יאיר גרבוז כותב בספרו 'פריז – תל אביב', (מדריך טיולים לנהנתים במיוחד המפרט את סודות המשיכה הגדולים ביותר של פריז: אלכוהול והרבה אוכל שמן, לא כשר, וטוב), על חבר שלו שבכל פעם שאומרים לו "תהיה בריא" הוא משיב ב"תודה כבר הייתי". זה אולי הדבר המשעשע היחיד שיש לי להגיד כרגע – כמעט שבוע לאחר שנכנס המחוקק למקומות הבילוי והגדיר קנסות גבוהים מהנורמה על עישון. קרו המון דברים מאז, האגודה למלחמה בסרטן הפיצה טפסי תלונות על עישון והקימה מנגנוני מלשינון ועוד עמותות כאלה ואחרות ציוונו להיות פקחים מטעם עצמנו. בעלי העסק לפי החוק החדש, הועלו לדרגת פקחים ועל מנת לא להקנס, הם מחוייבים במקרה הצורך אף להגיע לעימות פיזי עם לקוחותיהם (אפשר גם באמצעות סדרנים, יופי, ח"כ ארדן! תודה!) ולעכבם במקום, זה נשמע קצת כמו הגבלת חופש התנועה על ידי מי שלא נמנים עם רשויות האכיפה, עד שעה או עד שיגיע שוטר, המינימלי מבין השניים – נא לצייר אסימפטוטה.
למען הגילוי הנאות, אני מודה, אני מעשנת מהזן הנחות ביותר על הפלנטה. אני אמבה שעל כינה שעל כלב בשרשרת המזון של המעשנים. יש עוד מאות אלפים כמוני, אפילו מיוחדת במעמדי הנמוך אינני. אתם יודעים יפה על מה אני מדברת, יש את אלה שמעשנים סיגריה בחצי שנה ויש את אלה שמעשנים סיגריה – שתיים בשבוע, הם יכולים בקלות להפסיק. יש גם כאלה שמעשנים הרבה יותר (אפילו יותר ממני) אבל מנסים בגבורה, בכל הזדמנות, להפסיק. הם, אגב, נרדפים על ידי הציניות של חבריהם הלא מעשנים שנהנים לרפות את ידיהם, "אני נותן לך שבוע" וכיו"ב. השותף הקודם שלי לדירה, עשה לי תרגיל דומה לפני שנה, חייכתי חיוך רפה, החזקתי מעמד שבועיים. אותו הבחור, אגב, שלח לי אתמול בפייסבוק הזמנה לקבוצה "יחי החוק שחדש למניעת עישון במקומות ציבוריים". תודה! אח שלי!
אנחנו מאות אלפים, אנחנו לא טורחים אפילו להמציא תירוצים. אני מודה, אני מתביישת בגיל הצעיר שבו התחלתי לעשן, אני מתביישת בנסיבות וגם מצרה עליהן וגם נמנית עם אלה שמתים להפסיק. האם יש קשר בין החוק החדש להפסקת עישון? ממש לא. הקנסות יעברו לרשויות ולא למשרד הבריאות שבתורו לא ייפצח בתוכנית גמילה בסגנון מחשב לכל תלמיד, ניקורט לכל מעשן. האם החוק החדש יכול היה בניסוח מעט שונה לוודא שהלא-מעשנים יהנו מסביבה נקייה? כנראה שכן, כבר שטפו את העיתונים הצעות מעניינות. לטיעון שהחוק מצויין ולו רק כי עכשיו לא נחזור מסריחים הביתה, אני לא כל כך בטוחה שריח הוא עילה לחקיקה, אבל ניחא, חסכתם אמבטיה? כביסה? אם עכשיו תצאו לברים צפופים או מסיבות ותרקדו, תזיעו, תשפכו אלכוהול בכמויות ולא תתקלחו אח"כ, אם כל זה נכון… טוב, אין לי עניין להכנס להרגלי ההגיינה שלכם… גרבוז, נתראה בפריז.
