January 31, 2007

רבות עוד יכתב על הכרעת הדין במשפטו של האזרח חיים ר', ואני מקווה שחזקת החפות הפעם היתה חזקה דיה כיוון שחיים רמון התנהג בצורה יחסית אצילית עד להרשעתו (עד כמה שאצילי היתה התנהגותו אפוסטפריוי למעשה המגונה). בפסק הדין עצמו עמדו שתי שאלות למבחן: (פ 5461/06 מדינת ישראל נגד חיים רמון); הראשונה היא האם אכן נשיקה עם הלשון היא מעשה מגונה. השאלה השניה היתה האם חיים רמון זכאי להגנה מן הצדק בעקבות ההתנהגות השערוריתית של המדינה שהביאה להאשמתו.

שתי שאלות אלו הינן שאלות שבמשפט ולא שאלות שבעובדה, ואני מקווה שבית המשפט המחוזי יחליט אחרת בערעור מבלי להדרש לעינוי דין נוסף שעוברת ה', המתלוננת כנגד רמון. שאלת ההגנה מן הצדק היא שאלה שבתי המשפט בדרך כלל לא מבינים כלל. במקרה זה, בית המשפט נדרש לסוגיה ודחה אותה כלאחר יד, מבלי לדון כלל בשאלות המתעוררות באמת.

האם לבית המשפט יש סמכות לבטל כתב אישום כאשר ראיות כתב האישום הושגו במרמה, ורק לאחר מכן התקבלו הראיות הרלוונטיות? בית המשפט קובע, לאחר ששוקל כי:

בסופו של דבר, אפילו היתה פגיעה בהגנת הנאשם, שומה על ביהמ"ש לערוך איזון בין שני אינטרסים נוגדים – בין זכותו הבסיסית של הנאשם למשפט הוגן לבין האינטרס הציבורי – בקיומו של ההליך הפלילי והחשש לפגיעה בקרבן העבירה אם ההליך הפלילי לא יקויים או לא ימוצה. מצאנו, כי באיזון בין שני האינטרסים, במקרה שלפנינו, הכף נוטה באופן ברור לטובת האינטרס הציבורי וננמק: כפי שהוסבר, הפגיעה בהגנת הנאשם לא היתה משמעותית. אל מול זה, בוצעה עבירה שיתכן ובנסיבות אחרות היתה נחשבת לעבירה שאיננה מן החמורות, אך בהתחשב במכלול הנסיבות בהן בוצעה העבירה, חומרתה מתעצמת והיא מקבלת מימד בעל משמעות ציבורית ניכרת. לאלה יש להוסיף את הפגיעה הקשה במתלוננת שהיתה גלויה לעין במהלך השעות הרבות שהעידה בפנינו.

באף אחד מהתמלילים לא נמצאה סתירה בין דברים שאמרה המתלוננת בעדותה לבין מה שנשמע בתמלילים. תוכן התמלילים נוגע לדברים שנמצאים בשוליים של החקירה ולא במהות העבירה עצמה.

באיזון שבין הפגיעה המזערית שנגרמה להגנת הנאשם אל מול חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, גובר האינטרס הציבורי שההליך הפלילי ימוצה עד תום.

כלומר, בית המשפט קודם ירה את החץ ורק לאחר מכן צייר את המטרה. המתלוננת חזרה על מה שאמרה בהאזנות הסתר (שנגבו שלא כדין) וכיוון שכך, אין צורך בהאזנות הסתר, שבכלל הובילו למציאת התלונה, ולכן אין צורך לבטל את כתב האישום. (טענה רקורסיבית לכשעצמה). כך בעצם הכשיר בית המשפט את הפגיעה בזכויות חוקתיות של נאשם וקבע כי גם אם בוצעו האזנות סתר, אין בכך כדי לפגוע בזכותה של המדינה להביא ראיות שמבוססות עליה.

כל פסיקה זו באה כחצי שנה לאחר פסק הדין בעניין יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נגד מדינת ישראל) שקבע בין היתר כי ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות אדם ובזכות להליך הוגן יפסלו. לכשעמד בית המשפט בשאלת הזכות להליך הוגן מול האינטרס הציבורי קבע בית המשפט כי:

השאלה המרכזית המתעוררת בהקשר זה הינה האם המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיה גבוה מן התועלת האפשרית שתצמח מכך. הפרמטרים העיקריים בעניין זה הינם חשיבות הראיה להוכחת האשמה, מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה. כאשר מדובר בראיה חשובה ומכרעת לתביעה וכאשר העבירות המיוחסות לנאשם חמורות מאד, הרי פסילת הראיה עשויה לפגוע יתר על המידה באינטרסים הנוגדים שעניינם לחימה בפשע והגנה על שלום הציבור ועל נפגעי העבירה. בנסיבות אלה, פסילת הראיה תוביל לידי כך שהאשם בביצוע עבירות חמורות לא ייתן את הדין על מעשיו - תוצאה שעלולה כשלעצמה לפגום בעשיית הצדק ובאמון הציבור בבתי-המשפט. מטעמים אלה, נוהגים בתי-המשפט באנגליה ובאוסטרליה להתחשב במידת חיוניותה של הראיה ובחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, בבואם להכריע בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין

הראיה אכן היתה חיונית בכדי להרשיע את רמון. ללא הבאת אותה הראיה לא היתה מתחילה החקירה כלל. מצד שני, חומרת עבירתו של רמון היא פחותה ביותר (בית המשפט היה מבין הראשונים שקבע כי נשיקה הינה מעשה מגונה) ולכן שני המבחנים מצביעים על כך שהיה ראוי להפעיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק. אולם, לא כך בבית המשפט השלום, זה החליט חרף כל זאת להרשיע את רמון.

האם די בכך כדי לזכות את רמון בערעור? כיוון שמדובר בשאלה משפטית תיאורטית למחצה, אני מקווה שלא נזדקק לדון בשאלת חומרת העבירה ולדון את רמון לכלא. אולם, אני מקווה שנוכל לזכותו מדוקטרינת ההגנה מן הצדק, שהאינטרס הציבורי הוא שתורחב כדי למנוע מהמשטרה לנהוג בצורה לא חוקתית.

חשוב להבין שאנו "מענישים" את המדינה על התנהגות שאינה הולמת מסיבה חשובה - אנו רוצים שהיא תפגע בחירויות האזרח במינימום, ולכן מניעת האפשרות להרשעה תהיה תמריץ מספק כדי לאפשר לשוטרים לנהוג בצורה אדיבה ואצילית עם אזרחים.

January 30, 2007

כל קוד מחשב הוא ידע, הוא מלמד את החומרה הטיפשה כיצד לנהוג במקרה ספציפי וכיצד להתאים אותה לסטנדרטים מסוימים. קוד מחשב יוצק תוכן לתוך המחשב כמו שקריאת ספר יוצקת תוכן לתוך האדם. הקוד יכול לשנות, לשפר או להזיק. הקוד גם יכול לא לעשות כלום. ההבדל העיקרי, אמנם, בין קוד המחשב לספר הוא שהמחשב חסר את הביקורתיות שקיימת אצל האדם.

אולי הסממן היחיד שיש לביקורתיות במחשבים הוא הזודנה (רוגלה, רושעה, וירוס וכדומה). הזודנה אומרת למחשב להפעיל שיקול דעת סלקטיבי ולא להתייחס לתוכנות האנטי-וירוס. הזודנה מאפשרת לראשונה למחשב לקחת את עצמו בידיים ולא לעשות את מה שהאדם הכתיב לו, אלא לעשות משהו ש-אדם (ספציפי) הכתיב וכעת מהווה את
רצון המחשב.

אם קוד מחשב הוא ידע, ואם המחשב הוא בסך הכל חומר, אז נכס וירטואלי הוא לא יותר מדמות בספר או מציור שכולנו יכולים להנות ממנו. הרי גם אם דמות מסוימת בספר השפיעה על כולנו, זה לא פוגע בהשפעה האישית של הדמות על אדם מסוים. אבל האם אני הייתי יכול למכור את רסקולניקוב החוצה מתוך ספרי? להעלות אותו למכירה כך שממחר בעותק שלי של "החטא וענשו" לא יהיה יותר רסקולניקוב? האם הייתי יכול להעביר את חוויותי מרסקולניקוב אל האדם הקונה?

לא ממש. בכדי להעביר למישהו את רסקולניקוב הייתי צריך למכור את העותק המוחשי של החטא ועונשו, כמו שהייתי צריך למכור את העותק המוחשי של קופסת ההפצה של חלונות, כמו שאני צריך, בכדי באמת לעמוד בסטנדרט הזה, למכור את המחשב עצמו בשביל למכור את הדמות הוירטואלית.


ומדוע כל זה מעניין בכלל? סלאשדוט דיווחו בשבוע שעבר שeBay, זירת המסחר האלקטרוני הגדולה בעולם, חדלה מלאפשר למכור נכסים וירטואליים. נכסים וירטואלים הם בעיקר מוצרים שניתן להשתמש בהם רק בתוך משחקי מחשב (עוד על נכסים וירטואליים והעולם האמיתי). הבעיה האמיתית כאן היא לא רק שנאסר על אנשים לסחור במוצרים לא מוחשיים (למעט הפטור לסקנד-לייף) אלא ההתייחסות לוירטואליות של נכסים אלו כאלמנט מהותי שמונע את הסחירות בהם.

מה, בסך הכל, כל כך וירטואלי בנכסים האלו? כל אחד מהנכסים האלו לא ניתן לחישה - למעט דרך מנוע התוכנה לא ניתן להרגיש את הנכסים האלו באף אחד מחושינו. האלמנט המוחשי כאן נעלם לגמרי. כל אחד מנכסים אלו ניתן (בצורה כלשהי, חוקית או לא חוקית) לשכפול בלי לפגוע (עד גבול מסוים) בחווית המשחק. העובדה שמישהו מוכר את חרבו בזירת מסחר אלקטרונית כלשהי לא גורמת לכך שמישהו אחר לא יוכל להנות ממנה גם כן; הבעיה מתחילה ברגע שלכולם יהיה חרב, ואז ערכה של החרב יהיה אפס, מה שיגרום לכך שלא ניתן יהיה לסחור בחרב, אולם - לא רק חרב אלא גם זהב; וכאשר הזהב לא שווה כלום, האם ניתן לרכוש בכלל מזון באותו משחק?

eBay מתווה כאן מדיניות - אם אי אפשר להרגיש את זה, ואם הסחירות של המוצר בעייתית (וקיים מיסוי), הם לא רוצים להסתבך עם רשויות החוק ולכן הם אוסרים את מכירת המוצר. אבל מה ההבדל בין נכס וירטואלי בעולם וירטואלי לבין נכס וירטואלי בעולם אמיתי? הרי נכס וירטואלי בעולם אמיתי גם בעייתי מבחינה משפטית, וכמו שניתן (תיאורטית) להחזיר לחנות שיר וירטואלי, אז ניתן להחזיר תוכנה.

תוכנה היא גם כן נכס וירטואלי, היא לא קיימת במציאות אלא דורשת את המחשב בכדי לרוץ. תוכנה אינה מוצר בצורה מובהקת, והיא אינה כשירה להגדרת פטנט. תוכנה אינה, גם, יכולה לרוץ ללא המחשב אשר היא עובדת בתוכו. תוכנה אינה ניתנת לחישה (עדיין) אלא יוצקת תוכן לתוך החומרה הקיימת. תוכנה, על כן, היא מוצר וירטואלי לא פחות מאשר החרב בסקנד לייף. התוכנה אינה בינה, היא מאפשרת בינה. התוכנה אינה גרפיקה, היא מאפשרת גרפיקה, התוכנה אינה תמונה, היא מאפשרת תמונה.

כששייקספיר אמר "That which we call a rose by any other name would smell as sweet" הדבר היה נכון לעולם הלא וירטואלי. בעולם וירטואלי קובץ הjpg אינו תמונה אלא קובץ הוראות שמסביר למחשב כיצד לייצר את התמונה. התמונה נוצרת מחדש על כל מחשב, וגם כאשר מועברת ממחשב למחשב היא מהודרת בצורה שונה. כל מחשב יכול שיתאים את התמונה לרזולוציה, שיציג אותה בצבעים שונים בהתאם למסך. כל תמונה אינה עותק מדויק, אלא הוראות מדויקות שנכון לעכשיו המחשב מפרש בצורה זהה.

אם אין הבדל בין קובץ מידע לקובץ תוכנה, אז eBay, שרוצה להמנע ממכירת מוצרים וירטואלים, צריכה להמנע ממכירת תוכנה גם כן. כמובן שיש בעייתיות מסוימת במכירת תוכנה בזירות מסחר. לדוגמא, מכירה זו בeBay היא של דיסק של חלונות XP ללא רישוי התוכנה עצמו (המספר הסידורי), כלומר ללא הזכות להשתמש בתוכנה; אם כן, למה דרוש אותו דיסק?

למרות כל המאמצים של מפתחי הקניין הרוחני, אנו יכולים לראות שדווקא הרציונאל הוא ששולט כאן - אם אנחנו לא יכולים להרגיש את זה, לא נרגיש בנֹח למכור את זה. מוצרים שלא ניתן להרגיש קשה יותר למכור, ולכן מנסים להדגיש את הפן החשוב - הקופסא של ויסטה. הקופסא היא החלק המוחשי, החלק שבלעדיו אין תוכנה, לא? הדיסק הוא רק חלק קטן ממה ששילמת עליו. אם אתה מקבל את הקופסא המהודרת, עם הוראות הפ(ע)לה והוראות שימוש אתה יכול להיות בטוח שמדובר במוצר שאתה יכול לסחור בו, לא?

אבל זה לא הגיוני. אני יכול לשחק עם אותה דמות ממחשבים מרובים, לא?

אז מה מבדיל דמות וירטואלית מתוכנה? כלום. אותה דמות וירטואלית יכולה לרוץ על מחשבים שונים כמו שתוכנה יכולה לרוץ על מחשבים שונים. ומה בעצם הבעיה האמיתית כאן - שפתאום אין כל הצדקה, למעט החקיקה, לכך שמי שמחזיק בידו את התוכנה לא יוכל לעשות בה כל שיחפוץ, לרבות שיכפולה והפצתה.

