או לחלופין: "איילה פרוקצ'יה – תעשי לי ילד!!!1" (יגאל עמיר)

בית המשפט העליון פסק היום כי ליגאל עמיר יש זכות להזריע בהזרעה מלאכותית את לריסה טרימבובלר. (בג"צ 2245/06 דוברין נ' שירות בתי הסוהר). לפעמים, כשלא מבינים איך בית המשפט העליון פסק את מה שהוא פסק, שוכחים להסתכל על התמונה כולה. אני, אגב, כן מסכים עם בית המשפט העליון בהחלטה שלו, בדיוק בזכות הנימוקים הנהדרים של איילה פרוקצ'יה, שמראה שוב ושוב שהיא אחת מהמשפטניות המבריקות בארץ, וראויה לשבת בבית המשפט העליון ואולי אף בראשו.

למי שאינו משפטן ומחזיק בתפיסות שמאליות הפסיקה נראית תמוהה, וגם ההסכמה שלי איתה אולי, אבל פרט לכך שהפסיקה באה להדגים את הכלל (לכל אסיר יש זכויות אדם, כולל הזכות למשפחה, והחירויות היחידות שנלקחות ממנו הן חירויות התנועה ולא הזכות לכבוד) על ידי פרט, אסיר נפשע שפעל נגד החברה.

חברה נמדדת אך ורק במצבים קשים, רק מקרים בהם אנו באמת נאלצים להקריב חלק מהעקרונות שלנו מראים לנו מהם העקרונות החשובים ביותר. לכן, צדק השופט ברק כשאמר שדמוקרטיה לא נבחנת בימי שלום, אלא רק בימי מלחמה. כך כל דבר נבחן. מידת ההערכה שלנו לפרטיות של אדם נבחנת רק כאשר אנו מוכנים לוותר על משהו עבור הפרטיות הזו, כמו שויתרתי השבוע על פרטיות של גולש בשביל להציל אותו מהתאבדות, והיה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. באותה מידה, הכבוד שלנו לערך 'משפחה' בא רק כאשר אנחנו נאלצים להכריע בין קיומה של משפחה בכתלי הכלא לבין הקול הציבורי (vox populi) ששונא את יגאל עמיר.

אבל זו פרשנות שכולם יתנו, וככל הנראה תהדהד טיפה היום, יהיו 2-3 הפגנות בעד ואולי גם איזו אחת נגד, תהיינה הצהרות של ארגוני שמאל וימין, והיה הקרקס הרגיל. מה שאנשים שוכחים זה לאן אנו הולכים. הפסיקה בישראל בנויה טלאים טלאים. כל פסק דין נסמך על אחד שבא לפניו באותו הנושא. כשבית המשפט העליון מכריע בנושא מסוים, הוא לא סתם קובע את התיק הזה, אלא פותח את הדלת ומראה את עמדתו לגבי הנושאים האחרים. בשנתיים האחרונות, נדמה לי, מתנהלת בבית המשפט העליון עתירה נגד הפרטת בתי הסוהר. אותה עתירה טוענת שההפרטה תפגע בכבוד האדם והאסיר. תזכרו טוב טוב את שתי הפסקאות האלו של פרוקצ'יה, הן יצוטטו בפסק הדין ההוא, אני אומר לכם.

בסיס נורמטיבי-חוקתי זה עומד גם ביסוד התפיסה הראויה של זכויות אסירים שנשפטו למאסר, ובכללם אסירי עולם. כלל הוא כי הענישה הפלילית, ובתוכה מאסר, איננה מפקיעה מאליה את זכויות האדם מן הנענש ומן האסיר, אלא במידה שהגבלתן של אותן זכויות מתחייבת באופן הכרחי מן המאסר, ומתיישבת עם מהות הפגיעה החוקתית המותרת, על פי פיסקת ההגבלה. (שם, עמ' 6)

וזאת נזכור: מדינה נאורה נבחנת לא רק ביחס שהיא נותנת לאזרחיה הנאמנים, אלא גם בהתייחסותה לפושעים החיים בקרבה, ובהם הפושעים הניקלים ביותר, המבקשים לערער את יסודותיה הערכיים. במשטר חוקתי ראוי, מטריית זכויות האדם פרושה על כל אדם באשר הוא, לרבות העבריין היושב בכלא, בכפוף לתנאים וסייגים
העומדים באמות המידה החוקתיות. (עמ' 36)

לא משנה מה תהיה ההחלטה בפסק הדין של הפרטת בתי הסוהר, יצטרכו להתייחס כעת לאמירה הזו של השופטת פרוקצ'יה, יצטרכו להסביר מדוע לא נשללות כאן זכויות אדם בכליאה במתקן שמונע על ידי אינטרסים מסחריים. פסק הדין הזה פתח עוד פתח להסבר מדוע יש לכבד את זכויות האדם, דווקא בתקופה שהן כל כך לא מוערכות ומפקיעים אותן לטובת אינטרסים אחרים. אולי עכשיו, כשיש עיגון לזכויות אסירים, יבינו שלמדינה אסור מה שלא הותר לה בחוק ולפרט מותר מה שלא נאסר עליו בחוק.