מה לא אמרתי ושמעתי בשבוע האחרון? טענתי שיטפלו בחולי הגדול יותר בחברה, באנשים שלא עוצרים במעברי חצייה, בתמרור עצור, ברמזור, ומצפצפים, מילולית, על כולנו. הפגיעה שלהם בבריאות הציבור גדולה הרבה יותר ומיידית. חטפתי על הראש, זו רטוריקה שגויה לפי הפילוסופים, התחבורה אינה קשורה לעישון, ורע אחד אינו מעיד על רע אחר. בסדר, הייתי מפסידה בעימות לפי הספר, במציאות אני מבקרת את המחוקק כשהוא הופך בשנייה את עבירות התנועה לעבירות קלות יותר מעישון במקום ציבורי, זו אינה רק זכותי, זו חובתי. שמעתי על גדולת קליפורניה וניו יורק, ללא ספק, מדינות שבריאות האזרח בהן תלויה בעומק כיסו הן מופת לאחריות סביבתית. אבל המכה הנוראה ביותר 1,500 איש בשנה מתים מעישון פסיבי. זה באמת כואב, והאינסטינקט שלי בתור מעשנת הוא להרגיש מאד אשמה, אבל יש לי שאלה, ואולי היא חצופה, ואולי אני מציגה פה בורות שלא היתה כדוגמתה מעולם: האם לא מדובר באנשים שחיים עם אדם מעשן במשך שנים? האם מדובר באנשים שיוצאים למקומות בילוי וחוזרים לבית נקי מסיגריות ולאוויר החופשי?
באשר למסע הנקמה כנגד המעשנים על שנים של פגיעה בסביבה, החגיגה הזו מעליבה אותי. איני מוכנה שיאשימו אותי כך, תמיד כיבדתי אזורי עישון וגם את הסובבים אותי, לא הרגתי איש מאותם 1,500 בשנה, ואין לי יד בזה. לא עישנתי ליד מי שביקש שאפסיק, אפילו באיזורי עישון (כן, גם זה קרה). מעולם לא עודדתי עישון ולא עודדתי אחרים להתחיל בכך, סירבתי לתת סיגריה למי שידעתי שהפסיק ומעולם לא התייחסתי בזלזול למי שלא מעשן. כל זאת למרות ההטפות החוזרות ונשנות על דרך החיים שלי, והתגובות שהן תמיד בוטות, כועסות, ולא יפות, תמיד! גם מצד האנשים הכי מנומסים, יופי של תרבות. אז עכשיו אני כבר רותחת מזעם ולמרות זאת אני עדיין עונה בכבוד ובאנקדוטה קטנה לאלה שאומרים לי: "אולי תפסיקי כבר לעשן, את לא רוצה להיות בריאה?".
תודה, כבר הייתי.
למרות היותי לא מעשן, ולמרות העובדה שאני נהנה כעת הרבה יותר כאשר אני יוצא לפאבים, בעקבות איסור העישון, אני חש אמפתיה גדולה למה שאת מספרת.
נראה לי מוגזם פסטיבל השנאה והשטנה למעשנים באשר הם ובאשר מיקומם.
הייתי שמח עם היה אפשר להקל את תוצאות החוק שנוצר כך שאוכל לצאת ולחזור לביתי ללא ריח הסיגריות ויחיד עם זאת לא הייתם אתם המעשנים להתענות בכינוי המצורע הנוכחי.
במנותק מהאפתיה שיש לי לדברים שלך, אני חושב שאוכלוסית המעשנים גרמה בחוסר הרצון שלה להתפשר (בעקבות כך שיש בה אנשים שבניגוד אליך לא מקיימים כללים של פינות עישון וכללי נימוס פשוטים) גרמה להשנאה שלה על כלל האוכלוסיה וכך לחוקים דראקוניים שאסרו עישון בכלל.
כתיבה רהוטה ומעבירה את המסר בקלות! הדפסתי ונתתי לכמה חברים טעוני שיפור לקרוא!
