"אם הם כל כך מאמינים, למה הם יושבים וקוראים שוב ושוב את אותו הספר?" חשבתי לעצמי בעוד שאני מטפס את העליות של ירושלים באוטובוס ולידי יושבת צעירה שמעיינת בספר התנ"ך (אבל זה היה יכול להיות הברית החדשה או הקוראן באותה מידה) "סימן לאמונה זה להרחיב, לקרוא עוד - ולא לקרוא שוב". אבל אולי זה מעצבן אותי כי לי אין במה להאמין. אולי הבעיה שלי היא שבעוד שהשכנה לאוטובוס קראה את הסידור שלה אני עיינתי ב"היסטוריה של הגנטיקה" של חוה יבלונקה (אוניברסיטה משודרת, 1994) שקניתי במחיר מוזל בחנות בסינימה סיטי. לי אין אל, יש לי מרכסיזם ומדעיות. בעצם שני הקארלים, מרכס ופופר הם אלו שמנהלים את החיים שלי. אני מאמין בתורות מדעיות, אני מאמין ביחסי היצור - באמונה שלמה, כדרך להסברת תהליכים, אבל אין לי יראת שמים - אולי כי מעולם לא הוכח שהם קיימים.

נראה לי שאני כותב כדי להפיג את הלחץ. באיפוד אני שומע את Indiffrerence של PearlJam שמרגיע אותי קלות; אבל זה לא עוזר. זה בסך הכל המבחן שיקבע את העתיד שלי. כל החיים ניסו לשכנע אותי על כל מיני מבחנים כאילו שהם יקבעו את העתיד שלי. הפסיכומטרי, שהיה המבחן ה"גדול" האחרון שלי, התברר כפארסה אחת גדולה, לאחר שכל מבחן בתואר הראשון שלי גבר עליו מבחינת היקף חומר וקושי. ולכן בצדק לא למדתי אליו. הבגרויות "החשובות", הסתברו כמבחנים שאפשר לעבור עם מסד הגון של ידע כללי - במיוחד הבגרויות ההומניות. לבגרות במתמטיקה הגעתי ללא כל הכנה, בפיזיקה לא התאמצתי, לאנגלית לא למדתי כלל. שאר הבגרויות? וובכן, הן זניחות.

כשאני חושב לעצמי, זה בעצם המבחן הראשון בחיים שלי. כל התואר הראשון העברתי מבחנים במועדי א'; הצלחתי לא להכשל, באף מבחן - ואפילו אם קיבלתי ציון לא מזהיר ויתרתי על מועד ב' שכן אם עברת מכשול לא מסתכלים אחורה. כך זה עובד, וכך זה יעבור.

זה גם מה שאני מצפה היום. אני מקווה לעבור את הבחינה ולעבור את הבחינה בעל-פה. בכוונה לא נשארתי בירושלים לילה לפני שכן כל חָבֵרַי היו שם והיו מעבירים שאלות אחד עם השני, וזה בדיוק לא מה שרציתי שיקרה; ישבתי בבית וניגנתי. ניגנתי פלמנקו וקלאסית, לא דבר אחר, להרגיע את הנשמה. אחר כך ניגנתי בלוז וג'אז, להוציא את המחשבות החוצה.

בסך הכל אני רגוע; נראה מה קורה כשנגיע לירושלים.
[נכתב בקו אגד לירושלים דרך חיבור הGPRS שלי]