל תוך הישימון ולפתע הכל התבהר – לא היתה זו היא כלל, אלא בעל המקום שיוצא מהשירותים – שוטף ידי ומשיב לי את מזוני.... שוב סיפוק רגעי.
מזוני הוגש לי במהרה וף אותו חיסלתי ממוקדות על מנת לא להשאיר זכר – להכחיד כל אפשרות שהייתי פה – ויחד עם המזון באה השתיה – עוד מנת אלכוהול על מנת לשכח את האבדון ולהקריב אליי את השיגיון של קיומה הזמני בראשי.
המוזיקה התנגנה בעוצמתיות – אך לא בקול רם. "אף אחד לא יעזור לך", וכך גם חשבתי בראשי – אין תועלת להתנגד, בסוף תהיי איתי – בסוף תוכלי להגיד שגם את עברת את החוויה הנעימה של קיום יחסי מי עמי. ללא חרטות וללא עכבות – יחסים חסרי משמעות ומלאי אנרגי – כאלו שלא יתחמקו ממך לעלם, אך תמיד ישארו חקוקים בזכרונם – כאב טוב שלא תרצה לשכוח אך לא לחזור אליו לעולם.
אבל זכרון לחוד ומציאות לחוד – השיגיון התנפץ פעם נוספת והמציאות נבלעה שוב לעיניי. היא נעלמה מטווח הראייה ואני שבתי למציאות. הטלפון צלצל במקום, ולפתע קראו בשמי, בקשוני להתקרב לשח-רחוק. היה זה חבר ותיק משכבר הימים, ביקש הוא שבשלומי ורצה לדעת האם לא יהיה זה יותר מדי אם יצטרף אליי למשקה נוסף. הסכמתי בנימוס תוך כדי שאני מיידע אותו בקיומה של ההיא, וקיוויתי שיוכל לסייע לי בעבודה השכנוע המאסיבית שדרושה פה. בנימוס הסביר לי כי ההיא לא ניתנת להשגה, וכי קרובה היא לעולם האחר- זה שמלא במיסתורין, פשיעה ושאר אלמנטים שלא הולמי אדם ממעמדי.
חששותיי אוששו, אצטרך להתאמץ יתר על המידה על מנת לקיים את משאלתי, שכלל אינה משאלתי – אלא רצוני להגשים את הפנטאזמות של רעיי; הפנטאזמה לאישה המושלמת, זו שידה קצרה מלהקיף אותך ולכן אתה יכול תמיד לחמוק ממנה ולשמור על עצמך. במהלך השנים הבנתי כי ה-דבר ה-חשוב ביותר בחיים הוא לא לאבד את עצמך בתוך מערכת היחסים – ולכן נמנעתי מכאלה. אם גם ממין מזדמן הרחקתי עצמי. נותרתי רק עם פלירטים קטנים של חצות – כאלה שמסתיימים באותו יום ללא מגע פיזי וללא חרטות. כאלה שמותירים טעם טוב בפה.
היא הדליקה סיגריה ונשפה את העשן לכיווני – אך לא היה זה סימן טוב, למרות שבדרך כלל מסמן הוא טובות – במקרה זה העשן התמר לעמוד זקוף וכשהתיישר נורה ישירות כחץ לתוך ליבי. אך לא עזר זה – אולי היתה זו נקמה מתוקה על שד הדיו שנורה מדפיי – אך אין אני כלל בטוח י זה המצב – נראה כי אל זכרה אותו כלל והחליטה לנסות את מזלה עם זכר חדש.
ארבעת החוטים שהחזיקו את חולצתה מאחור קראו לי לבוא ולפרום אותם – אך הנימוס חחייב אותי לחדול ממחשבות אלו. זזו הם כמו זוג שפתיים שאומר "בואו אלינו, פרמו אותנו" – ואני, שרוי בשיגיוני ומנסה להשתלט עליו. אך לשיגיון טבע שונה – אינך שולט ואינך נשלט – רק שומר על ראיה צלולה בעוד מה שנדמה לך כמציאות חולף על פנייך- אין לך את היכולת לדעת כי זו לא המציאות אך אתה יודע כי לא תוכל לשלוט בה.
החלטה נגמלה בליבי – להגשים את הפנטאזמה שלי – לקרוא לה להתיישב בקרבת מקום אליי; אך היא היתה טרודה מדי במעשיי היום יום. בהיתי במחשופה עד כדי כלות נשימה וקיוויתי לטוב. לגמתי עוד כוס של אבסינת וביקשתי להתנתק מרחמיי. אך זה לא עזר לי. ראשה היה טרוד בעניינים חשובים יותר מאושרי. קמתי, אך הרגשתי שגופי נותר בתוך הכסא, וניגשתי אליה. לחצתי באצבעותיי על השקעים בגבה וקיוויתי שזה יתועל לכיוון חיובי. היא הסתכלה עליי. שאלה למעשי והשבתי לה "כשאני רואה שני שקעים כה יפים אני מרגיש את הצורך ללחוץ", לא האמנתי למשמע אזני, אני עושה את הבלתי יעשה, מטריד מינית מלצרית בפאב.
היא צחקקה וענתה לי – "ו? אתה מתכוון לעשות משהו", עניתי בשלילה והתיישבתי במקומי. בניגוד לאחרים שהיו עושים דברים, העדפתי לשמור על מידה של תחכום כאן ולנסות לוותר על העניין. החבר הותיק צעד בין שולחנות ההימורים לעברי ומחבק את ההיא לשלום; לא ידעתי כיצד לעצור את הזעם שהצטבר בי. החבר הותיק היה ידוע כאדם רב מעלה, שיודע לנהל את דרכו עם נשים, אך שיש להרחיק ממנו נשים תפוסות ככל האפשר למען שירחק מביצוע מעשיו הזדוניים עמן. תפסתי את ההיא בחזקה אליי והיא דקרה את רגלי עם ציפורנייה