"אבל יש לי שאלה, ואולי היא חצופה, ואולי אני מציגה פה בורות שלא היתה כדוגמתה מעולם: האם לא מדובר באנשים שחיים עם אדם מעשן במשך שנים? האם מדובר באנשים שיוצאים למקומות בילוי וחוזרים לבית נקי מסיגריות ולאוויר החופשי?"
ואולי מדובר במלצריות בפאבים? ואולי מדובר בעובדי נקיון בבתי-חולים? ואולי בעובדים שכירים זוטרים בחברות פרטיות?
יש המון אנשים שנפגעים מעישון של אחרים באופן קבוע ובלי יכולת אמיתית למנוע את הנזק. לא כולם מתים, חלקם סתם חולים או חשים ברע.
החוק לא בא למנוע ממך לעשן. הוא בא למנוע ממך להפריע לאנשים בגלל היותך מעשנת. להפריע לעובדים שמתו עד היום מנזקים מצטברים. להפריע לאנשים שאלרגיים לאחד מאלפי הרעלים שאת אולי לא בוחרת להכניס לריאותייך, אבל עד היום בחרת לשתף גם את ריאותיהם.
רוצה לרקוד? עשני בחוץ, סיימי את הסיגריה ותיכנסי לרקוד עד הכמיהה לבאה. רוצה לשתות ולעשן? היכנסי לפאב, הזמיני משקה, שתי במקום או קחי את הכוס החוצה ועשני.
אין ספק שזה לא נוח לצאת החוצה למשך חמש דקות, אולי אפילו קריר בחוץ. אבל אם תחשבי על החיים שאת מצילה ועל הסבל שאת מונעת – יכול להיות שזה יקל עליך.
אריק שכח לציין שהחוק מאפשר לכל בית עסק להקצות רבע מהשטח למעשנים, כך שאת עדיין יכולה לשבת על הבר עם הדרינק והסיגריה, כל עוד לי יש אפשרות לשבת (אפילו לא על הבר!) ולהנות בדיוק כמוך.
הפוסט הזה מעורר סימפטיה, ואין ספק שמתיאורך את אדם מתחשב. לצערי, הרבה אנשים המרגישים נפגעים מהחוק הזה מתארים את עצמם באופן אחר לחלוטין. צריך רק לקרוא כמה טוקבקים בטמקא.
כל הכעס והתסכול שאת ומעשנים רבים אחרים חשים עכשיו הוא כאין וכאפס לעומת התסכול שלי כלא-מעשן, שנמנע מלצאת לפאבים בגלל העשן, ובפעמים המעטות שאני כן יוצא, אני מתחרט על זה מעט אחרי. זכור לי מקרה לפני מספר שבועות שבו ישבתי בריפ-ראף, ופשוט לא יכולתי! העיניים דמעו, הגרון היה יבש, ואין דרך לתאר את זה חוץ מאשר סבל.
לצערי, היד הנעלמה של אדם סמית לא באה לישועתי, ועל כן אני מודה להתערבות הממשלתית במקרה הזה.
איתן,
החוק מ אפשר לכל בית עסק להקצות עד רבע מהשטח, כאשר ישנה הפרדה מוחלטת בין החלקים וכאשר מותקנת מערכת אוורוור שעולה לבעל העסק עשרות אלפי שקלים. כלומר, הוא פוגע בקניין בצורה בלתי מוצדקת.
היד הנעלמה היתה חייבת לבוא לישועתך כאן – תקים בר ללא עישון ושכל חברייך ילכו אליו.
גם אני, בתור לא מעשן, ובתור בן של מעשן שנפטר לאחרונה מסרטן ריאות, לא מבין את החוק החדש.
נראה כאילו כל מה שהמחוקק רצה להשיג בחוק הזה זה לצמצם את המקום בו מותר לעשן, לא לשפר את בריאות התושבים, לא לגרום לאנשים לא מעשנים פחות אי נוחות, פשוט לגרום למעשנים להצטופף בפינת עישון כמה שיותר קטנה כדי לגרום להם את המקסימום אי נוחות האפשרי.