סטיב באלמר, מנכ"ל מיקרוסופט, אומר שחלונות ויסטה לא תהיה מערכת ההפעלה האחרונה. אני חושש, מהסיבות שמובאות כאן, שהוא טועה. כבר היום מערכות המחשב הופכות להיות בלתי תלויות במערכות ההפעלה ודווקא קוד התוכנה מאבד חשיבות ליישומיות של החומרה. אין בעצם כל הבדל בין מערכת ההפעלה חלונות לבין החולצות שמאיה הופנר מוכרת בסקנד לייף. שתיהן יוצקות תוכן לתוך מערכת שמיועדת לקבל תוכן. שתיהן מכניסות כסף ושתיהן ניתנות לשכפול בלי לפגוע בזכות של המשתמש. אבל יותר מזה, שתיהן דורשות סביבת משתמש כלשהי.

בניגוד לחלונות שדורשת מעבדי x86, ובניגוד למק או.אס שדורשת מעבדי PPC או x86, ואפילו בניגוד ללינוקס שדורשת מעבדים כלשהם (ורצה על פלייסטייישן, סלולרי, מחשבי כף יד ואפילו נגני MP3), מערכת ההפעלה של העתיד תהיה מערכת שאינה תלוית חומרה כדי להתאים לכל פלטפורמה ולהעברות בין פלטפורמות. בלי היכולת להריץ את אותה התוכנה על פלטפורמות שונות נעלמת האפשרות לקבל את התוכנה כמוצר "מוחשי".

דמיינו שתופרת הפיקסלים היתה יכולה להעביר את חולצה מתוך סקנד לייף אל וורלד אוף וורקרפט, ולמכור שם את אותה חולצה, היה נוצר מסחר בינלאומי בין עולמות וירטואליים והסחורה היתה הופכת לכמעט מוחשית. היה ניתן לחוש אותה בצורה כלשהי, והיה אפילו ניתן להדפיס אותה בCafePress. אדר שלו, לדוגמא, חילקה חולצות של BoingBoing בעולם הוירטואלי, בעוד שבעולם האמיתי צריך היה להזמין אותן בתשלום.

עד אז, ככל הנראה, הנכסים ישארו וירטואליים, הן התוכנה והן החולצה, ואין הבדל בינם.

Technorati Tags: , , , ,

January 27, 2007

קיבלתי את הלפיד מרואה שחורות, אז אולי אצליח.
קשה לחשוב על חמישה דברים שלא ידעתם עלי, בעיקר כי אין לי שום דבר להסתיר בחיים:

1. יש לי יותר בגדים מרוב בני האדם, אחרי שמכונת הכביסה שלי התקלקלה הצלחתי להחזיק חודשיים בלי לכבס כלום ולא ללבוש את אותו בגד פעמיים (למעט ג'ינסים). אחרי ששלחתי כ-60 קילו כביסה למכבסה קיבלתי בחזרה 60 חולצות מכופתרות, 20 ג'ינסים, 10 מכנסיים מחוייטים ואינספור טישרטים ותחתונים.

2. את הגיטרה הראשונה שלי קיבלתי בגיל 12, לקחתי חמישה-שישה שיעורים וכשהמורה החליט שאני צריך להתחיל לכתוב ביד ימין כדי לשפר את הנגינה, חשבתי שהוא רוצה לשנות אותי והפסקתי. חזרתי לנגן רק בגיל 15, כשזה התחיל להיות מגניב והרשים בחורות. מאז לא לקחתי שיעורי גיטרה מעולם.

3. אה, אני כותב ביד שמאל. מה שלא מפריע לי לדעת לכתוב ביד ימין כמעט אותו דבר, לכתוב בכתב מראה ולכתוב הפוך (כשמישהו יושב מולך ואתה כותב בצורה שהוא יוכל לקרוא).

4. אני מתנגד לשימוש במחשבונים. במועדונית שאני מלמד בה אני לא מרשה לילדים להשתמש בהם ואני מכריח אותם לעשות חישובים מסובכים יותר (לדוגמא 8*15 = 8*10 + 8*5).

5. אף פעם לא היתה בחורה שאמרה לי "לא" בפנים. היתה אחת שהתחמקה מלהגיד לי לא, אבל היא לא אמרה זאת במפורש (וזה היה מה שהעליב אותי).

מקווה שישתתפו גם במשחק: אדר שלו, עידוק, יעל הראל, אח שלי, בנימין נתניהו


Technorati Tags:

January 26, 2007

הימים האחרונים שעוברים על מדינת ישראל אינם קלים, כפי שכולם מציינים. אולם ניתן להבין לרחשי לבה של המועצה המחוקקת במעשיה האחרונים, אם כי לדעתי התנהגותה הינה פסולה. המועצה המחוקקת, הכנסת, נדרשת לקבוע מערך של כללים לפיהם האומה כולה תנהג; האם מעשה א' במקרה ב' הינו לגיטמי, פסול או ראוי לפרס (או מיסוי). האמונה היא שיש לשמור את מספר הכללים למינימום על מנת לאפשר לאזרחים חירות מקסימאלית. כמו כן, המטרה של חוק היא למנוע התנהגות אלימה מצד המדינה או אדם כנגד אדם אחר. לכן, אני רוצה בטקסט קצר זה לערוך סקירה של (מעט מן) המקרים בהם המועצה המחוקקת פעלה שלא בהתאם לכלל הקטיגורי וקבעה חוקים רעים עקב מצבים שנראו כאילו דרשו זאת.


שמעון פרס בכנס Le Web 3.0
(cc) Luc Van Braekel
בשביל לעשות זאת, עלינו להכיר שני מונחים (קוואזי) משפטיים: הראשון הוא Sui Generis (ראה גם), שמשמעותו בלטינית היא "מזן מיוחד", כלומר מצב כה מיוחד שאין להחיל עליו את החוק הכללי אלא לקבוע עבורו כלל מיוחד שאין הולך כמו שאר העולם. דוגמאות לSui Generis קיימות בדיני הקניין הרוחני, הקדשים, ועוד. מצד שני, וממול לSui Generis קיים הPrivilegium, החוק הספציפי בעד או נגד אדם מסוים (חוק + פרטי). הפריבילגיום (ויש הקוראים לו פריבילגיה בעברית) הוא מכשיר משפטי שמציג את השונות והמובהקות של אדם מסוים. לדוגמא: חסינות חברי הכנסת והנשיא הינם פריבילגיום כיוון שלנשיא ולחברי הכנסת אין כל זכות לא להיות שווים בפני החוק למעט חוק החסינות.
ההבדלים המהותיים בין Sui Generis לבין Privileguim הוא שהSui Generis דרוש בצורה אינהרנטית למהלך הפעולה התקין של המכשיר המשפטי. בלא הSui Generis שנותן אישיות משפטית לתאגיד, לזה לא היה כל זכות בפני החוק, בלא הSui Generis שנותן את הזכות לקניין רוחני, לא היה ניתן להקים את המוסד המשפטי הדרוש. הפריבילגיום, לעומת זאת, אינו דרוש ונועד לשנות מצב משפטי עבור אדם ספציפי (או נושא משרה ספציפי).

הטענה המרכזית שלי, היא שבישראל לאורך השנים התפתחה מסורת של יצירת פריבילגיומים שהרסה את שלטון החוק כיוון שחוקקה תיקונים ספציפיים לחקיקה שנועדו להתאים לאדם ספציפי ואשר על כן גרמה לכך שהסדר שהיה לגיטימי (אולי) ורלוונטי במקרה ספציפי, יושם בצורה כללית כיוון שחוק חייב להיות כללי. על כן, היישום הרע של החוק הרע גרם למצב בו במדינת ישראל בפועל אין שלטון חוק אלא שלטון פרטי שמתווה את עקרונות המותר והאסור לפי אינטרסים פרטיים.

הבוקר דיווח עיתון הארץ שראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, פועל לשינוי חוק יסוד: הנשיא על מנת שניתן יהיה לגרום לבחירת שמעון פרס לנשיאות באמצעות הצבעה גלויה (פעם נוספת). הרעיון מבוסס על הפסדו של שמעון פרס בשנת 2000 למשה קצב שנגרם "עקב" ההצבעה החשאית שאפשרה לכל ח"כ להצביע לפי מצפונו. יכול להיות שהכנסת פרס לבית הנשיא היא הדבר הנכון (ואיני קובע מסמרות בעניין) אולם האם זו הדרך? נעקוב אחר מספר שינויי חקיקה ונראה האם להם היו השלכות כלשהן על היסטורית מדינת ישראל.

בשנת 2000 התקבל בכנסת חוק אריה דרעי הראשון (ס"ח 1750 התש"ס, עמ' 260) שקבע שאדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן בכנסת בטרם עברו שבע שנים מתום מאסרו. התיקון נועד למנוע מצב בו אריה דרעי יתמודד לכנסת בעת שמצוי בכנסת ולהשתחרר מהכלא עקב החסינות. לא עבר זמן רב, והכנסת קיבלה את חוק דרעי השני, שקובע שאסיר יוכל להשתחרר לאחר מחצית מתקופת מאסרו (שבוטל מאוחר יותר ביזמתו של שר המשפטים דאז, הדר' יוסי ביילין, אך הביטול לא חל על דרעי). שני חוקים שלכאורה נועדו לאדם פרטי, אך מסופק אני אם לא השפיעו על חייהם של אחרים גם כן.

עוד בשנת 2000, לאחר התפטרות אהוד ברק מראשות הממשלה, ביקשה הכנסת לתקן את חוק יסוד הממשלה על מנת לאפשר לבנימין נתניהו לרוץ לראשות הממשלה, למרות שזה אינו חבר כנסת. חבר הכנסת טלב אלסאנע אמר באותה ישיבה: "הצעת החוק שמדובר בה היא הצעת חוק שבאה לתקן חוק יסוד שהוא בגדר חוקה, כדי לשרת אינטרס של אדם אחד. לדעתי, המציעים יכלו לחסוך מעצמם את הכותרת ולומר, שמי שאמור להיות מועמד לתפקיד ראש ממשלה, חייב להיות חבר כנסת או בנימין נתניהו. עצם העובדה שהוא בנימין נתניהו צריך להיות שיקול שגובר על כל שיקול אחר." מולו, קם יובל שטייניץ מהליכוד ואמר: "אמר כאן יוסי כץ: משנים חוק יסוד בשביל אדם אחד, בשביל ביבי? מה אתה מיתמם כשאתה אומר בשביל אדם אחד? משנים פה חוק יסוד כדי להגן על הדמוקרטיה מפני טריקים מלוכלכים, כדי שלא יהיה מצב שמחנה שלם, שכולל רוב מוחלט של אזרחי המדינה, לא יוכל לבחור לפי רצונו בבחירות את ראש הממשלה."

מקרה זה הוא לא רק שינוי של חוק, הוא שינוי של חוק יסוד שבעצם שינה את כללי המשחק של הדמוקרטיה על מנת לאפשר לאדם אחד להשתתף בבחירות. כמעט כמו תיקון פרץ שמוצע כעת על ידי ח"כ יואל חסון.

כמו כן, חוק מימון מפלגות תוקן על מנת להקל בענשו של עמרי שרון, וככל הנראה השפיע על מהלך העניינים. חוק נוסף שעבר היה תיקון לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (שהיה פריבילגיום בזמנו, אגב) שביטל את האפשרות של ח"כ מכהן לכהן גם כיו"ר הסתדרות העובדים הכללית או הלאומית (חוק עמיר פרץ); אגב, תיקון זה היה דרוש כדי להשוות את מצבו של ח"כ פרץ לח"כים אחרים, אך שימש ככלי ניגוח פוליטי.

כמו כן, התיקון בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם לאחר בג"צ מיכאל גורולובסקי יחיאל חזן) כרסם ביסודות הדמוקרטיה, אולם הדבר נעשה בגלל שחברי הכנסת מסרבים לעמוד לדין ופשוט העם בוחר חברי כנסת לא טובים מספיק.

אכן, היו מספר תיקונים שהפכו להיות כללים מספיק בחקיקה כך שאפשרו לתקן מצב שהיה לא רצוי במדינה דמוקרטית. התיקון לחוק יסוד הכנסת שאסר על רשימת מועמדים להתמודד אם היא שוללת את אופיה הדמוקרטי של המדינה או מסיתה לגזענות (תיקון מאיר כהנא לחוק) היא אחת מהן, וגם התיקון לתקנון הכנסת שאפשר ליו"ר הכנסת לא להביא לדיון הצעות חוק גזעניות. אבל בשני המקרים לא היה מדובר בתיקון שנועד לתקן מקרה פרטי ולאפשר לאדם הטבה שלא היתה לו בחוק, אלא לשנות את המצב המשפטי על מנת שיתאים למציאות בה יש גזענים שצריך לטפל בהם.

מדינה שמבססת את עקרונות המשטר שלה על סוגיות אישיות ולא שוקלת בצורה עניינית כל תיקון בחוק אינה מדינה שיכולה להחזיק כדמוקרטיה לזמן רב. אותה דמוקרטיה תקרוס כיוון ש56% מהציבור מאמין בטענה כי ""מספר מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים". הדמוקרטיה הישראלית מתפוררת, ימיה האחרונים של ירושלים מגיעים ואנו תוהים בעצמו מדוע אנו לא יכולים לשנות כלום.

למדינת ישראל מגיע לקרוס אם אנשים כמו יובל שטייניץ אומרים שצריך לשנות את החוק כדי להציל את העם באמצעות ביבי. למדינת ישראל מגיע לקרוס אם נשיאה, משה קצב, לא יכול להנות מחזקת החפות המגיעה לו כאחד האדם, אם המדינה הלא דמוקרטית הזו תבטל את מוסד הביקורת השיפוטית. ישראל לא יכולה להשאיר את הפוליטיקה בידיהם של הפוליטיקאים.

לנו כאזרחים חשוב לצאת היום לרחוב ולקחת את השלטון בחזרה אלינו.

Technorati Tags: , , , ,

January 25, 2007

בנות שותות בירה אלכוהול עושה אותך כזה קטן (cc-by) Surfstyleטל: אח שלי, יש לי עבודה על אלכוהול וסקס להכין לבצפר.
יהונתן: אח שלי, אתה יודע שאני נהדר באלכוהול וסקס, אני תמיד אשמח לעזור לך. כל מה שאתה צריך לדעת זה ש(א) עם אלכוהול אפשר להגיע לסקס יותר מהר, כי זה גורם לך לשכוח כמה הבחורה מכוערת ו(ב) תשתמש בקונדום, אתה לא רוצה ילדים.

* כאן היה לי ויכוח עם אמא שלי על הסיבה האמיתית לשימוש בקונדומים, היא טענה שזה בעיקר נגד מחלות מין, ואני אמרתי לה שבניגוד למחלות מין, מילדים אי אפשר למות עדיין.
(שיחה שהתקיימה באמת, מתישהוא השבוע.)



