"אם הם כל כך מאמינים, למה הם יושבים וקוראים שוב ושוב את אותו הספר?" חשבתי לעצמי בעוד שאני מטפס את העליות של ירושלים באוטובוס ולידי יושבת צעירה שמעיינת בספר התנ"ך (אבל זה היה יכול להיות הברית החדשה או הקוראן באותה מידה) "סימן לאמונה זה להרחיב, לקרוא עוד - ולא לקרוא שוב". אבל אולי זה מעצבן אותי כי לי אין במה להאמין. אולי הבעיה שלי היא שבעוד שהשכנה לאוטובוס קראה את הסידור שלה אני עיינתי ב"היסטוריה של הגנטיקה" של חוה יבלונקה (אוניברסיטה משודרת, 1994) שקניתי במחיר מוזל בחנות בסינימה סיטי. לי אין אל, יש לי מרכסיזם ומדעיות. בעצם שני הקארלים, מרכס ופופר הם אלו שמנהלים את החיים שלי. אני מאמין בתורות מדעיות, אני מאמין ביחסי היצור - באמונה שלמה, כדרך להסברת תהליכים, אבל אין לי יראת שמים - אולי כי מעולם לא הוכח שהם קיימים.

נראה לי שאני כותב כדי להפיג את הלחץ. באיפוד אני שומע את Indiffrerence של PearlJam שמרגיע אותי קלות; אבל זה לא עוזר. זה בסך הכל המבחן שיקבע את העתיד שלי. כל החיים ניסו לשכנע אותי על כל מיני מבחנים כאילו שהם יקבעו את העתיד שלי. הפסיכומטרי, שהיה המבחן ה"גדול" האחרון שלי, התברר כפארסה אחת גדולה, לאחר שכל מבחן בתואר הראשון שלי גבר עליו מבחינת היקף חומר וקושי. ולכן בצדק לא למדתי אליו. הבגרויות "החשובות", הסתברו כמבחנים שאפשר לעבור עם מסד הגון של ידע כללי - במיוחד הבגרויות ההומניות. לבגרות במתמטיקה הגעתי ללא כל הכנה, בפיזיקה לא התאמצתי, לאנגלית לא למדתי כלל. שאר הבגרויות? וובכן, הן זניחות.

כשאני חושב לעצמי, זה בעצם המבחן הראשון בחיים שלי. כל התואר הראשון העברתי מבחנים במועדי א'; הצלחתי לא להכשל, באף מבחן - ואפילו אם קיבלתי ציון לא מזהיר ויתרתי על מועד ב' שכן אם עברת מכשול לא מסתכלים אחורה. כך זה עובד, וכך זה יעבור.

זה גם מה שאני מצפה היום. אני מקווה לעבור את הבחינה ולעבור את הבחינה בעל-פה. בכוונה לא נשארתי בירושלים לילה לפני שכן כל חָבֵרַי היו שם והיו מעבירים שאלות אחד עם השני, וזה בדיוק לא מה שרציתי שיקרה; ישבתי בבית וניגנתי. ניגנתי פלמנקו וקלאסית, לא דבר אחר, להרגיע את הנשמה. אחר כך ניגנתי בלוז וג'אז, להוציא את המחשבות החוצה.

בסך הכל אני רגוע; נראה מה קורה כשנגיע לירושלים.
[נכתב בקו אגד לירושלים דרך חיבור הGPRS שלי]

טוב, לאור מאורעות השבוע החלטתי להקליט פודקאסט.

חובה להוריד אותו מכאן

רשימת השמעה:
1. שי להב - אדוני הממון
2. נעם פלד - דילוגי אותיות
3. BitStream Dream - SuperSonic
4. יהונתן קלינגר - מה המצב (ינואר)

ברקע:
רועי צ'יקי ארד - ספוטניק אין לאב - מוטי לוכים ואמברקס רמיקס

אבל אפשר גם להוריד אותו מכאן

מקווה שתהנו.

השעה היתה 14:52, לא יכלתי לקרוא יותר סעיפי חוק ולא יכלתי לתרגל יותר שאלות אמריקאיות. פתחתי את הספר של דניאל בארנבוים ואדוארד סעיד, קווי דמיון ופרדוקסים, והתחלתי לקרוא. 184 עמודים לאחר מכן, ושעה ו22 דקות מאוחר יותר, סיימתי.

כנראה שיצא משהו טוב למהירות הקריאה שלי. עליתי למעל ל120 עמודים לשעה.

הודעה לעיתונות.

מחר, יום ד' ה-26.10.2005 יפגינו סטודנטים, אנשי מחשבים והורים מול אירוע תלמידי ישראל מייעצים לביל גייטס שיערך בשעה 08:30 במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל-אביב.