היה אפשר לדרוש בחוק שפינת עישון תהיה מופרדת לא בעציץ, היה אפשר לדרוש אפילו להתקין מערכת שתוציא את העשן מהמקום (היה כזה במקום העבודה האחרון שלי, עזר מאוד כשפינת העישון לא היתה דחוסה כמו רכבת ישראל ביום ראשון) אני הכי לא מבין את ההגבלה של גודל הפינת עישון.. מה אמור לעשות עסק כש80 אחוז מהלקוחות שלו יושבים ב25 אחוז מהמקום? איך זה אמור לעבוד? יהיה רבע צפוף כמו מוות, ושאר המקום ריק? אני די בטוח שזה חייבת להיות איזשהי הפרה של הוראות של מכבי האש או משהו… וכולנו יודעים שזה מה שיקרה, מי שחייב שלא יעשנו לידו היה הולך לפאבים ללא עישון, בגללם שהם לא הלכו אליהם, אז הפאב שהיה פשט רגל, אז עכשיו כל פאב יצטרך להתחיל לשלם פי 4 שכירות וארנונה רק כדי להחזיק 75 אחוז מהעסק ריק… אני כבר רואה איך המחיר לבירה מזנק….
בחיאת תעשו טובה ותפסיקו להתיחס לזה כאל חוק חדש. זהו אותו חוק ישן שאסר על עישון במקומות ציבוריים ושבמשך כמעט 15 שנה לאף מעשן הוא לא הפריע. כל מה שקרה הוא שהתיקון הנוכחי לחוק מטיל אחריות ישירה על בעלי מקומות הבילוי על אכיפת החוק.
יהונתן @#$@^&!!!! אמא'לה! זו היתה טיוטה עדיין!
איל: תודה.
יוסי: תודה רבה.
אריק: בבתי חולים ככל הידוע לי לא מעשנים כבר שנים. ולגבי עובדים 'זוטרים': מאז 1994 (הייתי בת 14) עבדתי בקיוסק, במזנון בבריכה, בבורגראנץ' ובמק-דיוויד, הייתי קופאית בסופרמרקט, מזכירה בשני מקומות, עבדתי בקייטרינגים אינספור שאת שמם אני כבר לא זוכרת. הייתי בודקת תוכנה והיום אני מתכנתת. אני אולי עונה על בורגניות בימינו אבל עסקתי בעבודות ניצול ושכר מינימום שהיו גורמות לרבים מחברי להחוויר, במשך שנים. אז בבקשה על תהפוך לי לנציג האזרח הקטן, הייתי כזו המון זמן וכמו שאני לא בחרתי בך לייצג אותי, סביר להניח שגם שאר חבריי לעבודות אלה לא היו מתרשמים מדבריך. מספיק לנו אמיר פרץ אחד.
דדי: תודה, וצר לי לשמוע על אבדנך. אגב, נכון לעכשיו גם בפינת העישון לא ניתן יהיה לתת שירות למעשנים. החוק חל גם על העובדים.
מרק: זו בדיוק הבעיה, אם בעל עסק היה רוצה להיות חלק מרשויות האכיפה של מדינת ישראל, היה פונה לעירייה ונהיה פקח. בכל זאת, למרות שהתנאים של הפקחים בישראל הם מושכים הרבה יותר (?!) החליט הנ"ל (מה לעשות?) לפתוח בר. אז בא המחוקק וקובע שחובתו לעכב אנשים עד לבואה של המשטרה או שיהיה חשוף לקנסות.
Ronna, Good to hear you're alive(If you're the Ronna i think i can recalll through the text .take care of your self and quit
TEK? מי אתה, תזכיר לי? או שאולי אלה ראשי תיבות של אח נוסף מהקלינגרים?