השאלה האמיתית, לאחר שמפארים את כל תעשיית הפורנו הזאת, היא האם אתם בכלל מכירים מישהו שמשלם על פורנו? (יובל דרור בחתונה של מוסיף).


מישהו קנה קונטיינר שהיה של פריס הילטון ואחסן תמונות עירום שלה, סרטי וידיאו, יומנים אישיים ועוד, אז הוא הרים אתר אינטרנט בשביל זה. התשלום? 39 דולר לחודש. אני מניח שאם יש אנשים מספיק מטומטמים לשלם על לראות עוד תמונות עירום של פריס הילטון, אז בטוח שיש אנשים מספיק מטומטמים כדי לשלם על פורנו (ויה נרג')

למי שלא הבין, הכוונה ב"מספיק מטומטים לשלם על תמונות עירום של פריס הילטון" היתה התייחסות למי שקנה את הקונטיינר עם הסחורה של פריס הילטון, כי אני מניח שאף אחד לא נרשם לאתר הזה של פריס הילטון.

Stupid Spoiled Whore?
(cc) Rick

יעל הראל, על מה את מתלוננת?, לפחות את מצליחה להביא שלל מהבר. לי לא יצא להביא בחורה מבר הביתה כבר שנה. אולי את פנויה, צמחונית וגבוהה?


IMG_0459 יהונתן: אז היית מאמינה שקפצתי לקנפג לה את הראוטר?
אדר: קינפגת לה את הראוטר או "קינפגת לה את הראוטר"?
יהונתן: קינפגתי לה את הראוטר. לא "קינפגתי לה את הראוטר".
אדר: ואתה תקנפג לה את הראוטר?
(יופמיזם חדש בא לעולם בעקבות תקרית מצערת)

מ': רוצה לנגן היום?
יהונתן: איפה ומתי?
מ'
: אצל א'. ב10.
יהונתן
: להביא משהו?
מ': כוסיות.
(מסומס ביום שישי). ואני תוהה אם להביא אקסיות שלי נחשב כוסיות בטווח הארוך?




"היו הרבה קינפוגי ראוטרים בצילומים. זה כל מה שאני יכול להגיד." (אהוד קינן על yBuzz)


האיום האיראני, למי שלא הבין, הוא משה קצב.
"מפתיע אותי שאתה חושב שהאתר נחשב כספאם. בכל מקרה לאחר מיל זה תוסר גם מרשימת הכתובות" (מפעיל אתר סליחה לא מוכן להתנצל ששלח לי ספאם, וגם מוחק את "סליחה ששלחנו לך ספאם" מהאתר שלהם, אל תדאגו, יש צילומסך)

Technorati Tags: , , , , , ,

January 24, 2007

הפוסט הבא התחיל בתור שיחה שהיתה לי עם אחת המשתמשות ביוטיוב, בו היא סיפרה את סיפורה. העברתי את הסיפור לעידוק ושאלתי אותו אם זה מעניין מספיק בשביל כתבה, זה היה בערך בדצמבר, והוא אמר שכן. התחלתי לכתוב, אבל לא היה זמן לערוך את זה ולהעלות את זה, אז הנה הכתבה בבלוג שלי במקום בNRG (עוד הוכחה שבלוגרים לא צריכים להיות עיתונאים, לא?)

YouTube, המצאת השנה של מגזין טיים, היא בלא ספק תופעה חברתית שדורשת התייחסות נרחבת. החל מעלייתה ונפילתה של lonelygirl15, דרך ליטל מייזל, ברוקרס ואמלינה, ואף דרך פינות יותר אפלות, ואפילו דרך רכישה מתוקשרת היטב, YouTube הוכיחה שהיא המעצמה הוירטואלית הבאה. עם מיליוני משתמשים ועשרות מיליוני צפיות יומיות, מדובר באתר שצריך לפקח על מאות אלפי תכנים שמועלים לאתר מדי יום צריכים להתמודד עם בעיות של זכויות יוצרים ופורנוגרפיה - שעשויים להטיל על בעלי האתר ומנהליו אחריות. בעוד שמאות אלפי סרטים של ילדות מרמלה קופצות ומשתוללות עושים את דרכם בצורה לגיטימית (לכאורה) לאתר, ישנם לא מעט חומרים המוגנים בזכויות יוצרים שדורשים טיפול. באותה המידה, על מנת לא לחשוף קטינים לתוכן פורנוגרפי, שלבטח לא נמצא בYouTube, נדרש טיפול מהיר ואיכותי בחומרים אלו.

כמות החומר שמועלה לאתר אינה ניתנת לתפישה וברור שאינה ניתנת לפיקוח ידני על החומר. לכן, וכדי לחסוך זמן, המציאה YouTube את כפתור "Flag as inappropriate" שמיועד לסמן תוכן כלא נאות. כמו "תוכן שנוצר על ידי גולשים" אבל בצורה אחרת - "משטרת חברים", "לקחת את החוק בידים" או סתם "מלשינות" הם השמות הקיימים לכפתור זה. אותו כפתור מאפשר מצד אחד את הפיקוח המדויק על תכנים, אך מצד שני הוא מאפשר נקמנות מצד גולשים כנגד משתמשים שרק העלו תוכן שעצבן, הרגיז או סתם לא שעשע. המדיניות של YouTube היא לא לבחון את הסימונים, אלא לשלוח אזהרות - כשבאזהרה השלישית מוקפא חשבון המשתמש וכל הסרטים שהעלה מוסרים מהאתר.

האמת היא, אולם, שבאתר YouTube יש קבוצה קטנה של משתמשים שנפגעה ממדיניות זו אשר לא העלו חומר שמוגן בזכויות יוצרים ולא העלו חומר פורנוגרפי, גזעני או מוציא לשון הרע. ננסי קופר, משתמשת ממונטה קרלו שהעלתה את סרטיה לאתר תחת הכינוי Vodkatini העלתה סדרה של סרטונים בהם היא שופכת את משנתה לגבי עמים מסוימים בצורה הומוריסטית, תוך שימוש במשחקי מילים והומור. בין היתר אמרה כי האיטלקים אינם מסוגלים לנהוג, האירים הם עם של אלכוהולים כיוון שאין הרבה דברים לעשות באירלנד מלבד לשתות ולצרפתים אין נורמות חברתיות (ניתן לראות תקציר כאן).
לפני מספר שבועות הושעה חשבונה של ננסי לאחר שזו סומנה שלוש פעמים על כתוכן לא ראוי. קופר מסבירה בראיון "אני יודעת שהמערכונים שלי היו פרודיה על עמים שונים ושאני עלולה לעצבן אנשים מאותם עמים שלא 'הבינו את זה', אבל היה ברור לכולם שהחשבון שלי מסומן תחת 'קומדיה'. בסך הכל, אני חושדת בטרולים - אלו שהתנהגו כבריון השכונתי והאינטרנט שונא בצורה אוניברסאלית"

"בתחילה, שלחו לי הודעות ותגובות פוגעות" אומרת ננסי, "אנשים קראו לי 'מכוערת', 'טפשה', 'זונה', קיבלתי שני איומיים על חיי, אחד אמר שמגיע לי להמצא מוכה למוות ושוכבת בתעלה. לא דיווחתי על האנשים האלו כיוון שאני יודעת שיש אנשים טפשים בעולם! אבל יכול להיות שהם סימנו את התוכן שלי כלא ראוי כדי להגיע אליי. אחר כך הכנתי סרט על הטרולים בYouTube ונתתי את שמות המשתמש של אלו שהטרידו אותי. אני יודעת שהטחתי ביקורת בטרולים האלו וככל הנראה הם ראו עצמם 'במלחמה' עמי."
ננסי קופר, צילום עצמי,
מכוערת? טיפשה? זונה?
"הבעיה היתה שאנשים הבינו כמה זה קל 'לסמן' מישהו - ושהסימון הוא קבוע ולמשתמש אין יכולת לערער על הסימון." אומרת קופר, "אז הם התחילו לסמן אנשים שמציגים דעות שהם לא מסכימים איתם, ואולי אפילו יותר מפחיד - רק למען בריונות. כל מה שצריך לעשות כדי 'לסמן' מישהו הוא ללכת לעמוד הוידיאו ולסמן את התוכן כלא ראוי. אני מניחה שלוקח מספר דיווחים כאלו ולכן אתה לוקח את החברים שלך לעשות זאת גם כן, או אפילו יוצר מספר חשבונו שונים בYouTube כדי לעשות זאת."

קופר שלחה מכתב לYouTube ובקשה מהם לצפות בסרטונים ולראות כי אלו אינם מפרים זכויות יוצרים ואינם פוגעים, אולם נתקלה בתגובת מערכת סטנדרטית. לכשבקשה בשנית כי חברי הצוות יצפו בסרטונים ויאפשרו לה זכות לערער על החסימה, לא קיבלה כל תגובה מעת צוות YouTube. "אני לא חושבת שמישהו בYouTube בכלל צפה בסרטונים שלי לפני שמחק אותם" אומרת קופר, "זו חוצפה לציין כי צוות YouTube עסוק לאזן בין חופש הביטוי של המשתמשים ובין האם התוכן ראוי או לא מבלי שהם בכלל ראוי את הסרטונים"

אבל קופר היא לא היחידה שנפלה קרבן לטרולים, נתן ויינברג, בלוגר שמסקר את גוגל, נפל קרבן גם כן. כפי שהוא מדווח בעצמו בבלוגו, לאחר שהעלה שני קטעים שהיקף זכויות היוצרים עליהם אינו ודאי ויכול להיות שמהווים שימוש הוגן, YouTube החליט להסיר את חשבונו. אחד מקטעים אלו היה צילום של מספר שניות מתוך סדרת הטלויזיה '24' בו נראה שימוש בשירות המפות של גוגל. ויינברג עצמו טוען שהוא סיים את ההתקשרות שלו עם YouTube שכן הוא לא יכול לסמוך עליהם כארכיון הדיגיטלי שלו; הוא טוען כי מאותו יום בו פורסם הפוסט בבלוג הוא יסתובב באתר ויתחיל לסמן תוכן כלא ראוי על מנת להרוס את השירות כך השסרטים הפופולרים ביותר בYouTube יהיו אלו בלי ערך לחלוטין.

לדברי ויינברג, הגוף היחיד המוסמך להגיש תלונות על הפרת זכויות יוצרים הוא בעל זכויות היוצרים עצמו, ולכן כל הגשה של תלונה על הפרת זכויות יוצרים על ידי מי שאינו בעל הזכות תהיה תביעה בחוסר תום לב. לכן, לטענת ויינברג, אין כל מקום לאפשר תלונות אלו.

בניגוד לויינברג, לקופר לא היה כל רצון שלא לחזור לYouTube ולהחזיר את סרטיה לשם. כמו כל תלמידה שמורחקת מבית הספר שלה, גם כאן החל מאבק בסגנון Donna Martin Graduates ומשתמשים העלו סרטים הדורשים להחזיר את Vodkatini לאלתר. Daves82 החל קמפיין בשם Vodkatini Aid שמיועד לקרוא לYouTube להחזיר את קופר לאוויר, Cyruscosis טוען שרקרק אידיוט יסמן וידיאו שהוא לא מחבב וScottiedog79 העלה אוסף של הקטעים הטובים ביותר של Vodkatini.

לבינתיים Vodkatini חזרה לפעילות תחת שם משתמש אחר (הפרטים שמורים במערכת) ואינה מעלה את הסרטים שסומנו כיוון שלטענתה YouTube יודעים אילו סרטים סומנו כבר ומונעת העלאת הקבצים מחדש, אולם אין לדעת מה יהיה בגורל החשבון הנוסף שלה. הקלות שבה ניתן להסיר חשבונות משתמש באתר YouTube ולחסום משתמשים מהווה ככל הנראה חסם בפני חופש הביטוי של משתמשים כקופר.

מייל שנשלח ליוטיוב ביום 07.12.2006 לבקשת תגובה לכתבה זו נמחק משרתיהם ללא מענה.


Technorati Tags: , , ,

אם לא באת לכאן להשתין שים קונדום
או כך לפחות בפליים בכניסה לשירותים.

January 23, 2007

במנוע החיפוש של גוגל, החיפוש אחר "סקנדל מין נשיא" מראה כי ככל הנראה משה קצב ניצח את קלינטון בגוגל. כל אזכור של קלינטון נדחק לאמצע העמוד, בתוך עמוד אפור בדראדג' ריפורט, אותו עמוד שחשף ב1998 את פרשת המין של הנשיא האמריקאי. האינטרנט זוכר את העכשיו וההיום ולא את האתמול (או מה שהתרחש אך לפני פחות מעשור). אבל הפרשיה של משה קצב תהיה יותר מסתם עוד סאטירה באתר The Onion, או התבדחות בקרמלין, הבעיה הרצינית בהעמדתו של משה קצב לדין היא מצב החברה הישראלית כיום.

נכון לעכשיו האזרח מספר אחד במדינה עוד חף מפשע, נקי מכל אשמה עד שיכריע אחרת בית משפט. אבל מה יהיה בעוד עשר שנים, כאשר סיפורו של קצב ירד אי שם לעמוד ה50 בגוגל? נניח וקצב יזוכה, כמו רבים אחרים לפניו, האם מנועי החיפוש ידעו לתעדף את העמודים שמספרים את הסיפור האמיתי שקרה ולא את התחקירים המקדמיים (והרי ברור שזיכויו של קצב, או אפילו החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב אישום, לא יקבלו כותרות לאורך חצי שנה על בסיס שבועי ולינקים נדיבים מבלוגים ואתרי חדשות).
היום, כשמחפשים את ביל קלינטון בגוגל, בעמוד השני יש אזכור לתהליך ההדחה, אבל שערורית לוינסקי מופיעה רק בעמוד החמישי לתוצאות החיפוש. כלומר, לא רק העולם, אלא גם גוגל שכח. נכון, נבירה בעמודים הפנימיים כמו קורות החיים של קלינטון בויקיפדיה מראות אזכורים לפרשת לוינסקי, אבל אין מדובר במשהו שרואים על פניו, אלא צריך לנבור לעומק באמת.

בעוד עשור כל הפרשה הזו תהיה מאחורינו, ואנו נחשוב על כמה תמימים היינו. כמובן, אנחנו נזכור וגם ספרי ההיסטוריה ככל הנראה יזכרו (אני עוד תוהה איך אפשר לכתוב ספר היסטוריה על התקופה הנוכחית כשהכל חשוף וניתן להגעה בלחיצת כפתור).