ההפגנה תיערך בכדי למחות, בין היתר, על המנהל הלא תקין בכל הנוגע להפצת מוצרי מיקרוסופט על ידי משרד החינוך ועל בזבוז כספים ברכישת רשיונות תכנה כאשר ניתן להשיג חלופות שוות באיכות, אם לא יותר טובות, ולהזין את ילדינו.

"המצב כיום אירוני", אומר יהונתן קלינגר, ממארגני ההפגנה, " בזמן שמקצצים בתקציב החינוך, האלימות בקרב בני הנוער גואה והכיתות צפופות מתמיד בוחר משרד החינוך לרכוש תוכנות יקרות של מיקרוסופט בעוד שישנן אלטרנטיבות זולות שוות ערך. הקצאת המשאבים הלא נכונה מובילה לבורות ולחינוך לקוי, שהם המטרות העיקריות שלימור לבנת חרתה על דגלה משנכנסה לתפקידה כצרת החינוך".

לפרטים נוספים ולתיאום: יהונתן קלינגר: 052-3436436

אז מי שונא אותי יותר, אלהים או השטן. כשאני מקיץ להתלבש לדייט, מקלחתי יבשה לה בדיוק בזמן.

אני לא יודע מי מהם שונא אותי יותר, אבל אחד מהם בטוח החליט שזה יהיה נחמד למנוע ממני מקלחת בדיוק לפני שאני יוצא לדייט. השני החליט לבטל את פסטיבל מספרי סיפורי קונספירציה, שגם זה היה נחמד מצדו.

אם אצחין בדייט אני אזיין את מי מהם שאחראי למחדל.

כי אז האתר הופך יותר לאתר חדשות ופחות לבלוג, אבל פאשלות שחייבות דיווח חייבות דיווח.

בהודעה לעיתונות שהוציאה מייקרוסופט בנוגע לביקורו של ביל גייטס בארץ מופיעה קישורית לעמוד על פועלו של האיש.

האם תוכלו ילדים ללחוץ על הקישורית ולראות מה קורה? (רמז: האתר של ביל גייטס לא עולה, אלא מדריך על מוצר כלשהו לא מובן)

אני מניח שזה יתחיל להסתובב. אני לא רוצה להתחיל לחפש סתם פאשלות ברשת, כי אני מניח שיש לא מעט כאלו.

אני לא חושב שמעולם ספרתי את הזמן לאחור בצורה כל כך מבוהלת. הרעיון שעוד שבוע אני אעמוד מול מבחן כל כך גורלי שמחיר הכשלון בו הוא בלתי ניתן לכימות לא עלה במוחי עד היום. הצלחתי להעביר תואר ראשון בלי לעשות מועד ב' אחד כלל.

הרעיון בללמוד כל כך הרבה חומר נראה לי מיותר, במיוחד שהוא מאונדקס בצורה כה מוצלחת בספר החוקים. לעומת זאת, עניין הבחינה הוא דרך לא אובייקטיבית לבחון התאמה של אדם לתפקיד. בכלליות. בחינה משקפת מוכנות לבחינה ותו לאו. בזמן התואר הראשון שלי לא היו חסרים\ות סטודנטים\יות שלא היו כשירים אך עברו בהצטיינות עקב יכולת הקאת חומר ללא הקדשת מחשבה, בעוד שסטודנטים עצמאיים בעלי יכולת והבנה מעמיקה נכשלו. לדעתי יש מקום לבחון את השינוי בתפיסת ההצלחה במערכת החינוך בכלל. האם ההצלחה היא הקניה של ידע נקי ולא כלים עד כדי יכולת יצירת ubermensch שידע את כללי המשחק במדינה אך לא ידע מתי מותר לשברם?

שבירת הכלים ושבירת הכללים הם הדרך להבטחת יציבות. והיציבות נחוצה לשם קיומו של משחק שויוני. אך האם זה מה שאנו באמת רוצים? המשחק השויוני אינו אלא אשליה שבה מעצבי הכללים יכולים בתואנות של פורמאליסטיקה למנוע את הזכויות הנכונות ואת הצדק. קיומם של הכללים הפורמאליים מקשה על בעל המוסר לפעול לפי צו מצפונו. אולם, טענות כאלו מעודדות אנרכיזם מצד משוללי המצפון מחד, ומאידך טענה של "רק בעלי המצפון יכולים לשלול את החוקים" תמנע שוויון ותכפה את הגדרת המצפון לפי מי שכיום קרוי מצפוני\מוסרי.

קיומה של מערכת כללים לכתיבת הכללים, ומערכת כללים לכתיבת כללי כתיבת הכללים הוא בעייתי.

אחרי שאני אגמור עם הבחינות האלו אולי נתחיל לעבוד על לשנות את הכללים.

בשתיהן הכוחות המזוינים מרגישים צורך להקים מחסומים בכבישים הראשיים ב2 בלילה כדי לשמור על בטחון התושבים.