בעקבות שיחה במשרד עם איתן (הטוקבקיסט לעיל – שמשום מה בוחר להגיב מעל דפי הבלוג במקום בע"פ, אע"פ שהוא יושב פחות משני מטר ממני) חשבתי להעלות נק' נוספת: בזמנו התחלתי לדרג ברים לפי מדד 'הדמעות': כמה זמן עובר מרגע שנכנסתי לבר ועד הרגע שכל האיפור נמרח לי על הפרצוף? אגב, זה יכול להיות גם מדד האיפור – מהו רף האיפור שמותר לשים לפני שנכנסים לבר על מנת שיחזיק מעמד כל הערב? כן! קיימים מקומות שלא נכנסתי אליהם שוב בגלל כמות העשן כי מה לעשות? כשאת בוכה את לא יפה. מעולם לא עברה בי המחשבה לשנות את המקום כך שיתאים לי. ייתכן שיש לנו זכות כזו בתור ציבור. אישית תמיד חשבתי שהבעיה היא גם אוורור וגם צפיפות גבוהה מדי. פחות אנשים = פחות עשן. אם בחקיקה עסקינן, יש הגבלה על כמות האנשים במקומות הבילוי, כולם חורגים ממנה. אם היו מקפידים על כך, האם לא ייתכן שהעשן היה מפריע הרבה פחות? האם לא היינו מעדיפים לחכות חצי שעה בכניסה, מאשר להצטופף?
רונה,
שמחתי לקרוא את קורות החיים שלך אך לא קיבלתי תשובה לנקודות שהעלתי. וזה פשוט מפני שאין לך תשובה ואת מבינה שהחוק הזה פשוט צודק.
רונה, זה מה שנקרא תנאים להפעלת העסק. הוא צריך לעמוד בדרישות סניטריות, בדרישות של רמת ההגיינה של האוכל, בדרישות של כיבוי אש, בדרישות של שעות הפעלה ורעש, בדרישות של תשלום שכר לפי החוק, וגם בדרישה לקרוא לגורם אכיפה כשצריך.
בעל המקום אינו משטרה לפי החוק וכל המחויבות שלו היא לקרוא לפקח של העיריה. כמובן שאם המפגע לא יוסר מהמקום הוא יצטרך להוכיח שהוא אכן קרא לפקח, וזה עשוי להיות כאב ראש לא קטן, אבל זה לא קשור במישרין לחוק.
וזו כמובן לא הסיטואציה היחידה שדורשת מבעל מקום לאכוף חוק. לפי תנאי הרשיונות של הפעלת מקומות בשכונות מגורים הם מחויבים למעשה לרמת רעש מסוימת בשעות הלילה אחרת יקחו להם את הרישיון. לפחות כבר הייתי במקומות שבהם בשעה מסוימת מבקשים מהאנשים לעבור מהמדרכה לתוך בית הקפה.
ואם כבר, אז למה רק מקומות בילוי? את הלוגיקה המופלאה שהפגנת פה אפשר לישם גם במקומות עבודה ובתי חולים. בסך הכל בשני המקרים האלו גם מדובר בדרך כלל במקומות פרטיים, אז מה לכל הרוחות ההבדל?
ולגמרי שכחתי את החוק האוסר על הגשת משקאות אלכוהוליים לקטינים. גם החוק הזה מחייב את בעל העסק לאכוף הגבלות על הלקוחות שלו. האם גם את החוק הזה צריך לזרוק לפח?
רונה,
את כותבת מנקודת המבט שלך. מאחר ונקודת המבט שלך היא נקודת מבט של אדם מעשן, לא תוכלי להבין את מה שאנחנו (אלה שלא מעשנים) מרגישים כשאנחנו מריחים עשן של סיגריות.
זו הנקודה, בעצם. הוויכוח כאן הוא מיותר, מכיוון שאת לא תביני עד כמה זה מפריע לנו (אלא אם כן תפסיקי לעשן – מכריי שהפסיקו לעשן מבינים מצוין) לא משנה כמה טיעונים לוגיים יביא כל אחד מהצדדים. מידת ההפרעה הסובייקטיבית הזו היא בלתי ניתנת לכימות, והוויכוח עליה הוא עקר.