ובעניין אחר לאותו עניין, דומה שמדינת ישראל היום נמצאת בחקירה מתמדת של אותה "כנופיית שלטון החוק". הדבר לא יכול שלא להזכיר את ההלשנות ההדדיות בברית המועצות הקומוניסטית. האם אנו כולנו פתאום חשודים? ואולי, אם כולנו חוטאים (ולא רק נבחרי הציבור) ראוי לבחון את שינוי החוק (לא בעניין ההטרדות המיניות, חס וחלילה). האם המדינה יכולה לסבול מצב בו כל נבחריה נחקרים, כל עובדי הציבור שלה מואשמים בפלילים ואזרחים אינם מסוגלים לפנות לריבון בבקשה לעזרה, כיוון שהריבון עצמו מאבד את זכויותיו לטובת הכנסת?

ראו גם:
יחמוק בלי בושה, יוסי גורביץ


Technorati Tags: , , , , , , , ,

January 22, 2007

אתר "דיני רשת" מדווח על סוג חדש של פדופיליה, כזו יותר מרומזת בה מופיעים קטינים לבושים בבגדים מינימאליים (ומעניין חוסר הלינקוק לכתבה רלוונטית, אלא רק אזכור אתר Wired כמחבר (המקור)). לטענתם, "התחום הזה של פורנוגרפיית קטינים איננו אסור על פי חוק, משום שהתמונה איננה מראה את הקטין בעירום, אלא מאלצת את הפדופיל הצופה בתמונות לאמץ את מוחו ולדמיין את העירום המרומז."

אבל מה קורה כשהעירום המרומז כלל אינו עירום וכלל אינו מכיל קטינים? כלומר, מה היה קורה אם היינו יוצרים דמות וירטואלית שתספק את תאוות הפדופיל מבלי שקטין יפגע, האם עדיין היתה כאן תועבה? בישראל, סעיף 214 לחוק העונשין אוסר על הצגת דמותו של קטין או הדמיית דמותו, כלומר, יכול שאדם יורשע בפרסום תועבה כאשר בכלל לא נוצל אף קטין. הסנגוריה הציבורית ביקשה לשנות סעיף זה בחוק בזכות חופש הביטוי, ואמרה "הפגיעה הקשה בולטת במיוחד כאשר מדובר באיסור פרסום של חומר שבו הדמיית קטין או ציור של קטין, כאמור בסעיף 214(ב) – כלומר פרסום שלשם עשייתו לא נפגעו כלל קטינים, והאינטרס היחיד המוגן באמצעותם הוא האינטרס המוסרני של שמירה על "הגיינה ציבורית"".

(cc) Mailingering

האם מותר יהיה להקים שירותי זנות וירטואליים בעולמות כמו Second Life שיתנו שירותי פדופיליה אך ורק כדי לרפא את הרעה החולה הפדופילית מהעולם הזה והעברתו לעולם הבא. בעולם הוירטואלי ניתן יהיה להשתמש במבוגרים שישחקו תפקידי קטינים, ויחליפו תפקידים כמו במשחק הוירטואלי של מט פארקר וטרי סטון, יוצרי סאות'פארק שמשתעשעים במי ישחק את נטאשה הנסטרידג', ומדמיינים אותה בעת שהם משתעשעים אחד עם השני.
העולמות הוירטואלים בעצם יכולים להחליף את המציאות בעוד אינספור דרכים, לאפשר פשעים בלא קרבן למי שמעוניין לגמור את רצונות האלימות שלו והדחפים המיניים מבלי להביא לנזק אמיתי, ויותר מזה, להחזיר את הפורנוגרפיה למשמעותה הקלאסית, כתיבה על זנות. בכתיבת ספר פורנוגרפי הדבר היחיד שניזוק הוא המוסר החברתי, התיאורטיקניות הפמיניסטיות לא יכולות לצאת כנגד הניצול הגברי של נשים באותו המקרה, כיוון שאלו לא מנוצלות בפועל.

הסלידה מפדופיליה כמעט זהה לסלידה מגילוי עריות; שתיהן נתפסות כתופעות שליליות בצורה מובהקת שכל חברה צריכה למנוע מאזרחיה. הפדופיליה מונעת מכך שלקטין אין באמת הבנה למשמעות המין, ולא להסכמה להליך מיני, ולכן כל פעולה כזו היא ניצול ודאי ואלים. החברה מבינה שפדופיליה היא לא מעשה לגיטימי כיוון שהיא תמיד תבוא בכפיה, לא משנה כמה הסכמה מפורשת הקטין יתן לפעילות, הוא לא מבין את ההשלכות שלה. לכן אנחנו מוקיעים את הפדופיליה, גם באינטרנט.

דוגמא נהדרת היא הסאטירה שynet מציגים על צפיה בפורנוגרפיה. הפורנוגרפיה אינה קיימת באמת, אלא היא משחק וירטואלי בו השחקן מדמה עצמו מאונן. הוא אפילו לא מפיק כל הנאה מינית מהעניין אלא "משחק", כמו כל משחק אחר, הוא לוקח על עצמו תפקיד. אין כל הבדל בין משחק בו אתה פדופיל לבין משחק בו אתה גנב מכוניות, או רוצח, או כל מקצוע נלוז אחר.

הוירטואליזציה של חיינו היא ממשית, היא כאן כל יום, אנחנו לוקחים על עצמנו תפקידים אקטיביים במקום להיות פסיביים. אנחנו משתתפים במשחקים במקום לצפות פאסיבית בטלוויזיה רק כי אנו מנסים להכניס לעצמנו עניין לחיים. גם כשאנחנו פסיביים אנחנו מנסים לבחור את הרעה הקטנה ביותר, לבחור את אלו עם החיים המעניינים ביותר לצפות בהם. אנחנו מדמים סקס כאשר אנו רוצים להיות עם מישהו שלא תמיד ידנו משגת, אבל אנחנו לא מוכנים לחיות עדיין עם דימויים מסוימים, או שמא כן?
אבל האם אנחנו צריכים להוקיע פדופיליה וירטואלית? מה בינה לבין רצח וירטואלי? מה בינה לבין גניבה וירטואלית? האין אלו תופעות לא פחות בעייתיות? אם כך, למה זה נראה כל כך נכון לא לפתח משחק מחשב שגיבורו הוא פדופיל שצריך לפתות קטינים? האם משחק כזה יתקבל בצורה מעוררת מחלוקת כמו משחקי רצח או יותר? האם משחקים המעודדים פדופיליה יקטינו את התופעה או לפחות יאפשרו לפקח עליה? זהו ניסוי שבחיים לא היינו רוצים להעביר את החברה שלנו, לא?
Technorati Tags: , , , ,

January 21, 2007

את הסרט The Game כולם בוודאי זוכרים. מדובר בסרט משנת 1997, עוד לפני שלרוב האנשים היתה אינטרנט, בו מייקל דאגלאס מקבל מתנה מאחיו משחק וירטואלי שישנה את חייו - המשחק עצמו מתנהל בחיים האמיתיים ומכיל הרפתקאות שלא היו מביישות קווסטים רגילים. הסרט עצמו הראה כיצד באמצעים טכנולוגיים, לפני עשור, ניתן לקיים משחק אמיתי בחיים אמיתיים.

אם הייתם קוראים את כתבתו של צחי הופמן בNRG-מעריב היום הייתם מאמינים שהמשחק שסלקום משיקה (אגב, ששם המשחק לא מופיע בכתבה) מנסה לדמות, בצורה מסוימת את המשחק שהגיע בסרט The Game. הופמן מסביר שהמשחק יתנהל באותה צורה, רק יחסר (לצערנו) את המשימות בחיים האמיתיים.

לעומת זאת, קריאת הכתבה של אילן יצחייק בynet מביאה לתוצאה שונה. יצחייק בערך (ככל הנראה) העתיק את ההודעה עצמה לעיתונות: הוא מספר את סיפור העלילה ומגדיר את המשחק כ"חוויה מסעירה, אמוציונלית וחובת מדיה, המותאמת במיוחד לדור "כוכב נולד", הטלנובלות, וז'אנר הריאליטי בטלוויזיה."

דווקא סלקום, כבעלת רשת טלפוניה ומאות אלפי מצלמופונים, יכולה להרים משחק כזה גם בעולם האמיתי בקלות; להשתמש בסלולרי של השחקנים על מנת לאכן אותם, לצלם אותם מהסלולרים שנמצאים בקרבתם, להטיל עליהם משימות על ידי שחקנים שנמצאים בעולם האמיתי. דא עקא, שמשחק כזה לא היה יוצר לסלקום הכנסות נוספות, אז אין טעם לשחק בו, לא?



Technorati Tags: , , ,

January 18, 2007

מדינת ישראל החליטה להרחיב את האישורים לשימוש במריפואנה (מריחואנה רפואית) גם לחולים הסובלים מאסתמה (איזה יופי שיש לי את זה?) ומכאבים כרוניים (או, הגב, הגב). מה שמזכיר לי פרק מ"העשב של השכן" בו כל העיר מתחילה לרכוש מריחואנה רפואית וכמעט מביאה את הסוחרת המסכנה לפשיטת רגל. מצד אחד, אני שמח מאוד מההחלטה הזו, כיוון שהיא בעיקר מאפשרת להוציא אנשים ממעגל הפשע לטובת אמצעים לגיטימיים.

אולי זה יתן סולם לרשות למלחמה בסמים לרדת מהעץ הגבוה שהיא נמצאת עליו ולהבין שיכול להיות שלאו דווקא סמים הם הרעה החולה. הסמים, כמו הטוקבקים, משקפים את החברה שלנו ורק מראים כמה היא בעצם מושחתת מהיסוד. עולם ישן עד היסוד נחריבה, כך צריך להיות במדינה בה ראש הממשלה בחקירה, משחקי כדורגל מוטים, עבריינים נוהגים ללא רשיון בחופשה מהכלא, הרמטכ"ל לא לוקח אחריות, וראש הממשלה לשעבר חושב שהדרך היחידה להלחם בשחיתות היא להקטין את המגזר הציבורי.

"איזה כיף שישראל כבר נקיה משחיתות והכל נפלא, החברה בריאה, אין פשיעה, יש תחרות אמיתית במשק, יש כבר שלום, ובכלל כיף לחיות פה, ממש סבבה. אז מה שנשאר לתקן במדינה הנפלאה הזאת זה כמה דברים קטנים, טוקבקים למשל" כותב "אזרח שמח" בטוקבק 33 בכתבה שפורסמה אמש.

אולי מי שבאמת סובל מכאב כרוני הוא מדינת ישראל. ככזו, ראוי לרשום לה מריפואנה לרפא אותה.


Technorati Tags: , , , , , ,

January 17, 2007

למרות שאני לא מסכים לרגע אחד עם האמצעים בהם נוקט ח"כ ישראל חסון בכדי לתקן את תרבות הדיון, אני חושב שהמטרה שלו טובה. ח"כ חסון (בעזרת יועץ התקשורת שלו, משה קלוגהפט), להזכירכם, מעוניין להסדיר את השיח ברשת על ידי הגבלה של חופש הביטוי. היום חסון נעלב מאי הגעת אנשי המדיה והחליט שהוא מנסה לקדם את הצעת החוק שלו כהצעה ממשלתית (להזכירכם, ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה כבר את הצעתו).

הרעיון של קידום תרבות הדיון הוא תמיד מבורך, אבל מה שחסון עושה היום הוא רע. חסון מעוניין להציב חסמים על חופש הביטוי כדי לשפר את תרבות הדיון. הנחת המוצא שלו היא כי כל ביטוי פוגעני יפגע ברגע שידרשו למלא פרטים אמיתיים או לאמת את זהותם. דעתי, אגב, היא הפוכה לגמרי, אני חושב שדווקא הגבלת הביטוי והצבת חסמים יאפשרו למי שכן מעוניין לפגוע (ומוכן להשקיע בכך) לפגוע, וימנעו את הביטויים הלגיטימיים.

הפחתת כמות ה"פחחחח"ים שנראית מבורכת על ידי חסון וחבריו מבחינתי פסולה לחלוטין. אני, כמו רבים אחרים, לא חושב שמקומי הוא לבחון מי הוא הטוקבק האיכותי, כל אחד ודעותיו וכל אחד וביטויו. דווקא ההגבלה באה למנוע את הביטוי הרגעי. אנחנו, כאומה דמוקרטית, מעוניינים בחשיפת שחיתויות והוצאת מידע לציבור כדי לממש לו את הזכות. דווקא כל טוקבק, איכותי או לא, יכול לשנות קונספציה, כפי שכותב תומר ליכטש. אפילו בלייזר מפרסם בפרינט
תגובות אה-לא-ynet כדי להראות כמה זה חשוב.

אם למדינה יש חובה לעשות הכל כדי לאפשר את חופש הביטוי של הפרט, הגנה על זכויות אדם, לרבות חופש הביטוי, עולה כסף (בג"צ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל). במקרה אחר אמר כב' השופט ריבלין כי "הגבלת שידורי הטלוויזיה, לאמור - הטלת צנזורה עליהם, היא איום ממשי על החברה החופשית ועל המשטר הדמוקרטי. זכותו של האחד לשדר את אשר על ליבו לציבור הרחב, וזכותו המקבילה של האחר לבחור כאוות נפשו את השידור בו יצפה – הן זכויות שלא בנקל נתיר את הגבלתן." (דנ"א 6407/01 ערוצי זהב נ' Tele Event, ואפילו כשהביטוי מסחרי - השווה ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד).

חופש ביטוי הוא זכות אדם
, הוא נובע מהיות האדם יצור תבוני אשר מסוגל לעשות בגופו את רצונו; כל שאנו עושים בידינו הוא קניינינו מתוקף אותה זכות טבעית, כל שאנו אומרים וכותבים הוא קניינינו, ואסור להגביל אותו כיוון שמטרתו היא הגשמת העצמי. הגבלת העצמיות היא בעייתית.

זכויות אדם הן דבר יקר. החירות עולה כסף (למדינה ולא לפרט), היא עולה לעיתים גם בחיי אדם וגם בבריאות הציבור. זכויות אדם כוללות את החובה של שאר החברה לסבול התבטאויות שלעיתים לא נעים לשמוע, ואת זכותם של הספק-חפים-מפשע ללכת ברחוב. אותה זכות כוללת את הזכות של אסיר להתייחד עם אהובתו גם אם הציבור נגעל מהמעשה. זכויות אדם הם משהו שאנו צריכים ללמוד לחיות עמן.