אז אתמול הייתי באחד הפקקים המיותרים שהיו בכביש החוף ב3(!!!) בבוקר, למה - אתם שואלים? כי המדינה עוד לא טרחה להפרד מהשטחים לשלום ואנחנו משלמים מחיר קבוע של מחסומים בכבישים שלנו. לא מספיק שיש מחסומים לפלשתינאים המסכנים, גם אני צריך לסבול.

לפעמים צריך את הילד הקטן שיצביע ויביהר כמה בועת השקר היא נכונה. כך היה היום כשהגעתי ל"הפגנה" של אתר גיימר. בעוד שהחבר'ה מהאתר היו נחמדים ולא אלימים; הקבוצה שקראה לחתום על עצומה לחרם על משחקי מחשב, שבינתיים יובל דרור העמיד אותי על יכולת הפעולה שלהם. כל הסיפור הזה של אלימות במשחקי מחשב הוא שטות אחת גדולה, כמו שהבנתי השבוע.

לעניות דעתי, העצומה שאורגנה היה בועה נפוחה של יחסי ציבור שחברת "בדוק" מנסה לארגן לעצמה על גב הורים מבוהלים שרואים את גל האלימות. האלימות היא תוצר של הכיבוש, היא תוצר של הקיטוב החברתי והניכור, היא תוצר של אלימות מושרשת בחברה עוד מתקופת המנדט ואלימות שנכפית על אנשים בצבא. האלימות היא לא ממשחקי מחשב. אלו כבר הצילו את חיי, ואלו גם יהיו הדרך הבטוחה ביותר לשחק. בעוד שמאות אנשים נפצעים מתאונות שקשורות לספורט, שחקני המחשב נותרים בטוחים בבית. בעוד שמאות אנשים נדקרים במגרשי הכדורגל, כשאחי וחבריו משחקים פיפ"א הם לא דוקרים אחד את השני. בעוד שנדקרים כל יום במועדונים, אני לא רואה את הרשתות החברתיות כמוקד לחיכוך.

משחקי המחשב הם חלק מהאבולוציה הטכנולוגית הטבעית; כמו הרשת, גם הם משקפים את קולו של הדור. אף אם הם אלימים יחסית, הם אינם אלימים כמו הכיבוש והם לא מזיקים כמו מדיניות כלכלית אחרת.

מוטב שהרב הראשי והשר לבטחון פנים יחזרו לעשות את עבודתם ולא יתערבו בעבודתם של אחרים. עד שהרחובות לא יהיו נקיים מפשע, אל תאשימו את קהילת הגיימרים.

ובכלל, לא הגיע הזמן לבדוק על מה אתם חותמים קודם???

בתמונה: המפגינים היום.

לאחרונה שמעתי לא מעט בגנות האלימות במשחקי המחשב, עד כדי כך שמתארגנת עצומה של הרב הראשי כנגד אלימות במשחקי מחשב ( להבהרה - זה לא אותו רב ראשי שבנו תפס באלימות אדם והכה אותו עד זוב דם). אתמול, אחרי זמן רב מאוד, הבנתי למה כל השנים שבהן שיחקתי במשחקי מחשב הועילו לי; ולכן אני אהיה מחר בהפגנה נגד העצומה שתערך בקניון ערים.

הייתי עם מספר חברים אתמול בפאב. בילוי רגיל; הם שתו קצת, אני בגמילה. היה ערב קריוקי בפאב תל-אביבי מצוי. הלכנו מהפאב לכיוון הרכבים והחלנו במסענו לכיוון הבית. הנעתי את הרכב ויצאתי מהחניה. ברמזור הראשון פניתי ימינה, וגם בשני פניתי ימינה. בשלישי הייתי צריך לעשות פנית פרסה על מנת להגיע לכיוון נתיבי איילון. הרכב שלפני התעכב בפניית הפרסה והמונית מאחורי החליטה לצפור לו. הרכב עצר בצד כדי לאסוף אדם כלשהו, ואני והמונית עקפנו אותו. ברמזור החל נהג הרכב לצפור לי ולסמן לי כל מיני סימנים. מתוך הרגל נעלתי את דלתות הרכב.

ברמזור שלאחרי כן, יצא הנהג והתחיל לגדף. הוא ניסה אף לפתוח את הדלת. התעלמתי. משהבין כי אין הוא מצליח לפתוח את הדלת החל לדפוק על חלוני; כשחבריו מנסים להניא אותו. הכנסתי את הרכב להילוך אחורי ונסעתי, ואז עקפתי אותו. ברמזור הבא הוא חזר על התהליך. למזלי החלון טרם נשבר. המשכנו לסוע ברחוב הרכבת בתל-אביב, והבנתי שאני לא מגיע הביתה כי הוא יעקוב אחרי.