לכן ישנן שתי אפשרויות: או שהמעשנים יפריעו ללא-מעשנים או שהלא-מעשנים יפריעו למעשנים. מאחר ורוב האנשים אינם מעשנים, מאחר והעישון הוא מסוכן לבריאות הסובבים את המעשן, מאחר ומעשן אחד יכול להפריע למספר רב של לא-מעשנים, מאחר שרוב המדינות בעולם המערבי הלכו בכיוון הזה, אפילו אלה שבהן העישון תוך כדי בילוי היה מסורת בת מאות שנים, ואולי מסיבות אחרות – גם בישראל החליט המחוקק להפריע למעשנים.
הטענות על הקנסות הגבוהים והאחריות של בעל העסק היו במקום, אולי, אלמלא החוק הזה אינו חדש. הוא קיים כבר שנים. אלא שבתצורות אחרות לא היה נאכף. עכשיו הוא כן. ועצם זה שרבים המעשנים המתמרמרים עליו מראה לי שהוא יעיל. זו היא האבולוציה הטבעית של חוק.
אין לי שום כוונה לגרום לך להפסיק לעשן. אבל בפעם הבאה שאבוא לתל אביב לבלות, אני מתכוון, בפעם הראשונה מזה מעל 10 שנים, ללכת לבלות בפאב.
— אריק
נשבעת באמ'שלי!! לא נולדתי עם סיגריה ביד. אני יודעת מה זה לא לעשן בעוד שאני לא מתיימרת לדבר בשם לא מעשנים.
אריק:
1. בבקשה תפסיק לדבר בשם חבריך שהפסיקו לעשן.
2. אכן, אין לי תשובה לתגובת מסכני העולם שלך, כאילו יש לי ולהם איזשהו סכסוך שקשור בעישון. תעשה לי טובה, מה הקשר בין סיגריות לרעב בדרפור? אתה מביא את עובדי הנקיון בבתי החולים (כי זה מקצוע מעורר תחושות רחמים), וממילא לא מעשנים בבתי חולים כבר שנים. אתה מביא גם את העובדים השכירים והזוטרים למרות שגם מנכ"לים הם שכירים. למעשה, הסיבה שהחוק לא נתקל בהתנגדות אצל העובדים המעשנים הוא שנוצר תירוץ לצאת להפסקה מתודית קלה ולקשקש עם עובדים אחרים, רוב הזמן אני שומעת תגובות של קנאה מלא-מעשנים על אחוות המעשנים. אז בבקשה, על אילו משרדים אתה מדבר? אולי אני תמימה, אבל חוץ מהמוסך שלי שכל העובדים בו מעשנים ובאוויר די פתוח, לא ראיתי עישון בעבודה כבר שנים, מצד שני, בעצם, אין לי אוטו. לעומת זאת, אם תלך לסופרמרקט תגלה שהקופאיות מתות לצאת לסיגריה אך מקבלות הפסקה אחת ביום. אז על העובדים הזוטרים אתה מגן?
3. בבקשה תבהיר לי מי הוא אותו רוב המדינות המערביות. אולי אני לא טובה בגיאוגרפיה.
4. לא כל שיטה שעובדת היא נכונה, עד לא מזמן יכלו הורים להרביץ לילדים על התנהגות לא נאותה. זה עובד? ברור. זה נכון? כנראה שלא. ראית? גם אני יכולה להשתמש ברטוריקת מסכני העולם. לא נעים, נכון?
5. אתה אפילו לא תל אביבי ומדבר בשמם?
6. כבר לא אומרים פאבים אומרים ברים (באמת לא יצאת המון זמן).