ישראל חסון, ככל הנראה, לא מבין בזכויות אדם כמו שהוא מבין בבטחון. בבטחון מעשיו נכונים. כשהוא אמר "במזרח התיכון הדברות נתפסת כחולשה" בתחילת הישיבה, כשבא להסביר מדוע לדעתו עורכי העיתונים לא באו, הוא הפגין את הרצון שלו, לדעתי. חסון נעלב, הוא בא בגישה שונה - של מחוקק שמעוניין לשמוע את הציבור, והבין שהציבור יודע שהוא בסך הכל חבר כנסת אחד מתוך 120, וכדי להעביר את הצעת החוק צריך יותר מזה.

חסון הפעיל את נשק יום הדין, בלי לשים לב שהוא פוגע בדמוקרטיה הישראלית ולא בעורכי העיתונים. להערכתי כל הציבור יפגע מהאדישות של העורכים כלפי המחוקק ומהאדישות של המחוקק לרצון העם.


Technorati Tags: , , ,

January 15, 2007


Sealand, Photo by: Octal, (cc)
השבוע עלה לכותרות סיפור מעניין. אתר המפיץ תכנים בצורה ספק-חוקית (ספק לא חוקית) מעוניין לרכוש אדמה ריבונית משל עצמו על מנת לפעול מתוכה. אתר The Pirate Bay פועל משוודיה ומספק קישורים לטורנטים (שהם עצמם רק קישור להורדה של קובץ לא חוקי לכאורה) ועקב רצונו להמנע מהתמודדות עם בעיות החקיקה הוא מעוניין לרכוש מדינה משל עצמו בו יוכל לקבוע את החוק.
אותו אתר פנה למדינת סילנד, אסדה שממוקמת ליד בריטניה, ומנסה להתמודד על רכישתה. הרכישה תזכה את האתר ביכולת לקבוע את החוקים להם הוא כפוף. עם זאת, יווצרו לא מעט בעיות טכניות (האם מישהו יסכים למתוח סיב אופטי לחיבור האסדה לאינטרנט בלב ים?) ובעיות משפטיות.

אני לא מעוניין להתייחס לסוגיות שעולות כמו ההצעה (המיותרת) ליתן חסינות דיפלומטית לאזרחי סילנד הנמצאים במדינותיהם (מפרץ הפיראטים הציע לספק אזרחות למי שיתרום למטרה) או לאפשר כל מיני חוקים מיותרים, ואפילו לא מעניין לגלות מה יהיו ההשלכות הכלכליות על חוקיות שיתוף הקבצים באותה מדינה (והאם ניתן יהיה לבקש להסגיר אזרחי סילנד בגין שיתוף קבצים). מה שכן מעניין כאן הוא תחילת קריסתה של המדינה המודרנית והתחלת המירוץ לתחתית של הרגולציה.

בזמנו כתבתי כאן על תחרות בין רגולטורים ותום עידן המדינה הסוברנית, בעיקר בגלל השפעתו של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה על מחשבתי הפוליטית. דווקא כאן, כשתאגיד מחליט שהוא מעוניין לרכוש רגולטור, צצה בעיה רצינית. נניח שלא היה מדובר על אתר פיראטים, אלא דווקא על תאגיד ענק כגוגל (או כל חברה אחרת), שמחליט שהוא מעוניין, אמנם, להיות מונפק בבורסה בניו-יורק, אבל הוא מעוניין להיות כפוף לחוקים המהותיים ויפעל משם. כמו כן, אותה גוגל תקנה חסינות דיפלומטית לעובדיה בארצות הברית, שיוגדרו כדיפלומטים של המדינה.

עכשיו, נניח שעוד מדינה תרכש על ידי תאגיד אחר, נניח IBM, וגם עובדיה יהיו בעלי חסינות דיפלומטית וכפופים אך ורק למשפט מדינת IBM. עכשיו מה יקרה כאן? התאגידים הגדולים, שלרובם יש כח של מדינה, יוכלו גם לתת לעובדיהן חסינות מהדין הארצי, ולא רק זאת, אלא שיהיו תחת אותו איזור גיאוגראפי אנשים שונים שכפופים לחוק שונה (חלק מההשלכות של האינטרנט היא הפוכה, שלאנשים מאיזור גיאוגרפי שונה יש חוק אחד, חוק האתר אליו הם גולשים, ולכן הם לא כפופים (מעשית בלבד) לדין המדינתי).

נניח שתאגוד המדינות יושלם, ויוותרו שני סוגים של אזרחים: הדיפלומטים שכפופים לדיני התאגיד ופשוטי העם שכפופים לLex Loci. בעצם האזרחים, באמצעות החסינות הדיפלומטית, יוכלו לבחור בפני מי הם יתנו את הדין: מעביד אכזר או מדינה דורסנית. ההפרטה של המדינה בפועל תביא למצב מעניין, בו אינטרסים כלכליים בלבד בוחרים את החוק הרלוונטי. המצב קיים כבר היום, כאשר מדינות בוחרות להעביר את מפעליהם למדינות שנותנות חוקי העסקה קלים יותר, אבל כאן יהיה בפועל דרך יותר קלה לעשות זאת מבלי לעזוב את הטריטוריה.

עכשיו, מה יהיה עם האזרח? זה שמעוניין רק לחיות בשקט? הוא יכול לבחור היכן לעבוד לפי החוקים (בעולם הפרטי) אליהם יהיה כפוף. דא עקא, שאחת הבעיות היא שאותו מעסיק גם יהיה זה שקובע את חוקי התעסוקה וגם המעסיק היחיד במשק. כך יכול שיווצר מצב שבאותה גוגל או IBM המנקים, שמועסקים על ידי עובדי קבלן, יזכו לזכויות סוציאליות טובות יותר מאשר המתכנת.

מצד שני, חוסר היכולת לרכוש סמכות שיפוט מקומית תהא בעייתית ביותר, במיוחד כיוון שאזרחים יאלצו להביא את סכסוכיהם בפני בתי משפט בינלאומיים כיוון שמדובר בסכסוך בינמדינתי (נניח, סכסוך בין גוגל לIBM שהיה מגיע לבית משפט אמריקאי, או אפילו ישראלי, יאלץ להגיע לבית משפט בהאג כיוון שמדובר בסכסוך בין שתי מדינות). וכל אדם תמיד יוכל לטעון שמה שעשה היה חוקי במדינתו.

אז מה יהיה מחיר הריבונות של סילנד? האם ילחצו התאגידים האמריקאים על הסרתה מרשימת המדינות המוכרות ויבקשו לחסום כל תעבורת אינטרנט ממנה? (השלכה אפשרית) האם תתבע המדינה בבית הדין בהאג על הפרה מתמשכת של הדין הבינלאומי וגניבה מרובה? (לא סביר) האם תוכל סילנד להתקיים ככלכלה עצמאית? (לא סביר). לסילנד, כמדינה, אין כל פעילות יצרנית, ולכן דינה לחיות מתרומות או לא לחיות בכלל. סביר להניח שתוך מספר שנים, גם אם יצליחו הפיראטים במזימתם, המדינה תכשל כלכלית - לא יהיה מזון, לא תהיה תרבות ולא יהיה חשמל

Technorati Tags: , , ,

January 14, 2007

(cc) artlungחצי מדינת ישראל מזועזעת מכך שאדם לקח את החוק לידיו וירה באדם אחר שפרץ לו לחווה, החצי השני מזועזע מכך שמנסים להעמיד את היורה לדין (גילוי נאות: להוריי יש חווה בנגב). הישראלים שוכחים שמקרה כזה היה עובר לסדר היום בארצות הברית, שם הגנה על הקניין הפרטי והנדל"ן הוא כלל בסיסי בהתנהגות. הבעיה העיקרית כאן שמנסים אולי להזניח הוא שליורה כלל לא היה רשיון להחזיק את הנשק. כשבאים לבדוק את הבעיה צריך להתייחס ללא מעט סוגיות: הראשונה היא שמדובר בירי על מנת להגן על רכוש, ועל ידי הפיכה של כזה לחוקי אנו מקבלים על עצמנו הנחת יסוד שיש מחיר לחיי אדם, והוא קרוב למחיר הרכוש (הנחת יסוד: הפורצים היו רק גנבים ולא באו לפגוע בחייו של החוואי); הסוגיה השניה העיקרית היא שאותו יורה לוקח את החוק לידיו כיוון שהוא רואה כשל בפעילות של המדינה.
כשבני האדם התאגדו תחת האמנה החברתית ויצרו מדינה הם עשו זאת על מנת להפחית את מקרי האלימות. הם הבינו שרק על ידי הפקעת האלימות מהפרטים והעברת הסמכות להשתמש בה לגוף שלטוני השימוש באלימות זו יהיה מבוקר. "אבות האומה" (במובן הרחב, ולא במובן האמריקאי) רצו שהפרטים ירגישו בטוחים יותר, כל אחד מהם מוותר טיפה על חירותו האישית לשאת נשק ולהגן על עצמו וכל אחד מקבל בתמורה בטחון: לאחרים גם אסור לשאת נשק.
אני יוצא מנקודת הנחה שאי שם בנגב, בניגוד לחוואי שירה ביום שבת, יושב לו אדם שמנסה להגן על שטחים נרחבים של אדמה שהוא מגדל בהם את פירותיו (ולא בעלי חיים שמוחזקים בשבי על מנת להשתעבד למכונת רצח) וצריך להתמודד עם פורצים; אותו אדם מחזיק את הנשק כדי להגן על חייו ועל מי שינסה לקפח את חייו בכדי לקחת את רכושו (ויש האומרים שגם לקיחת רכוש תהרוג, בסופו של דבר, את החוואי מרעב). האם יהיה ראוי שאותו אדם ישתמש בנשקו? (cc) Jaako

אחד הדיונים שהועלו בשיעורי המשפט הפלילי בנוגע להגנה העצמית היתה האם לאדם יש זכות למקש את ביתו או להכניס חיה טורפת על מנת לשמור על קניינו, כשברור שאותו מעשה לא יכול לפגוע באדם סביר, אבל בפורץ סביר כן. לכן, אדם שצריך לצפות שביתו יפרץ לא יכול להתקין אמצעי הגנה לא סבירים כאלו. לכן, בתים מזהירים את הפורצים מפני כלבים נושכים ובארצות הברית מתריעים בפני משיגי גבול כי אלו יפצעו.


הסמכות של אותו אדם, מצד שני, להפעיל נשק, היא בעייתית. הוא לוקח כח שניתן במיוחד ובחוק למדינה ומעביר אותו לעצמו. בדיוק כמו שאדם יכול לקחת את הסמכות להפעלת אלימות הוא יכול ללכת ולגבות מסים משכניו על מנת לשלם על כביש חדש או לשבור לשכניו את אנטנת הטלוויזיה כיוון שאלו לא משלמים אגרה. הנטילה של הסמכות אל אדם פרטי (או אל המון זועם) יכולה להביא רק לנזק.

אם לאף אדם לא היה מותר להחזיק נשק, אף אדם אחר לא היה צריך נשק כדי להגן על עצמו (למעט המקרים בהם אדם משיג נשק בלי רשות) ולכן אכיפה של הפיקוח על נשק צריכה להיות חמורה במיוחד. אסור לאפשר לאנשים להחזיק נשק ללא רשיון והעונש על עבירה זו צריכה להיות כליאה ממושכת. מצד שני, צריך לאפשר לבני אדם להחזיק כלי נשק שאינם קטלניים להגן על עצמם, תוך כדי חיובם באימון ובבחינות אחרות - כשבאותו המקרה ברור לכל המחזיק את אותו כלי נשק שיועמד לדין פלילי על שימוש שלא כדין בנשק, אף אם הוא אינו קטלני.

ידוע שהיכן שהחוק נכשל, השוק צריך לתקן אותו; והיכן שהשוק נכשל, תפקידה של החברה לשנות את השוק על מנת להפעיל את החברה. כריס רוק אמר בזמנו שאם רוצים לווסת את השימוש בנשק יש לווסת לא את מחירי הנשק אלא את מחירי הכדורים. אם כל כדור היה עולה 5,000 דולר אנשים היו חושבים פעמיים בטרם היו משתמשים באקדחם והיה ברור שרק במקרים קיצוניים במיוחד יעשה שימוש בכדורים (הממשלה על ידי הטלת מס יכולה לטפל בכך).
(cc) r3windכמובן שאותו מצב היה יוצר שוק שחור לכדורים, שאת בעיה זו היה ניתן לפתור בסימון הכדורים והטלת עונש מאסר עולם על כל שימוש בכדור לא מורשה. הבליסטיקה היתה מאפשרת לזהות מאיזה אקדח נורה איזה כדור לא מורשה ולזהות באותה הצורה את היורה. כך, ורק כך, ניתן היה להגיע למצב בו פחות אנשים היו מתים מפעולות ויג'לנטיות. מצד שני, החווה עצמה היא כשל שוק כלשהו.
האם העובדה שלחווה לא היה שומר חמוש בנשק בכל אחת משעות היום (או איזושהיא תקנה שמחייבת לעשות כן לישובים מבודדים) היא לא כשל לכשעצמו? אם היה שומר, בין אם כעובד המדינה או כעובד השוק הפרטי, אז בטוח שלא היה שימוש בנשק לא חוקי ובטוח שהכל היה לפי הנהלים. אולם, כשחושבים על זה, החיוב של שימוש בשומר פוגעת בקניין לעיתים לפחות כמו הגנב עצמו.
ראו גם:
עופרניקוס מציע לחייב את המשטרה להגיע תוך זמן מסוים לאחר הגשת תלונה ולא יהיה פטור כללי מאחריות

Technorati Tags: , , ,

January 11, 2007

משה פייגלין (שוב) בטור נהדר על תרומת איברים, מחמיץ את העיקר. פייגלין טוען שחוק שיחייב את האזרחים לתרומת איברים רק מציג שוב ושוב שהמדינה תופסת את אזרחיה כרכוש שלה, ומביא דוגמא נהדרת:

"ביהדות, עבד המתאהב באדונו ומסרב להשתחרר זוכה לטיפול משפיל המדגיש את העובדה שאיש זה, שוויתר מרצונו על חירותו, איבד למעשה צלם אנוש. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא חירותנו. איננו שייכים לשום אדון, אפילו לא למדינה."

אולם, הבעיה עם הטיעון של פייגלין היא שוב אותה בעיה שהצגתי בדיון על כללי המחדל בזכויות יוצרים. הרעיון הוא שתרומת איברים היא פעולה שמקדמת את האינטרס הכללי, על ידי כך שהיא נוטלת משאב שלא בשימוש על ידי פרט אחד ומעבירה אותו לאחר שזקוק לה יותר מכל, זו חלוקה מחדש של העושר בכל מובן שהוא. כמו בזכויות יוצרים, גם בתרומת איברים, בצורה מעוותת למדי, השימוש של הפרט המקבל אינו בא על חשבון השימוש שנעשה בעבר ברכוש.

