יש כל מיני קונספציות שגויות בכל הנוגע למשפטים שנובעות מסיבות מוזרות. בין אם עורכי דין שמצאו את רשיון עריכת הדין שלהם בקופסת דגני-בוקר והלכו לספר את זה בטלויזיה ובין אם אגדות אורבניות שעוברות. אחת מהן היא הטענה ש"מותר להשמיע עד X  שניות משיר בלי לשלם תמלוגים" או "הסכמי אי-תחרות לא אכיפים אף פעם" או אפילו "אם נשים בתחתית המייל פסקה ארוכה שעורכי הדין שלנו נתנו לנו אז הכל סודי ואי אפשר להשתמש בזה". הבעיה בכאלו קונספציות הן שהן מתוות התנהגות לא נכונה הרבה פעמים. לדוגמא, תכניות סאטירה חושבות שאם הן יתחילו את התכנית באזהרת תוכן שמבהירה שמדובר בתוכן סאטירי, הן יהיו חסינות מתביעות (וזה לא נכון, לצערנו, עא 56035-02-20 קצובר נ' קשת)

אבל הגרועה מכל הקונספציות היא זו שאומרת שאם אתה רק שואל שאלות, אתה חסין מתביעת לשון הרע.

האם אני יכול לכתוב בכותרת עיתון "האם השר לענייני פירות וירקות הוא פדופיל? תשובה בעמוד 4" ואז בעמוד 4 לכתוב בפונט ענק "לא"? תשובה על כך, כמובן, בעמוד 4.

בתי משפט נמוכים התייחסו לכך במסגרת מה שנקרא "לשון הרע ברמז". בתיק של דנה כשדי נגד יאיר נתניהו (ת"א 52748-08-20 כשדי נ' נתניהו) באותו המקרה, נתניהו צרף צילום של כשדי, תוך שהוא "שואל שאלה" אם מישהו יודע מי זאת, כשההקשר הנובע היה רומן בין השניים. כך פסק בית המשפט:

"הציוצים שפרסם הנתבע בעניין התובעת היו רחוקים מלהיות תמימים.הציוץ הראשון הפנה את עוקביו הרבים של הנתבע לפרופיל הפייסבוק של התובעת, שם היא שיבחה את מר בני גנץ ואף העלתה את תמונתם המשותפת. השאלה המיתממת "מישהו יודע מי זאת ?" לא נועדה כדי לקבל מידע ולגבש היכרות. הראיה שבמקביל הנתבע מיהר לחסום את התובעת ברשתות החברתיות ובכך להימנע מכל מגע ולא לאפשר לה לעיין בפרסומיו. אם נותר עוד ספק […] הנתבע צייץ מחדש ציוץ של אנונימי בשם "חדשות אמת", שם הרמיזה ליחסים אינטימיים בין התובעת ובין מר גנץ היא ברורה".

אבל לא צריך להפליג לפסיקה. גם בחוק זה כתוב: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". כלומר, ביחס למדינה שבה אמורות להיות זכויות חוקתיות, וחופש ביטוי צריך להיות מקודש, כשזה נוגע למר אבי נעלבי, החוק אומר שמספיק לרמוז כדי לאסור על הביטוי.

אז מהיכן הגיעה הקונספציה השגויה? ליתר דיוק, מאיפה בכלל הגיעה השיטה הלא-ראויה של "רק שואל שאלות" כפרקטיקה עיתונאית.

ובכן, הפרקטיקה הזו מאפשרת עיתונאות בינונית ומטה על ידי זאת שהצופים מקבלים משקל זהה לשאלה שנשאלה ולתשובה שניתנה מאין היו שווים. לא כך הדבר כמובן. תפקיד העיתונאות הוא לשאול שאלות, אפילו שאלות קשות. אולם, שאלות אידיוטיות מקומן באותו מקום כמו תגובות לא ענייניות: בפח הזבל של העורך. מתן מקום לשאלות שהתשובה להן היא "לא" או "זו שאלה מביכה" מביך את הצופים. מצד שני, ישנם אנשים שלא מבינים את ההבדל בין שאילת שאלות לבין הצגת עובדות.

גנץ לשאלתי – האם יכול להיות שהפרישה שלך הערב היא בהוראה מארה"ב או למצער בשיתוף גורמים אמריקנים? האם היית בקשר עם גורמי ממשל, עדכנת – או קיבלת מסרים מהם או העברת כאלו?

גנץ: לא.

— Moti Kastel מוטי קסטל (@KastelMoti) June 9, 2024

מדוע? כי לאחר שנשאלת השאלה, הרי הצופה כרות האונה ישאל "מדוע שאלה זו לא ראויה להתייחסות" ולאחר מכן "אם הנשאל כל כך מפחד לענות, אולי יש משקל לשאלה והיא נכונה", והרי השואל מעולם לא אמר כן, הוא לא רמז. אחרי שהשאלה תשאל, תמיד יכול השואל לומר "ובכן, כעת, לאחר ששאלתי, יש אינדקציות מהותיות כי הנשאל מסרב להשיב". ובכך, הוא מייצר את השלמת הקונספציה השגויה.

ומה התוצאה של שאילת השאלות? ובכן, בהתחשב בכך שלפחות מחצית מהציבור הוא פחות חכם מהממוצע (טוב, מהחציון), ושהממוצע בכל מקרה אינו גבוה במיוחד, בהתחשב בכך שברוב המקרים המטרה של שאילת השאלות אינה לקבל תשובה, אלא להציג את השאלה כעובדה, הרי שברור שהתוצאה היא שהשאלה לכשעצמה שכנעה אנשים. במשך שנים אנשים טענו שלשמעון פרס יש מניות בתדיראן ולכן שינה את דעתו על מטוס הלביא. זה לא שינה שזה לא נכון. שאלות הן שאלות.

הבדיחה שהפכה לשמועה כי פרס הוא הבעלים של המפעל תדיראן: בהירה ברדוגו היועצת לשעבר של שמעון פרס מספרת כיצד העצימה בתום לב את הספין על שמעון פרס. pic.twitter.com/GebxuXVLln

— ערוץ כנסת (@KnessetT) June 14, 2022

האם ניתן לעצור את שיטת שאילת השאלות? התשובה היא כן! כל מה שצריך הוא לסגור את הערוץ או להפסיק לעקוב אחרי הצייצן שעושה זאת. מהר מאוד הם יפסיקו.