מרק: הגיינה של מקום היא תנאי להפעלתו משום שללקוחות אין דרך למדוד אותה,
הם לא רואים את מה שקורה במטבח. לשם כך קיים הפיקוח. עישון במקום הוא בולט, חיידקים הם לא, במקרה של עישון הלקוח יכול להצביע ברגליים. לגבי הנק' השנייה שלך, לא ממש הבנתי את הקשר בין חוק איסור הגשת משקאות לקטינים לבין איסור עישון במקום ציבורי חוץ מזה ששניהם נופלים בהגדרת איסורים על בית עסק, למרות שניתן לטעון שאחד חל על עסקים והשני חל דווקא על בית עסק מעצם היותו מקום ציבורי.
אני בתור לא מעשן כמו שאמרתי בתגובה הקודמת לא חושב שזה מפריע כל כך, יותר מזאת, אם זה באמת היה מפריע לרוב האנשים כפי טענתך כללי השוק החופשי מזמן היו גורמים לכך שרוב הפאבים היו ללא עישון, אבל זה לא קרה, לא רק שזה לא קרה, גם הפאב שכן נפתח פשט את הרגל מהר מאוד, אולי אנשים לא רוצים פאבים ללא עישון? אני לא יודע איך הצליחו בימי רביעי בפאב שאני מצטער אבל לא זוכר את שמו עכשיו שהחליט שכל יום רביעי אין עישון, אבל אני מניח שאם זה היה הצלחה כל כך גדולה לא היו צריכים את החוק על מנת למנוע עישון.
דבר שני, אף אחד לא אמר שלא צריך פינות עישון, אבל אני לא רואה איזה סיבה לא לקבוע שהחוק יהיה שתהיה פינת עישון מופרדת עם בקיר, בעלת מערכת לסינון אוויר וכו' אבל בלי להתחיל לקבוע לבעל העסק כמה מקום מותר לו להקצות למעשנים וכמה מקום ללא מעשנים או לאסור לתת שירות בפינת עישון.
לדעתי חוק כזה שלא מכניס את עצמו לשיקולים של העסק יהיה חוק ראוי, אבל לא נראה לי שהגיוני שהחוק יחליט בכמה מקום מותר לעשן.
גם הסעיף שאומר שבעל עסק צריך לעקב לקוח שמסרב לכבות סיגרייה עד שיבוא פקח נראה לי לא רק מיותר, אלה אף מסוכן, ואני לא יתפלא אם נשמע מהר מאוד על איזה לקוח שיכור שהחליט שזה שהמלצרית לא נותנת לו לצאת מהמקום עד שיבוא פקח ויתן לו קנס, ועוד קנס כבד כל כך, היא סיבה מספיק טובה בשביל לדקור את כל מי שיעמוד בדרכו.
ואריק, לא נראה לי שאתה מבין משהו פשוט, הסיגריה להרבה אנשים היא לא סתם סיגריה כדי לדחוף קצת ניקוטין לגוף, אלה חלק מהבילוי, לעשן בחוץ ולהיכנס לרקוד/לגמור את הבירה אולי נשמע לך רעיון מצויין, כי אחרי הכל הם "גם רקדו/שתו וגם עישנו", אבל זה לא עובד ככה, פשוט כי הסיגריה במקומות כאלה היא לא המקל ניקוטין של אלה שמעשנים בבית או במשרד, בדיוק בגלל זה יש את התופעה של אנשים שמעשנים רק בפאבים ומקומות בילוי אחרים, כי זה חלק מהבילוי הישיבה עם הסיגרייה, במשרד או בבית זה יעבוד, כי אנשים שמעשנים שם הם אנשים שזקוקים לניקוטין, בזמן בילוי זה פשוט קטע מוזר שהסיגרייה היא חלק מהבילוי (וזה תקף גם לאנשים שמשנים בבית לא רק לאנשים שמעשנים רק בפאבים).
נ.ב. הפסקה האחרונה היא לא ממש סיבה להתנגד לחוק, אלה סתם כי קראתי עכשיו שכתבת:
"רוצה לרקוד? עשני בחוץ, סיימי את הסיגריה ותיכנסי לרקוד עד הכמיהה לבאה. רוצה לשתות ולעשן? היכנסי לפאב, הזמיני משקה, שתי במקום או קחי את הכוס החוצה ועשני.