כמו בזכויות יוצרים, גם כאן אני מאמין שלכל אדם יש את הזכות לבחור מה יתרחש עם גופו. כלומר - ירצה לתרום יתרום, לא ירצה לתרום, לא יתרום. אולם, כאן בעצם יש שתי אפשרויות: הראשונה היא של כלל מחדל של Opt-in והשניה של כלל Opt-Out. אני לא אכנס לויכוח הנוראי על אכיפת התנאים ועל הסיכוי להשתלה של איבר ומה דרוש כדי שהנ"ל יתקיים, אבל אני כן רוצה לדון בהבדלים בין השניים:

הסדר מחדל של אי תרומה קובע שכל מי שמעוניין לתרום צריך לבצע פעולה אקטיבית על מנת להעביר את הקניין בגופו. אותה פעולה אקטיבית מעורבת בעלויות עסקה ובהשלכות כלכליות - על אדם לגשת ולמלא טפסים, על אד"י לפרסם את קיומם ולאזרח אין, בפועל, כל תמריץ לעשות זאת. מדובר בפעולה אלטרואיסטית שלא מועילה לאזרח הפרטי בכלום (אלא לציבור).

מצד שני, הסדר מחדל שפוגע בפרט, כמו ההסדר המוצע בהצעת החוק עליה מדבר פייגלין, אינו טוב לכל האזרחים. לכן, אזרח שמעוניין לצאת מההסדר נדרש לפעולה אקטיבית. לאותה פעולה אקטיבית יש עלויות עסקה רבות, בין היתר עלות אשמה חברתית וקלון (וכי מדוע יצאת מההסדר?) וכן עלות מילוי הטפסים (זמן) ועל כן סביר להניח כי מי שאדיש לעסקה ישאר בהסדר התרומה במקום בהסדר השני.

אם כן, ובהעדר תמריץ קיים לתרומה, אין לאדם הפרטי כל אינטרס לתרום את איבריו. אולם, רבים מעוניינים לעשות זאת למען "טובת הכלל", אותו אינטרס שהוא האינטרס של כלל הפרטים יחד, ולא כל האינטרסים של כל הפרטים. הם מעוניינים לעשות כן כיוון שבהתקיים מצב בו X% מעבירים את איבריהם (או לפחות מביעים את רצונם לעשות כן) אזי באם יתרחש להם מקרה מסוים, איברים לתרומה ימצאו להם.

אותו אינטרס הוא אינטרס מדינתי, כמו הפגיעה בקניין למען מסים שמממנים את מערכת הבריאות, ועל כן למדינה יש את הזכות להתערב ולשנות את החקיקה.

מסכים אני עם טיעוניו של פייגלין (שוב, בצורה מוזרה) שלאדם זכות מוחלטת על גופו ושאין לפגוע בזכות זו. אולם, אם נקח לדוגמא את "דמי האבטחה" שנגבים מאיתנו במסעדות, ברשות כמובן, נבין מה מטרת ההסדר: מטרת ההסדר היא בפועל להגיע למצב בו הרוב הגדול יבחר לתרום את איבריו. מצב בו חיי אדם פיזיים ינצלו. הסדר לא יעיל, כלומר הסדר הפוגע בזכויות הפרט, הוא הסדר שדורש עלויות לשנות אותו, ומחייב את הפרטים לבחון את עמדותיהם. זה ההסדר המחייב בקשה לא לתרום.

אנו מדברים על איזון חוקתי בין זכות האדם לגופו (לאחר מותו, כמובן) לבין זכותו של אחר לחיים. במקרה כזה, בו אדם אחד מת, וניתן לעשות שימוש באיבריו, מטעמי פיקוח נפש, ראוי לקחת את איבריו ולהשתיל באדם אחר. כל תמריץ לפרט שינתן ויאפשר לעשות כן הינו מבורך.

אולם, קשה לי שלא להסכים עם פייגלין. ברור לי שלמען אינטרס כללי יש לפעול ולשנות חקיקה, אך הפעם לא מדובר באינטרס כלכלי - פגיעה בקניין של אדם, אלא פגיעה בגופו עצמו. לי, בתור אדם חילוני, קשה להאמין שיש שימוש בגופו של אדם לאחר מותו, אולם גם אם אני מאמין בכך, עדיין יש לי את הצורך לכבד את אלו שכן. לכן, מטעמי הומניות הייתי אומר שחוק שמיועד פסיכולוגית לשנות את התודעה אינו ראוי, ויש לעשות את ההסדר הנ"ל בצורה חינוכית ולא בצורה חקיקתית.


Technorati Tags: , , ,

January 10, 2007

בימים האחרונים, במקביל לכמה דברים אחרים לא נעימים, אני מוצא את עצמי עסוק בהכנת הצעת המחקר שלי לדוקטורט. אני בהתלבטות לא קלה לגבי המשך החיים שלי בעקבותה: האם אני נשאר בישראל ומנסה להתקבל לאחת מהאוניברסיטאות כאן (בלי אפשרות, ככל הנראה, למשרת הוראה אח"כ) ולכתוב דוקטורט בשנתיים-שלוש, בזמן שאני עובד, חי בתל-אביב ועושה את מה שאני עושה עד היום, או שמא אני אעבור לחו"ל לאחת מארצות הכפור כדי לכתוב. מיום ליום זה נראה יותר קשה.

פעם אחת כבר ויתרתי, אני לא יודע אם פחדתי או פשוט חיפשתי עץ לרדת ממנו, אבל באוגוסט 2004 כבר החלטתי, חודש לפני התחלת הלימודים, שאני נשאר בארץ והולך לתואר שני, ורק אז דוקטורט. התקבלתי לדוקטורט מקוצר בפילוסופיה באוניברסיטת חיפה (או למסלול הישיר) ולמכון כהן בתל-אביב. את חיפה זנחתי כי האמנתי שבכהן יהיה יותר טוב. טעיתי.

עכשיו אני כבר מסיים את המאסטר, והתחלתי לגשש שוב בחו"ל, אולי הפעם יהיה לי את האומץ ללכת עד הסוף. אחת מהאוניברסיטאות בקשה ממני את הצעת המחקר, ורציתי בצורה אגבית ביותר לשלוח את הצעת המחקר שכתבתי לפני שלוש שנים. פתחתי אותה היום ועיני חשכו, לא האמנתי שכתבתי כך אי פעם.

ישבתי היום במשך שעה לכתוב את הכל מאפס, כולל להציע את הדרך לפתרון, ואני מחכה לזוג עיניים נוספות שיעבור על ההצעה ואז אני אגיש אותה; בגדול, אני מקווה שיהיה בסדר...

לא קל.

January 09, 2007

את קרן הכרתי ביום שלישי, ה12 ביולי 1994 (כמדומני, וקרן תמיד אמרה שאין לי בעיה עם זכרון ותאריכים). זו היתה ההופעה של אירוסמית', הופעת הרוק האמיתית הראשונה שלי והלהקה הראשונה ששמעתי מחו"ל. לבשתי ג'ינס קרוע והלכתי עם אוֹרֵן. אורן הזמין את ענת, שהיתה חברה שלו באותה העת מזה חמישה-שישה ימים, והיא אמרה שהיא תצטרף אלינו בכיף, רק תביא את החברות שלה איתה. קרן התלהבה מזה שאני שומע רוק, וגם בון-ג'ובי, והיא ואני התחברנו. היה לנו תמיד על מה לדבר.


צילום: דנה רוטשילד
עם קרן העברתי את מיטב שנותי, התקופה בה התחלתי לצאת עם בחורות - והיא היתה שם בשביל לדבר איתי; התקופה בה עברתי את גיל ההתבגרות וישנתי אצלה לילות רבים כדי להעביר את הכעס על ההורים; התקופה שבה התחלתי לגלות שאני אדם אמיתי, עם רגשות ועם חיים. אבל בקרן היה משהו מיוחד, היא היתה הכי "אחד מהחבר'ה" שיכול להיות. קרן ידעה לשחק פוקר יותר טוב מכולנו, ידעה לשחק במשחקי מחשב, פרצה מנועלים איתנו וריססה איתנו גרפיטי במיטב שנותינו.

מעל המיטה תמיד היו תלויים לה שלטי רחוב שהועלמו להם מגנים ציבוריים או ממקומות נסתרים, פטישי אוטובוס. ממורביליה מימיה הפרועים.


בקיץ 95 נסענו כל החבר'ה לאילת. אני בדיוק הכרתי את דנה רוטשילד והתחלנו לצאת יחד (הפתעה מצפה לי בעתיד בנושא זה, לא?). דנה ואני נפרדנו, אבל היא עדיין הצטרפה אלינו. באילת ישנו בדירה שהיתה שייכת לחֵבְרַה של המשפחה שלי, שגם ישנו בה פועלים זרים שהיו קמים בבוקר לעבודה. אנחנו ישנו בשקי שינה על הרצפה והיינו מגיעים לאחר לילה של בילוי בעיר האסורה לשינה, בדיוק כשהפועלים היו מתלבשים. את החוויה של אילת שחזרנו ביחד פעמיים, כשבפסח שנה אחר כך נסענו גם כן. בשתי פעמים אלו קרן היתה הרוח החיה בכל העניין. היא זו שהכירה אנשים והתיידדה איתם, וכך אנחנו, שהיינו יצורים א-סוציאליים, הצלחנו להכיר אנשים מעניינים.

קרן באילת, מנגנת על גיטרה, צילום: דנה רוטשילד

רבין נרצח, התיכון נגמר, ביבי עלה לשלטון וכולנו התגייסנו. קרן ואני קצת התרחקנו, פשוט כי לא היה לי זמן להשקיע בה. אבל תמיד היה לה מקום שם בלב שלי. היא היתה זו שייעצה לי על ערמומיות, על יכולות לשחק. (אני זוכר, לפי כשלושה-ארבעה חודשים, ישבנו אצל טל בדירה ושיחקנו פוקר, ובאותו הערב הלך לי נהדר. קרן ישבה לידי ובאיזשהוא שלב היא הפסידה את כל כספה. בשלב כלשהוא הגיע תורי לחלק ולא היה לי כח, אז הבטחתי לה 10% מהזכיה אם היא תחלק. היא חילקה את הקלפים וזכיתי בכמה עשרות שקלים טובים. קרן קיבלה מספיק כדי להמשיך לשחק, כמעט כמו עם החיים שלה).

את כל תקופת הצבא ואת השנתיים הראשונות באוניברסיטה העברתי בריחוק קטן מקרן. שוב, לא היה לי זמן: מבחנים, עבודות, בחורות (למי אני משקר) ובכלל הייתי עסוק בעצמי, לצערי. אבל הדברים השתנו, לפחות לשנה, כשעברתי לגור איתה באותו בניין: אני, מאיר ומאילן שכרנו את הדירה שנמצאה מעל דירת ההורים שלה. קרן היתה באה אלינו לבלות איתנו, ואנחנו הינו מאושרים. אני זוכר שפעם אחת פשוט נמאס לה מהכלים שהצטברו לנו בכיור ומלשמוע את הויכוח שלי ושל מאיר לגבי מי צריך לעשות כלים, אז היא לקחה יוזמה ושטפה אותם עבורנו. פעם אחרת הייתי צריך ללכת לאירוע ולא היתה לי חולצה מגוהצת, אז היא לימדה אותי איך מגהצים חולצה (מיומנות ששיפרתי מאז ועד היום אני מודה לה).

צילום: אורן בר-יושפט

קרן היתה אחראית גם לשינוי בתפיסת החיים שלי לא אחת, וביכולת שלי לשפוט את עצמי - כיצד המעשים שאני אעשה יראו לה. היא היתה המבקרת האולטימטיבית מצד אחד, והבחורה שיכולה להיות החברה הכי טובה שלך.


צילום: יהונתן קלינגר

באפריל היא היתה בטוחה שהיא התגברה על הסרטן. אז היא ערכה מסיבת ניצחון; כולנו באנו והינו מאושרים שהפרק הזה בחיים שלה נגמר, ואפשר להתחיל לחיות כמו שצריך. קרן היתה פייטרית, היא תמיד נצחה, ואם היא לא נצחה אז היא היתה קמה ונלחמת שוב. זה גם מה שאמרתי לאמא שלה אתמול, שלא האמנתי שזה יקרה בחיים.

הפעם האחרונה שראיתי את קרן, עד אתמול, היתה לפני חודשיים. הלכנו כולנו לאיזה בית שחבר שמר עליו לשחק פוקר. לא יצא לי להיות איתה יותר מדי, והתחפפתי מהר כי פישל היה צריך לחזור הביתה, ואני הייתי הטרמפ שלו. חבל לי שלא ביליתי איתה יותר.

את קרן כבר אני לא אוכל לראות יותר. אני לא אוכל לשמוע אותה מדברת על החיים, מבקרת אותי בצורה סמויה וגלויה, צוחקת, בוכה. כל מה שנשאר לי ממנה הם זכרונות משלוש עשרה שנות היכרות, כמעט מחצית חיים עד כה שלי, ומחצית מחייה. אתמול, באחת חמישים ושתיים בלילה כשקיבלתי את הטלפון ממאילן לא ידעתי מה לעשות. האם אני יוצא לבית החולים רק כדי לחבק את ההורים או לא? בשתיים וחצי הגעתי לשם, וחזרתי הביתה אחרי שעה וקצת; קשה. קשה לראות את ההורים, את החברים ואת האנשים שהיא אהבה כל כך.

אני לא יודע אם הבלוג בכלל זה המקום המתאים לכתוב את מה שאני כותב, או שראוי שזה בכלל לא יהיה כאן. אבל אני מרגיש קצת אשם שלא ביקרתי אותה מספיק. הייתי בטוח שהיא תשרוד, לפחות עד אתמול בבר.

January 08, 2007

לנו נשאר את המדע הזה שלנו, אבל לאן הוא הביא אותנו עכשיו? איך המדע הזה יכול לתת תקווה כשאין בעצם מה לעשות? תחזיקו ידיים בשביל זה, בבקשה.

January 07, 2007


(cc) Dplanet::
במסגרת המחקר שלי לקראת ההחלטה הגורלית האם אני כותב את התזה שלי כדי שאוכל להרחיב אותה לדוקטורט או להשאיר את התענוג לחו"ל, בו אתענג עם אגוזי קוקוס וספרי משפט, אני נתקל תמיד לאחר הצגת השאלה באותה התשובה: "אבל זה ברור שאין להם אישיות משפטית, למה בכלל לחקור". ואז אני מציג טענה מאוד כללית: "ונניח שמערכת רמזורים בעירייה מסוימת מופעלת על ידי רשת ניוראלית, ומתהליכי הלמידה של דפוסי התעבורה היא מחליטה החלטה שגויה ובעקבות ההחלטה ילד נדרס, האם באמת ראוי להטיל את האחריות על המתכנת, מהנדס העירייה, הקבלן הראשי או אף אחד?" ואז מגיעה התשובה הסטנדרטית: "זו באמת סוגיה מעניינת, בהצלחה במחקר".