אני וסער לקחנו החלטה לעלות על איילון ולסוע עד שהוא יתייאש, כי הרי הוא לא ירדוף אחרינו לנצח. ירדנו בלה-גארדיה והתחלנו לסוע במהירות החוקית. הנהג עקף אותנו וניסה לנגח את הרכב שלו בשלנו. באותו הרגע הייתי ממש לפני העלייה לדרך השלום, בדיוק בנתיב השני - זה שלא עולה, והוא ניסה לנגח אותי מהשלישי. בדיוק כשהוא פנה, ראיתי שהאפשרות לעלות על דרך השלום מסתיימת, והוא מנסה לנגח אותי - אז עליתי והותרתי אותו ללא אפשרות לעקוב אחרי.

באותו הרגע הודיתי לכל שנות משחקי המחשב וסרטי האקשן רווי האלימות שחוויתי בחיים שלי. כל מי שחושב שזה מזיק - שיחשוב שנית כשהוא ימצא במצב שנהג שיכור\דלוק מנסה להרוג אותו. עד אז אין בכלל על מה לדבר.

בינתיים, אני מקווה שהוא התפכח ו\או התעורר ושכח ממאורעות אתמול, כי חבל שפעם הבאה זה יקרה למישהו אחר. לחלופין, אני מקווה שאחת ממאות הניידות שיש בכביש עצרה אותו ושללה את רשיונו.

וובכן, לכל אחת מהאקסיות שלי תמיד היה מגיע דיסק עם כל השירים שכתבתי להן\עליהן. זה היה אוסף ארוך של שירים שהתרוצצו עם המערכת יחסים שלנו. כל מיני עליות קטנות שהיו לי, כל הבעיות, הכל תמיד היה בשירה. עם נועה זה לא היה כך. הספקנו רק להיות ביחד מספר קצר של שבועות. אז כל מה שהיה לי זה שיר אחד שהצלחתי לכתוב בגללה. הסיפור היה בריב שלנו, על משהו טפשי שעשיתי, ואני פשוט לא הייתי מתחשב. אחרי שהחזרתי אותה הביתה ישבתי בבית ולא הצלחתי להתרכז בלימודים. אז התיישבתי עם הגיטרה והתחלתי פשוט לנגן.

זה מה שיצא לי.

דבר ראשון שעשיתי היה להתקשר אליה ולשים את הטלפון על ספיקר, לקוות שהיא תשמע משהו; אבל כרגיל מכשירי החשמל הכזיבו בי, ונותרתי בנסיון שני - ורק אז השמעתי לה את השיר. היא לא הצליחה להבין מילה, אבל היא פחות כעסה עלי. הבטחתי לעצמי להקליט את השיר.

מה שהקלטתי כאן זו סקיצה שהוקלטה בבית בכמעט טייק אחד - את ההשירה בפזמון הקלטתי לחוד מהבית, זה הכל - כדי לתת את האפקט של שירה נכנסת. כל השאר נעשה ממש במכה אחת. אני אקליט גירסא מלאה בהזדמנות.

אבל בינתיים, אתם מוזמנים לשמוע.

שאלה לדוגמא מהבחינות שאני מתרגל

מה יובא לפני בית הדין המיוחד?

א. היה ספק בענין פלוני אם אין הוא ענין של מעמד אישי שבתחום שיפוטו הייחודי של בית דין דתי, יביאו בעלי הדין הנוגעים בדבר, או בית המשפט שבו נתעורר הספק, את השאלה לפני בית הדין המיוחד כאמור בסעיף 9 לפקודת בתי המשפט, 1940, על ידי תזכיר שיישלח לרשם בית המשפט המחוזי.

ב. היה ספק בענין פלוני אם אין הוא ענין של מעמד אישי שבתחום שיפוטו הייחודי של בית דין דתי, יביאו בעלי הדין הנוגעים בדבר, או בית המשפט שבו נתעורר הספק, את השאלה לפני בית הדין המיוחד כאמור בסעיף 9 לפקודת בתי המשפט, 1940, על ידי תזכיר שיישלח לרשם בית המשפט העליון.

ג. היה ספק בענין פלוני אם אין הוא ענין של מעמד אישי, יביא בית המשפט שבו נתעורר הספק, והוא בלבד, את השאלה לפני בית הדין המיוחד כאמור בסעיף 9 לפקודת בתי המשפט, 1940, על ידי בקשה שתשלח לרשם בית המשפט העליון.

ד. היה ספק בענין פלוני אם אין הוא ענין של מעמד אישי, יביא בית המשפט שבו נתעורר הספק, והוא בלבד, את השאלה לפני בית הדין המיוחד כאמור בסעיף 9 לפקודת בתי המשפט, 1940, על ידי בקשה שתשלח לרשם בית המשפט המחוזי.

אגב, למי שמעוניין, התשובה היא ב'. התשובה הנכונה היא בדרך כלל, אם לא יודעים אחרת, היא תמיד ג'.

בכל מקרה, אתמול היה לילה מעניין. יצאתי לסיבוב קטן ברחובות ת"א שלא הסתיים בצורה פשוטה בכלל. הכל התחיל כשיצאתי ברגל לבית סבא וסבתא, הרגשתי כמו כיפה אדומה. לכשעברתי ליד מגדלי עזריאלי ראיתי כי על אמצע הכביש נפל אחד משלטי החוצות של קרוקר, ולאף אחד לא היה איכפת. יכול להיות שזה היה נראה שונה אם היה יום רגיל, אבל לרגע - ולו לרגע אחד, זה סימן עבורי את נפילת הקפיטליזם.

אחרי שיצאתי מביתם של סבא וסבתא, הלכתי לכיוון ביתם של חברים, ובדרך ראיתי כבר שלט שדרש התייחסות. השלט היה פרסומת "רגילה" לכל דבר. ואז התחלתי לשים לב שבכל הפרסומות החדשות הדוגמניות אכן שמות את ידן בין רגליהן, כאילו חפצון הגוף שלהן לא מספיק בימינו ויש צורך בהפיכתן לאובייקט מיני לחלוטין.

אחרי שיצאתי מבית החברים עברתי דרך צומת ארלוזרוב, שהיתה מלאה לעיפה, כיביתי את הפלאש במצלמה והעברתי אותה לזמן חשיפה ארוך. מאותו הרגע יצאו תמונות שמראות מדוע כשהרכבים שותקים יש צורך בדרך אחרת.

הבנות האלו לא הבינו למה אני נשכב על הרצפה בשביל לצלם, ושאלו אותי אם אני בסדר. באותו הרגע לא הייתי יכול להרגיש יותר בסדר מכל רגע אחר. אחרי זה עברתי דרך הגשר בשביל לצלם מה שקורה שם. היה עמוס באנשים משוללי כבוד ליום הזה (לא שאני נחשב בעל כבוד, אני צילמתי) אבל לפחות אני לא לבשתי כיפה בזמן שהתחלתי להרביץ לאחד הילדים שם, בניגוד לקבוצה אלימה שכמעט צילמתי, אבל לא הרגשתי בנח להוציא מצלמה מול כולם.

בחודש האחרון אני מוצא יותר ויותר כמה דקויות הן מה שמונע מהעולם להתקדם. הדקויות וההקפדה עליהן בצורה דווקנית כדי למנוע את הקדמה, נמצאות בחיי היום יום שלי. זה נמצא בכל מקום, החל מגינוני הטקס בבארים שבהם צריך לנקוט בכדי להשיג את בחירת לבך (או כל איבר גוף אחר), דרך הצורה בה אנו מתייחסים לממון בתור מוצר החליפין היומיומי, וכלה בכך שאנו כולנו עוטים בגדים.

כך, לדוגמא, הלימודים שלי לבחינות הלשכה, שמבוססות על כך שאני אזכור מה מבין המשפטים הבאים הינו נכון:
(א) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט
(ב) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, והאמרה נוגעת במישרין או בעקיפין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט
(ג) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה או עוולה, או בסמוך לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא כשרה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט או אדם אחר שזה הסמיכו לכך
(ד) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט אלא אם נימק זאת בית המשפט מטעמים שירשמו

ומי, באמת מי, יכול לומר לי מה ההבדלים בין התשובות????
הדבקנות בפרטים הקטנים (ואולי נקרא לילד בשמו מתישהו) היא זו שבטענה של פורמאליסטיקה פוזיטיביסטית מונעת את הפרוגרסיביות. כך נעשה עם זכויות יוצרים, שנטען כי הם שומרים על קניינו של הפרט - אך במחיר רב יותר, של הגבלת הנגישות למידע (מידע, לרבות דרך הכנת תרופות שיכולות למגר מחלות בעולם, לרבות הנדסה גנטית שיכולה למגר את הרעב). הפורמאליסטיקה הדיאלקטית, כפי שאני רואה אותה, מכפילה את הבעיה. ראשית, התנגדות לפורמאליסטיקה עצמה היא כפירה בדת החדשה - דת הכלל. שנית, הפורמאליסטיקה היא שבירה ועדינה, ובאם תשבר אזי המהות שלשמה נוצרה הפורמאליסטיקה תחרב.

אולי, בעצם, יש צורך בשינוי ממשי של הכללים הפורמאליים.