למי שלא זוכר, אני הולךרוצה לחקור על "מודלים באישיות משפטית של יישויות עם בינה מלאכותית". כשהטלת האחריות אינה בהכרח הדבר היחיד שיכול לקום, אלא אולי גם זכויות וחובות, ולכן החלטה מצמררת כמו הכנסת מערכות ממוחשבות ל"סיוע" בקביעת עונש (גם אצל הלמו) קצת מפריעה בהתחשב בהשלכות שיש לה.

כשבודקים את יחס הענישה בארץ רואים שהוא מפלה עוד מעצם קיומו. בעצם, בכדי לתקן את האפליה נכון להכניס מערכת קרה ונטולת אישיות, שלא תפלה (בניגוד למערכת המשפט) במגדרים ולאומים הן בשיעור ההרשעות והן בענישה עצמה. אבל, המחיר של ענישה מוטעית מוטלת הן על האדם הפרטי והן על השוק. להחמרת הענישה, או ההקלה בה, יש השלכות, אך הן אינן מעניינות כמו הפקעת הסמכות (או שיקול הדעת) מהאדם שמהווה את זרועה הארוכה של המדינה.

כבר הזכרתי בעבר שההשלכות של עבודה עם מכשירים מפקיע חלק משיקול הדעת ועל כן יש לפתוח את התכנה, תכנה זו פתוחה למחצה, תוך שניתנן מפרט, אך לא אלגוריתם. מקריאת המפרט המלא של התוכנה עולה תמונה מאוד בעייתית. מדובר במחקר שנעשה ב15 נחקרים, כשהמובהקות הסטטיסטית מתחילה להתקיים רק לאחר שלושים, לא היה מידע על התאריכים בהם בוצעו העבירות הקודמות של המורשעים (כלומר אין אפשרות לדעת האם חזרו למוטב לתקופה מסוימת) והשיקולים עמדו על מספר קריטריונים מוגבל. בהנחה שתוכנה זו תשוכלל עד לקיומה של רשת ניוראלית שתחשב את הענישה האידיאלית, יווצר כאן סטנדרט שאין לחרוג ממנו - והשאלה תהיה האם הסטנדרט יהיה לחומרא או לקולא.

(cc) Jamres_Grimmelmann

כלומר, שני תרחישים אפשריים - הראשון הוא שאף שופט לא יגזור מעבר לעונש המומלץ, ואולי בטווח של סטיית תקן או שתיים מהעונש כלפי מטה, על מנת להחשב שופט מקל, רחום והגיוני. השני הוא ששופטים יחרצו דין מעבר להמלצה על מנת להתחשב בשיקולי מערכת ולהראות כי המחשב אינו מפקיע את שיקול דעתם והם מזועזעים מהעבירה עצמה. כל אחת מגישות אלו תגרום למדרון חלקלק שיפריע למהלך הענישה.

הרי הרקורסיביות באלגוריתם עצמו היא בעייתית. המערכת ממליצה על סמך נתונים סטטיסטיים שבנויים על הענישה כיום, כשזו ככל הנראה בעלת התפלגות נורמאלית כלשהי בנוגע לכל עבירה, תוך שההתפלגות הנ"ל מושפעת בצורה זו או אחרת מאותם שיקולים שנבחנו במחקר. לכן, התוצאה במחקר היא ממוצע כלשהו של הפסיקות הקיימות; אותה תוצאה יפה בכדי לחזות עונש, אולם דווקא השימוש בחיזוי זה יצור דרדור בענישה (או למעלה או למטה, כשזה לא משנה - ואסביר בהמשך למה לדעתי הדרדור יהיה כלפי מטה).

מצד אחד, כל שינוי כלפי מטה יכול להטות את ההחלטות העתידיות של המכונה ולשנות את מבנה הרשת העצבית כך שזו תטה כלפי מטה. מצד שני, כל הטיה כזו כלפי מטה רק מנמיכה את תקרת הזכוכית של הענישה; (כשאותו דבר יתרחש בענישה מחמירה, אך למען הנוחיות אני מאמין שמדובר בענישה מקלה). כעת שיקול הדעת של השופט כבול לאותו נתון, מבלי שיש לו את החופש השיפוטי לשנותו. היוריסטיקת העיגון לא תאפשר זאת, פשוט כך.

כעת יגרם מצב שבעקבות אותה היוריסטיקה לסנגור יהיה גם את העונש החזוי, והוא יבוא לשופט ויטען לנסיבות מקלות שהן חיצוניות לתוכנה. אם לא יקומו כאלו, יגזר על הנאשם העונש המומלץ; מצד שני אם יקומו כאלו, הענישה תהיה חמורה. אולם, כמו מחיר המחירון של רכבים, שלא מייצג את מחיר המחירון אלא בדרך כלל את המחיר המקסימאלי (שכן אף אחד לא "פרייאר" לשלם יותר ממחיר מחירון) כך יהיה גם בענישה.

עכשיו, אם מחיר המחירון של רכבים היה מבוסס על שקלול נתוני עסקאות קודמות ולא על על בסיס החלטה שרירותית של סטטיסטיקן שחוזה את השוק ומעריך את התנהגותו (ובכך יוצר אותו) אזי להשלכת שינוי מחיר המחירון היתה משמעות אחרת - היו חייבות להיות עסקאות של נכס מושלם (כזה ללא רבב ושעומד בדרישות המחירון) הן במחיר גבוה ממנו והן במחיר נמוך ממנו (עם סטיית תקן מסוימת). אולם, במקרה המשפטי להחלטה של השופט יש השפעה על "מחיר המחריון של עבירה" ולכן כל החלטה של השופט מתחת לאותו מחיר מחירון תוריד את מחיר המחירון.

כעת, לאחר שהבנו מדוע "מחיר המחירון" ירד, לדעתי, צריך להבין מהי התועלת לחברה בתוכנה זו, והאם לא ראוי להותירה לבחינה סטטיסטית של כשלי השופטים בצורה תקופתית - ולא לתת אותה לשופטים.

אם היינו לוקחים את אותה "קופסת הקסמים" ובוחנים באמצעותה את הרגרסיה של שופט מסוים, מבלי לתת לו את הנתונים, ורק אחת לשנה לתת לו ביקורת ענישתית - כלומר לבחון האם סטה יתר על המידה (לקולא או לחומרא) ולתקנן את עונשי הנאשמים בהתאם לכך בצורה כללית (אפוסטפריורי), היינו מבצעים תקנון סטטיסטי של הענישה בדיעבד, מבלי להשפיע על החלטות השופט באינטרבאל נתון. בצורה כזו ניתן היה לא לשנות את הסוברניות הכללית, אלא לשמור על אותו ממוצע.

שופט שידע שהוא חורג בשנה מסוימת אולי יתקנן את הענישה שלו בצורה אוטומאית, והוא ידע שגם אם לאו, פקטור מסוים של שינוי יובא בתום החלטותיו כך שיותאמו לאוכלוסיה הכללית ולא יצרו אפליה.

(cc) nyghtowl

באותה צורה, של ענישה יחסית, ניתן יהיה למיין את העבירות על בסיס חומרתן ולהותיר את העבריינים הכבדים ביותר עם העונשים החמורים ביותר. החברה, בעצם, תהיה עם ענישה יחסית שמאפשרת תמונת מצב של היחס של החברה לעבריינים לפי משקל העבירה, ולא לפי גחמה של שופט מסוים שעשוי לשגות בקביעת העונש (כמו גם בהרשעה).

אכן, רק כך יהא הצדק באמת עיוור ולא סומא בלילה


Technorati Tags: , , , , , ,

January 04, 2007

תרזה בראדלי, פסיכיאטרית בוגרת משפטים תבעה את גוגל על הסכום השערוריתי של חמישה דולרים (דרך שליו בן ארי). הסיפור, בקצרה, החל כשבראדלי נרשמה לשירות Adsense על מנת להציג את המודעות באתרה, וכשרצתה לבדוק את תוכן המודעות הקליקה עליהן. בעקבות ההקלקה המאסיבית ביטלה גוגל את חשבונה והשעתה את חמשת הדולרים שהיו בו.
בראדלי הגישה תביעה (קנטרנטית?) להשבת חמשת הדולרים וגוגל השיבה מלחמה והגישה בקשה למחיקת התביעה.

בית המשפט אישר את רוב בקשתה של גוגל, אך דחה טענה אחת. בראדלי בין היתר תבעה על כך שגוגל מחקה מחשבון הג'ימייל שלה את התכתובת הקשורה להסרת חשבון הAdsense שלה. אותה טענה עשויה להתברר כנכונה ולחייב את גוגל בתשלום פיצויים (על הנזק?). אולם עד שטענה זו תעמוד למבחן יש להבין סוגיה- טענה זו היא בסיס, לדעתי, למשפט האינטרנט. השאלה האם המיילים של בראדלי שאוחסנו אצל גוגל הינם רכושה?

התפיסה הקדומה של רכוש הבינה כי רכוש מוחזק בידי האדם או רשום במרשם ציבורי כלשהו כבחזקתו. אותה גישה גם צודדה בכך שאדם יכול לעשות בקניינו כרצונו. בין היתר, אם אדם פרטי היה פותח חצר ומאפשר לציבור הנאה ומשחק בחצר, ברור שכל נטיעה במקרקעים אלו ובניה בהם לא היו מקנים (אלא במקרים חריגים) זכויות קנייניות, ולבעל הקרקע היתה הזכות או לפרק את הנטוע והבנוי או לשמור אותם לעצמו (לדוגמא, חוק המקרקעין, סעיפים 21, 22).

באותה צורה ניתן לבחון את המקרה של ספקי דואר אלקטרוני ו\או פלטפורמות רשת הניתנים כ"שירות" לציבור. מדובר בקרקע שהיא מעין-ציבורית, אך לא בהכרח כזו. ישנן לא מעט דרכים לבחון שיטה זו, בין היתר באמצעות בחינת הסכמי השימוש בין המשתמשים לציבור. שוב, השאלה היא לא בבעלות לקניין הרוחני ולזכויות היוצרים, אלא לזכות הקניין על המידע והזכות להפקיע את מידע זה בכל רגע נתון.


ברוב הסכמי השימוש ישנו סעיף המקנה לבעל האתר זכות לעשות שימוש כלשהו במידע, תוך הגבלה זו או אחרת. אולם, בדרך כלל הזכות אינה כוללת את הזכות להפקיעו. בכדי לאפשר לתובע פוטנציאלי כמו בראדלי זכות תביעה על אבדן המידע היא תזקק להוכיח ש(א) המידע אכן הועלם (בעיה עובדתית) וש(ב) נגרם לה נזק
עקב העלמות המידע (בעיה עובדתית); אך לנתבעים תעמוד טענת הגנה כי (ג) היתה להם הזכות למחוק את המידע במסגרת תנאי השימוש.

אם נשווה את סעיף 7 בתנאי השימוש באתר בלוגלי, לדוגמא, שקובע שלאתר יש אפשרות לשנות את היקף השירותים וזמינותם (ומבטל אפשרות לטענה כנגד זה) לתנאי השימוש של ג'ימייל, שקובעים כי לג'ימייל יש את הזכות להפסיק את השירות וגם לתנאי השימוש של ישרא-בלוג. כלומר (וככל הידוע לי) הנורמה הקיימת היא שלאתר יש את הזכות להפסיק את מתן השירותים - עם כל ההשלכות הקשורות בכך. אם כן, אזי ברור שכמו שלאדם המפעיל גן פתוח, גם לאתרי האינטרנט הזכות לסגור את שעריהם בצורה מוחלטת ולהפסיק את השירות, תוך גרימת אבדן של מידע יקר לציבור רב, ומבלי מתן כל דרך לשפות על אבדן מידע זה.

אולם, בכך עדיין לא מתייתרת השאלה לגבי מחיקה ספציפית. למרות קיומו של קניין רוחני וזכויות בו, למידע המאוחסן יש ערך רב מכך. למידע המאוחסן יש בדרך כלל השלכות על החיים האישיים והאפשרות לנהל עסקים. על כן, מחיקה של הודעה ספציפית או פוסט ספציפי, שלא עברו על תנאי השימוש באתר, עשויים להיות שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב. אותו שימוש עשוי לזכות בפיצוי. אולם, קביעה זו היא רכה מדי בכדי לבסס טענה משפטית בכל הנוגע לזכות הקניינית במידע.

לדעתי לכל אתר אין זכות חוזית למחוק סתם כך מידע (ואם המחיקה נעשתה על מנת להעלים מידע הנוגע לעילת תביעה) לא רק מתוקף חובת תום הלב לצדדים בחוזה, אלא גם מתוקף התחייבויותיו לספק את השירות עצמו. אותה תניית תום לב, שהנשיא בדימ' ברק המליכה בעקרון מלכותי, היא הדרך בה מפרשים את החוזה.

הבעלות של אדם על הודעותיו, אף אם הן מוחזקות אצל אחר, תצטרך לבוא מהעקרון הלוקיאני שנובע מזכויות האדם הטבעיות - לפיהן כל שעושה אדם הוא קניינו (זה להודעות שנכתבו על ידי האדם) ולכן יהיה איזה צורך בהסדר משפטי שיקבע כי כל הודעת דואר שנשלחת לאדם ניתנת לו מתנה והופכת לקניינו. אותה רפורמה שתנסה להחיל עקרונות ממשפט המציאות אל משפט המכונה עשויה להראות מלאכותית ביותר.

הסידור המלאכותי של הכנסת הסדרים למשפט המכונה עשוי לבוא במקום תנאי בחוק שיקבע כי תוכן שמיוצר על ידי גולשים ומאוחסן אצל ספקי שירות הוא בבעלות הגולשים אלא אם נקבע אחרת (כמובן שמהווה הסדר מחדל בלתי יעיל שישונה באמצעות חוזים). אולם, גם עודף רגולציה של תחום משפט המכונה עשוי להיות בעייתי כאן.