יש דברים שבעצם לוקח לך זמן להבין, ויש דברים שרק אתה מבין ואחרים לא יבינו עד שיחשפו להם את זה בפָּנִּים. את זה הבנתי אתמול, וזה הסיפור:

ישבתי לי ברגיל על הבאר עם חברים, לאור מאורעות השבוע עם פחות ליבידו, אבל לא משהו מיוחד. שמענו מוזיקה, רקדנו והערנו הערות ציניות על התנהגותם של חלק מהאנשים, ואיך הם שמים או לא שמים לב למתרחש. והיתה שם אחת, שפתאום התיישבה לידינו. היא נראתה גלמודה, טענה שחברה נפקד מיחסיהם השבוע ושהיא מעוניינת להטביע את יגונה. השתעשנו יחדיו, היא ואנחנו, ופתאום באה העת. אמרה היא : "אביונה אנוכי ואין באפשרותי לרכוש עוד מהשיכר, האם תואילו בטובכם לשכרני?". ערכנו חושבין, הרי לכל הדעות מדובר בגברת נאה אשר לא ניתן לסרב לה, בנוסף, מדובר במי שמעוניינת להטביע את יגונה ואולי אף לסיים את הערב בחיקו (או חיכו, והמבין יבין) של מי מאיתנו; והחשוב מכל, מדובר בעשיית חסד עם אביון.

סירבנו. לא מכיליות ולא מאֵבְיוֹנוֹתֵינוּ, אולי מאֵבְיוֹנָתֵינוּ. שילחנו בה את עלמת החמודות שהיתה עמנו בכדי לסרוק את השטח; לבדוק האם יצא לנו משהו או שנשים את כספנו לריק. הן דיברו על הא ודא, אך לא ראינו כל התקדמות ודאית. לכן, נותרנו עיקשים בעמדנו כי לא ראוי שתשתה עוד שכן היא שיכורה כבר למדי.

חיש מהר קמה לה לחברותיה ובדרכה עצרה ליד מושבו של עלם חמודות שלגם לו ממשקה כלשהו. נשקה לו על שפתיו והחלה לשדלו לשכרה. העלם, שכנראה לא היה מנוסה בדרכי המשחק, נפל במלכודתה ורכש שיכר נוסף עבורה. לכשסיימה ללגום קמה ממקומה ועברה לעלם אחר, גם זה רכש עבורה משקאות. לאחר זאת שבה היא אלינו, אולי כי היינו היחידים שראו אותה כמה שהיא באמת. היתה היא עצובה כי אין לה כבוד אצל בני המין השני, אין לה ערך.

אמרתי לה דברים אלו, שיזכרו אצלה - אני מקווה: "הרי שחקנים הם כמותך, ובמשחק זה משחקים לכיף - לא בכדי לנצח".

לכן גברים ועלמות חמד; להבא, כשתשבו לכם במסבאה עם עלמת חמודות שכל שרוצה היא שתקנו את ליבה, עשו זאת במילים ולא בכסף, שכן הגברת תלך יחד עם ממונכם.

באתי לאסוף אותה, השעה היתה כמעט חצות. היא יצאה מביתה בהיסוס ואמרה לי: "אולי תחנה את המכונית ותבוא איתי לטיול רגלי קצר", לא יכלתי שלא לסרב למרות שידעתי שזה יגמר רע, טיולים ללא סיבה הם תמיד סיבה רעה לתכנית זדונית כלשהי.

אז כך הטבע בעצם יצר את זה, אני והבלונדינית יצאנו לשיחה קצרה, שידעתי כבר מראש שהיא תגמר לא טוב. השאלה היתה איך זה יגמר ולמה. ידעתי שאני לא יכול לעשות דבר, אף פעם זו לא היתה אפשרות. אני תמיד דיברתי על זה שאני לא עושה מספיק, אבל אני גם צריך לדעת מתי לא לנסות. אז המשכנו ללכת והיא ניסתה לרכך את המכה. היא שיבחה אותי ואת תכונותי, אך לא נתתי לזה לחדור דרך שיריון קר והעדפתי לנסות לדלות כמה שיותר מידע. ניסיתי כמיטב יכולתי.

אז בעצם הסיבה שלה היתה די רציונאלית, אבל לא ממש. היא, כרגיל, הביאה לי סיבה שלא יכלתי להתעמת איתה, לא יכלתי לומר לה "אולי אני אשתנה" או "אולי זה יעבור", זה פשוט אנחנו. כנראה שהיא לא הרגישה מספיק פרפרים בבטן. כנראה שככה זה אצלה. לי לא היתה את הבעיה, מבחינתי זה היה לא צפוי. אולי זה יעבור לה, אולי לא, אבל בינתיים אני לא רואה את זה ממשיך לאנשהו.

אבל, מה שהיה מדהים זה שבפעם הראשונה לא לקחתי פרידה בצורה כל כך קשה. זה לא השפיע בכלל. לא חזרתי לשתות, לא ישבתי ובכיתי, לא חשבתי שזה סוף העולם, פשוט הבנתי שזה נגמר, וזהו. לא הזיז לי במיוחד. כאילו, היה עדיף אם זה היה ממשיך, אבל אני יכול לחיות גם בלעדיה. אולי זה מה שביגר אותי. אולי זה בעצם מה שהייתי צריך ללמוד מזה.

נכון שלא היינו כל כך הרבה זמן ביחד, אולי אפילו לא חודש. ונכון שלא התאהבתי בה עדיין, ונכון שלא ממש חשבתי שזה לא יגמר אף פעם. אבל להזרק? כל כך מוקדם? לא יודע. אולי יש דברים אחרים שעדיף לעשות. אולי זה פותח לי חיים חדשים.

אז לאן אני מועד מעכשיו? לאן פני? האם אני צריך לעשות משהו? האם אני צריך לשתוק? האם אני צריך לקוות שמשהו יחלוף על פני פתאום?

נחייה ונראה.

טוב, אין לי יותר מדי מה להגיד היום, אבל בכלליות אני עובר ימים ארוכים עם הלימודים לבחינות הלשכה ואני מגלה מדי יום ויומו כמה החוקים במדינת ישראל מעוותים ומתקרבים לאבסורד קפקאי בכל הנוגע לזכויותינו הבסיסיות. אבל יש כמה דברים שחשוב שאכתוב, אפילו אם הם קצרים למדי.

ראשית, מיטל אופיר רוצה שתמונתה תופיע בגוגל סוף סוף, והייתי יכול להתעלם מבקשתה אלמלא הכרתי אותה בלילה אחד השנה במסיבת יום הולדתו של נמרוד ברנע. כמו כן, אי אפשר להגיד לא לילדה עם העיניים האלו.

פרט למיטל אני מניח שיש עוד לא מספר דברים חשובים שקורים בעולם, ואני לא יכול לעמוד מנגד. ראשית, היתה את פסיקת בג"צ היום בנוגע לנוהל שכן, שאני טרם קראתי. נראה לי שאני לוקח 10 דקות לקרוא את 22 העמודים וחוזר לכתוב.
(20:37)

(20:47) סיימתי.
מדהים כמה שפסק הדין היה לא מנומק, יחסית לפסקי הדין המנומקים למדי בעניין הגדר ובעניין ההתנתקות. אולם, פסקה אחת חשובה מאוד דליתי מפסק הדין: מאידך גיסא, עומדת חובתו של הצבא התופס להגן על חייו וכבודו של התושב המקומי אשר נשלח למסור את האזהרה. בוודאי כך במקום שהוא אינו מסכים ליטול על עצמו את התפקיד שהוטל עליו ואשר ביצועו עשוי לגרום לו נזק. אך כך גם במקום שהוא מסכים לכך וביצוע התפקיד לא יסב לו כל נזק. זאת, לא רק משום שככלל אין הוא רשאי לוותר על זכויותיו על פי הדין ההומניטרי (ראו סעיף 8 לאמנת ג'נבה הרביעית, פיקטה, עמ' 72, 74), אלא גם משום שהלכה למעשה קשה לאמוד מתי הסכמתו ניתנת מתוך רצון חופשי ומתי היא פרי לחץ גלוי או סמוי.

הפסקה הזו חשוב במיוחד במקרים כמו חתימה על שטר משכנתא, שהוא גם אילוץ חלקי לפעמים, ובמקרים בהם הרצון החופשי ניטל מהפרט. במקרים כאלה לפעמים נוצרים מצבים שלא מכוסים על ידי המשפט הבינלאומי, אבל המסכת הסיזיפית שאותה האזרח לעיתים עובר ומוותר על זכויותיו, מאפשרת לבעלי השררה לצלוח ולאלצם לעשות מה שלא היו חולמים לעשות.

בג"צ פסק את הדבר הנכון, והוא לא נזקק לנימוקים כל כך מפורטים אולי כי פשוט היה ברור ש"נוהל שכן" הוא פסול, ואין דרך להכשיר את השרץ.

חשבתי רבות, ובעצם החלטתי לא לפתוח את תכנת הציור שלי כדי לאייר ברכה, כי בעצם זה לא נחשב. זה לא אישי מספיק. חשבתי על לכתוב על השנה האחרונה, אבל את זה אפשר לקרוא בבלוג שלי. לא צריך לכתוב שום דבר כשהכל גלוי.
אז החלטתי לסכם את השנה הזו בטקס אנשי\חפצי\נבחרי-השנה שלי.
כל שנכתב כאן מובא בצורה הומוריסטית ואין לייחס כל חשיבות מעבר לכך.
1.  אשת השנה : אני נגד "איש השנה" בעקרון, לדעתי מתאימה בצורה גדולה יותר אשת שנה. אשת השנה ללא עוררין היא השופטת הילה כהן. היא נכנסה למרוץ קצת מאוחר מדי, אבל הראתה שבנחישות וברגישות כן אפשר להתקדם. השופטת כהן הואשמה ב"זיוף פרוטוקולים" , אני הייתי ממליץ לקרוא את פסק הדין (הכרעת הדין, גזר הדין) בבית הדין המשמעתי ולא רק להסמך על התקשורת כדי להבין את משמעות העניין. לא מדובר בזיוף אמיתי, לא מדובר בהשמת טענות בפיהם של הצדדים. מדובר בשופטת צעירה שהביאה גישה חדשה לבית המשפט המקומי ולא שרה למרותם של אנשי העיריה שרצו לעוות את הצדק ורדפוה בצורה קפקאית. לבי עם הגברת כהן ואני מקווה שהועדה למינוי שופטים תחליט לבסוף כי אין סמכות לוועדה לדון בעניין כיוון שמוצה הדין בבית הדין המשמעתי, או שאין להעבירה מהכהונה כיוון שבמעשיה לא היה קלון.