Technorati Tags: , , , ,

January 03, 2007

מה ההבדל בין מילה? לעיתים נדמה שכל מה שצריך לעשות כדי להבדיל בין א' למה שאינו א' הוא להשתמש במילה שונה. אם תקרא לזה בצורה שונה זה יעלם מלהיות א'. אם נניח נפרק את א' למרכיביו, ב', ג' וד' נוכל לומר כי רק ד' הוא הכרחי ומאפיין את א', וכל שהוא ב' או ג' אינו. הלא כן? אולם בכך אנו חוטאים לעצמנו. חיים לעיתים בשקר על כך שאנו מוכנים להתפשר על א' בכסותו של ב'.

כשלקחו מליהי אלון את הבלונד הפכה זו להיות משהו אחר לגמרי - שחרחורת מוזרה, שספק אם הציבור היה מזהה אותה, והכל עקב העלמות סממן אחד. כשלוקחים סממן אחד ומעלימים אותו ניתן אולי לשטות בחלק מהציבור, אך לא בכולו. היכן עובר הבדל דק בין וויריזם לבין נקרופיליה? (ולא פורנוגרפיה, ככל הנראה) והאם אנחנו מוכנים לסלוח על אלו במקרים חריגים?

ואם כבר הבנו שאין את אותם גבולות במציאות שלנו, ואנו בעצם קובעים את הגבולות באמצעות הגדרה, האם יש צורך להגדיר עבירות כלל? מה בין מעאכר לשוחד? האם אין הבדל בין השניים לבעצם? או שמא הדג מסריח מהראש, ואנו מעדיפים לוותר לו על מנת לראות את טובתו כטוב הכללי?

האם אנחנו מעדיפים לחיות בשקר לפעמים כדי לסדר לנו מציאות שנוחה לעיתונות? ואולי בעלי המניות הגדולים מנסים להשפיע על התקשורת לטעון שאין כאן שערוריה על מנת לשמור על מחירי מניות יציבים ולא להפיל את הבורסה? היציבות במשק הישראלי היא גם סוג של בועה - אותה בועה עשויה להתנפץ כאשר יתברר שכל הכלכלה הישראלית עומדת על כרעי תרנגולת. אין לנו כל יכולת לכלכל את עצמנו, ואנו כולנו ישראבלוף אחד גדול.

מתי לאחרונה ישראל היתה מדינה יצרנית? השוק הישראלי הוא שוק של שירותים. מוצרים נועדו לייצור על ידי מדינות עולם שלישי, הלא כן? ואם לא מייצרים בעולם שלישי אלא בישראל - אז הייצור נעשה על ידי עובדים זרים. הכלכלה הישראלית מבוססת על צריכת שירותים לא נחוצים על ידי רוב מוכה אור, כמביט ישירות אל השמש ומחליט לרכוש את אותם המוצרים שנתבקש לרכוש על ידי המדיה.

שוק הפרסום בארץ הוא אחד השווקים הרווחיים ביותר וכל מוצר שאנו משלמים עליו מגלם גם מחיר לא מבוטל של עלויות שיווק - החל מרוטב הפסטה אותו אנו קונים וכלה בבית בו נגור כל חיינו. האם אותן עלויות פוגעות במשק? ככל הנראה כן. האם ראוי לגלגל עלויות אלו על המערכת? האם מי שצורך ומשלם על מצרכיו אינו השכבה החלשה בלבד? מתי לאחרונה נזקקתי לתכניות טלויזיה בדור השלישי? האם בכלל ראוי לרכוש אותן? מה עלויות הפקת אותן תכניות?

אם נחזור לכסות, האם תפקידה של התעשיה היא לגרום לנו להאמין שיש באמת הבדל בין א' לב' ועל ידי כך לגרום לנו לצרוך גם אותו? אנחנו מבססים את חיינו על כסף אך באותו הבדל אין לנו באמת צורך. נקנה מסכים עם רזולוציה יותר גבוהה כדי לראות בהם את התמונות מהמצלמה בעלת יותר הפיקסלים שרכשנו, למרות שרכשנו אותה רק כי רק רצינו לצלם יותר. ואולי אנחנו לא צריכים את כל זה?

אז מה ההבדל בין מילה לֵמַּה? כמו בדיחה ישנה השואלת "מה ההבדל בין ארנב?" ועונה לעצמה, אני תוהה מה ההבדל בין מילה. בין מילה לעצמה או בין מילה ללא מילה? האם מילה היא כל מה שיש לנו כדי להגדיר את עולמנו או שמא יש דברים שניתן להגדיר ללא מילים: אהבה, פחד, שנאה וקלון, נניח, לא ניתן להגדיר במילים. ישבתי לי אמש על הבר עם ידידה וזו שתקה - פשוט שתקה אורכה של שעה תמימה.

לאורך אותה שעה ניסיתי לדובב אותה, אך זו עִקֵשֶת, לא דברה ולעיתים ענתה. רק לאחר שעה ומחצית ליטר הבירה שוחחנו. הבעיה היתה בחוסר היכולת של האדם להתמודד עם הסובב עמו - עם כך שלא ניתן למצוא פתרון אמיתי לבעיות חיינו.

ומה בין מילה? האם בין המילים אין שתיקה שלמה שניתנת לשיום? הלא ראוי שנוכל לוותר על אותה שתיקה?




Technorati Tags: , , , , , ,

January 02, 2007

בעצם הפוסט הזה, בו אני מבקר את הראיון של דודי גולדמן בו הוא דיבר על האיזוטריה, היה מה שהתחיל את המעורבות שלי בפרוייקט של שמה!, זה היה בערך כשוובסטר המקורי התחיל והיתה הצפת תכנים מטורפת של בלוגים בעברית, אבל היו יותר מדי תכנים לא מעניינים. אז אמרתי ש"אם היה יושב עורך שמאנדקס את התכנים ומוציא אותם בפורמאט קריא למשתמש, היה אפשר להוציא מהדורה לא פחות איכותית של מגזין שבועי." אני חושב שהתוכן בשמה! לא יורד מהרמה של תוכן שמופיע בשאר האתרים, אם כי מדובר בבידור - ולא בחדשות.

בשבועות הקרובים אני אנסה לשדל את חברי לא קוראי הבלוגים (ושלומית בינם) להתחיל לקרוא את שמה! ולראות איך זה עובד. כמו יובל גם אני חייב להודות למוסיף, שבלעדיו לא היה קורה כלום, ומאחל לו בהצלחה בפרוייקט (הוא מחזיק ב100% ממניות החברה באיי קיימן).

אתמול שאלה אותי אדר שתי שאלות עיקריות. הראשונה היתה מה המודל העסקי. אני לא יכלתי לענות. אני חושב שהתשובה היא "אין מודל עסקי"; לשמה! אין יומרה שיהיה מודל עסקי כרגע. למה שמה! חייבת מודל עסקי? אנחנו בכל מקרה לא מתכננים להנפיק בקרוב.

בכל מקרה, אני אשמח אם תוכלו להכנס, לבדוק ולהמליץ לחברים שלא קוראים בלוגים להכנס לאתר. כמו כן, כל הצעה לשיפורים וכו' תתברך.

January 01, 2007

לעיתים גועל נפש זה לא מילה.

חברי הכנסת של ש"ס דורשים לשחרר רוצחים יהודים שרצחו "ערבים" (לא פלשתינאים) ממטרות אידיאולוגיות במקביל לשחרור האסירים תמורת גלעד שליט. האם הדרישה מוגזמת? ברור שהרחובות לא יהיו יותר בטוחים משחרור אסירים פלשתינאים. אבל האם הם יהיו יותר בטוחים כשנשחרר אסירים יהודים? אני בספק. חבר הכנסת דוד אזולאי מנמק את טענתו המלומדת כשאומר "לעשות מחוות לאותם אסירים יהודיים שרצחו על רקע אידיאולוגי. כך ניתן להם תקווה ולא יעשו מעשה ייאוש בדומה למעשהו של אשר ויזגן זכרונו לברכה". כשהוא מדבר על תקווה הוא רוצה שהם לא יתאבדו בתאם כמו אשר וייזגן שרצח ארבעה פלשתינאים והתאבד בתאו. וייזגן ביצע את המעשה כמחאה על תכנית ההתנתקות - אכן מעשה אידיאולוגי לחתור תחת שלטון החוק.

שחרורם של אסירים יהודים שכלואים בעבור פשעים גזעניים לא רק שלא יגביר את הבטחון אלא יערער אותו ויערער את האמון בשלטון החוק. העובדה שמשחררים אסירים פלשתינאים קשה מנשוא בכל מקרה ויש לשקול אם לעשות זאת כנגד חייל חטוף אחד - האם זה לא פרס ועידוד למעשי חטיפה נוספים? עם כל הכאב של משפחת שליט ועם כל הרצון הטוב שבנם יחזור, עלינו לשקול מה משקל חיי האדם והאם חיי האדם הבודד באמת שווים כל כך הרבה?



Technorati Tags: , , ,

סיון טוהיג מנסה להסביר במאמר שפורסם השבוע ברג'יסטר מדוע זכויות היוצרים מתות בכל מקרה והתאגידים הגדולים נהנים מכך הרבה יותר מהאזרח הקטן. (פרשנות גם בבלוג שלו). טוהיג הוא צלם עיתונות מוערך שזכה בלא מעט פרסים וטענתו העיקרית היא שהצפת האינטרנט בתמונות בהן זכויות היוצרים אינן מובהקות, נניח כמו במקרה של קריאטיב קומונס, ואפילו במקרים בהם אין זכויות בכלל (שהתמונות הועברו גם לנחלת הכלל), יוצרת כשל שוק שמביא לכך שמחיר התמונה האינדיבידואלית שלו יורד ומונע ממנו להשתכר.

טענתו נכונה, בגדול, אם כי פרשנותו לטענה אינה נכונה. אכן, העיתונים הגדולים מרוויחים ממצב זה (כמו גם התאגידים ששולטים בהם) והצלמים לא. אולם, רווחם של התאגידים הוא תוצאה אחת מני רבים של השיתוף בקבצים בצורה חוקית. הרעיון ה"קומוניסטי" של ביטול הקניין הרוחני באמצעים חוזיים (וראו מאמר מעניין של דר' יובל קרניאל שפורסם היום על חלק מההשלכות המסחריות) עשוי לספק לחברה יותר תועלת ונזק.

ראשית, עיתונות אמיתית לא יכולה לסמוך על יד המקרה ולקוות שיהיה צלם שיצלם במקרה במצלמופון שלו את האירוע שיתרחש. עיתונות צריכה צלם אמין, אמיתי, איכותי שידוע שלא בא בזול. שנית, העיתונות אינה יכולה לסמוך על כך שהתמונות יועלו לרשת באותה מהירות כמו שהעיתונות רוצה - והרי ידוע שבתחום חשוב לפרסם ראשון. שלישית, העיתונות לא יכולה להרשות לעצמה פרסום של תמונה זהה בשני עיתונים שונים. רביעית, עלויות מציאת התמונה לעיתים עולות על התשלום הזניח יחסית לצלם.

מעבר לכך, קיומו של מקצוע וכלכלה אינה ערובה לכך שהיא תמשיך להתקיים. מקצועות רבים חלפו מהעולם בשם התחרות החופשית, ואין כל חובה לשמר את המקצוע באמצעות החוק רק כי הטכנולוגיה התקדמה וייתרה את המקצוע (למרות שאיני בטוח שהמקצוע התייתר כלל וכלל). האם ראוי שטלויזיה תכחד בגלל האינטרנט? ככל הנראה. אולי הרפורמה בדיני זכויות היוצרים שטרם באה תבוא דווקא בצורה החוזית של הסכמים בין משתמשים.

אולם, יש טעם בדבריו של טוהיג בכל הנוגע להעדר אכיפה כנגד תאגידים שמפרים זכויות. קשה לאזרח הקטן למצוא את מחוז השיפוט של אתר אינטרנט עלום שהעתיק את תמונתו ללא כל ייחוס או אף ללא בקשת רשות. העדר היכולת הכלכלית לאכוף מייצג כשל שני, שאולי ראוי לפצות עליו באמצעים דיגיטליים של בוררות זולה ומחייבת. אולי, במקרים קיצוניים, ראוי לחייב צלמים שמעוניינים להגן על הקניין שלהם להטביע Watermark על התמונות כדי למנוע שימוש מסחרי בהם? (וראו גם את הפוסט של אדר מהיום בנושא גניבה ויראלית לכאורה)

אבל מה יהיה עם מקצוע העיתונאי והצלם? האם באמת אלו יכולים להיות מוחלפים על ידי הבלוגים ותוכן מבוסס גולשים?
 אני חושב שלא. עיתונאות היא מיומנות - מיומנות של כתיבה על המיותר לעיתים, כתיבה על הנדוש, דיווח על מידע שלא בהכרח מעניין אותך - וזה נעשה מדי יום על ידי אותם העיתונאים. העיתונות כפופה גם לשיקולים של מפרסמים ועורכים, האם בתקשורת היו מגלים סובלנות כלפי ביקורת עצמית באותה מידה שמגלים בבלוגוספרה (ובבקשה חנן, אל תסגור את וובסטר).

הייתי רוצה להאמין שהתחרות האמיתית בין העיתונים תביא לביקוש רב יותר לעיתונאים איכותיים שיביאו תוכן שניתן לפרוט כדיווידנדים, אולם הבעיה היא שהעיתונות לעיתים הולכת למכנה המשותף הנמוך ביותר ומתעניינת בסקירת עכברים ודיווחי תנועה הרבה יותר מאשר בתרבות. במקרים כאלו זכויות היוצרים צריכות לפעול להגנה הן על הקורא והן על הכותב. אם כל כותב היה עובר למודוס עצמאי, בו הוא יכול לעמוד בזירת מסחר ולנסות למכור לכלל העיתונים את הכתבה (ולא כבול בהסכם פרילנס) כיצרן תוכן, אזי המירוץ היה הופך ממירוץ לתחתית אל המירוץ לפסגה (ראו גם שוק חופשי וזכויות יוצרים). במקרה כזה העיתונים היו מזהים תוכן איכותי ומעוניינים לרכוש אותו - והיצרן היה יכול לבחור את המדיה שמציעה את הכסף הרב ביותר.

הבעיה היא שהעיתונות לא מעוניינת במצב כזה - ולכן היא נותרת מנצחת. השוק, כשוק, צריך למצוא זירה אלטרנטיבית שיכולה להציף את תכניו מבלי לפחד מאבדן זכויות היוצרים. להותיר את היצירה עצמה אצלו, ורק לקבל קישור מהאתר המרכזי. במקרה כזה אתרי החדשות יפנו לאתרים אישיים של יצרני התוכן שיוכלו להרוויח מהפרסומות באתרם, אולי.


Technorati Tags: , , , , , , , ,