2. מוצר השנה: ההתלבטות היתה קשה, בין השר ישראל כץ שהחליט שאווזים הם מוצר, לבין הצבע הכתום. שניהם סימלו בוז לשלטון החוק, ושניהם נחטפו בהמוניהם. שניהם גם הוכיחו כי הם לא יותר מבלון נפוח. בעוד שהכתומים ניהלו מאבק כלכלי על רקע של אידיאולוגית "ארץ ישראל השלמה" ודיברו על מאבק מלא אהבה נגד גירוש מבתים (בזמן שהם כופים באלימות את שהותם על מאות אלפי תושבים פלשתינאים שנאלצים לחיות בתת-תנאים בכדי לקיים את האידיאולוגיה הזו) כץ לא התבייש לשקר גם כן ולהחליט כי 600 משפחות נסמכות על "ענף" ה"חקלאות" המדובר. האם באותו התירוץ היה ניתן לבקש להשאיר את הסרסרות כמקצוע, כיוון שמאות משפחות נסמכות בארץ על ענף הזנות? האם באותה צורה היה ניתן לבקש להותיר את בתי ההימורים על כנם? הלגליזציה דה-פקטו של עבירות אלימות (בניגוד לעבירות שאינן אלימות) מהווה בזיון לשלטון החוק, וראויה לפרס מוצר השנה. ולכן - מוצר השנה, למי שיבקש לרכוש אותו, הוא מצפונו של ישראל כץ. עלות: 0 ש"ח.

3. שיר השנה: שיר השנה לא צריך להיות שיר שדבק בנו עקב נמאסותו בתחנת "קול הכיבוש" ואף לא צריך להיות הלהיט שהוזן לראשינו על ידי האופיום להמונים. שיר השנה לדעתי הוא שיר שמשקף את הלך הרוח השנה. הוא לא חייב היה להכתב השנה, והוא לא היה חייב להיות ישראלי. שיר השנה שלנו צריך היה לדבר על השטחיות שהכתה את המדינה כמגפה השנה. על האסקפיזם, על הבחירה המזוכיסטית שלנו בשרון, על העובדה שאין לנו את הרצון בדמוקרטה; שיר השנה שלנו צריך להיות כזה שמייצג את כל אלו, אך מהווה תגובה אופטימית. השיר שהוא כל אלו לדעתי הוא " אני וענונו" של רועי צ'יקי ארד.

4. מאכל השנה: אם נשפוט לפי התנהגות הממשלה, כנראה שחרא.

נראה לי שכתבתי מספיק.

שתהיה לכם שנה טובה

אחרי שאני כבר חודשים רוצה לעשות את זה, החלטתי היום לאחר שיחות ארוכות עם צוות מפלגת הבחירה הדמוקרטית להקליט פודקאסט. הפודקאסט הזה עדיין לא אומר כלום, הוא בעיקר ניסוי, לראות אם בכלל אנשים שומעים אותו ומעוניינים בו. עשרים דקות ועוד קצת, ארבעה שירים, שגם אותם קשה היה למצוא ברשת במסגרת מוזיקה חופשית.

1. נועם פלד - הפזמון שלי
2. רועי צ'יקי ארד - אני וענונו
3. דן תורן - מבריח מכס
4. נמרוד לב - וגאס

אני מקווה שהפודקאסט יצא יותר טוב ושיהיה עתיד למוזיקה ישראלית ברשת. בינתיים צריך ממש להתאמץ למצוא מוזיקה חופשית, אז אם אתה מוזיקאי שרוצה להפיץ את המוזיקה שלו, אנא צור איתי קשר; הסיכוי של מוזיקה כזו להופיע, לאור ההיצע המדהים, הוא גבוה מאוד. מצד שני - הרייטינג לא משהו בינתיים.

לשיר שברקע כשאני מברבר ומברבר קוראים רד ובלוז, והוא ניתן להורדה כאן, אני מקווה שגם אותו תורידו

בכל מקרה, אני אשמח אם מישהו אחר יחליף אותי בקריינות ואם מישהו ירצה לעזור לי, עד אז צפו לאספקה לא סדירה של פודקאסטים. עוד סיבה לאי אספקה סדירה היא ה"אפסרטים" שלי בבית, שדורש יותר זמן להעלות את הפודקאסט לרשת מכמות הזמן שלוקח להקליט אותו. מחדל מחדל מחדל.

את הפודקאסט ניתן להוריד מכאן.