אין ספק שזה לא נוח לצאת החוצה למשך חמש דקות, אולי אפילו קריר בחוץ. אבל אם תחשבי על החיים שאת מצילה ועל הסבל שאת מונעת – יכול להיות שזה יקל עליך."
ואני אישית אף פעם לא מצאתי פאב שהיה כל כך "מעושן" שלא יכולתי להיכנס אליו, וגם אם כן, יש מספיק פאבים בתל אביב בשביל להיכנס לאחד אחר פחות צפוף ופחות עשן, אם כבר הבעיה היותר גדולה לי היא פאבים שמחליטים להפציץ במוזיקה כאילו הם הTLV או משהו.. אולי לא היתה לי אישית בעיה כי אף פעם לא הפריע לי יותר מידי עשן של סיגריות, אבל גם חברים שלי שלחלקם ממש מפריע שאנשים מעשנים לידם אף פעם לא התלוננו יותר מידי..
רונה:
1. אז למה את מדברת בשם המעשנים?
2. זה אריק אחר כתב, לא אני. יש כאן שניים, ולי יש תמונה שאינה מפלצת. אני גם חותם את הודעותי ב"–אריק".
3. בואי נתחיל בארה"ב ובריטניה. כבר כיסינו את רוב אוכלוסיית העולם המערבי? 360 מיליון. הייתי מוסיף את רשימת המדינות שכאן http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_smoking_bans ומחשב את האוכלוסיה שלהם בהתאם לנתונים שכאן https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/index.html אבל אשאיר לך חלק מהעבודה.
4. "נכונה" זה מושג סובייקטיבי לחלוטין. לדעתי השיטה למנוע מאנשים לעשן במקומות בילוי היא נכונה. יש אנשים שחושבים שנכון להכות ילדים. יש אנשים שחושבים שנכון לימול נשים. מוסר זה דבר יחסי. עובד או לא עובד אפשר למדוד.
5. אני אפילו לא גר בישראל, אני חי כבר שנתיים וחצי עוד מעט בארה"ב, וכאן אני הולך לפאבים/בארים. ולא מעשן לידי אפילו אדם אחד. לעולם לא אשכח, ביקרתי במרילנד לקוח בחורף, בסערת שלגים. נסעתי איתו במגרש החניה של מקום העבודה שלו, חברת ביטוח בריאות. במרחק של 20 רגל מהדלת (כאן איסור העישון הוא למרחק 20 רגל מהבניין) היתה סככת עישון, מקום העישון היחידי המותר, והיא היתה מלאה באנשים שהצטופפו ביחד כנראה בשביל לשמור על חום גופם. מעשנים כאן סובלים פי כמה מעמיתיהם בישראל, אני בטוח. מה גם שיש סיכוי שאמריקאי לא יבקש ממך שתפסיקי, הוא יקרא למשטרה. אה, ואסור לצאת החוצה לעשן עם המשקה.
בסוף דצמבר כשאבקר בארץ, אלך לבארים. מבטיח. וכפי שאמרתי, אם את יכולה לדבר בשם המעשנים אני יכול לדבר בשם הלא מעשנים, בלי קשר למקום מגוריהם.
6. את צודקת, בארים. כאן אומרים גם וגם.
— אריק
אריק, סליחה על הבלבול.
1. הטקסט הזה מאד אישי, אני לא מדברת בשם המעשנים, אני מספרת על חוויה אישית. מכיוון שאני מדברת על רגשות ומחשבות אני לא יכולה לדבר בשם אחרים, כי איני יודעת מה עובר בראשם.
2. סליחה.
3. הרשימה שהבאת כוללת גם מדינות שדורשות במפורש יצירת איזורי עישון, מדינות ללא אכיפה, מדינות שלא ניתן בהן להגיש תביעה אזרחית על עישון, שהגדירו במפורש היכן אסור ומותר לעשן ואיפשרו עישון במקומות בילוי, שאסור לעשן רק במקומות מסויימים, ובחלקם החקיקה עוד לא נכנסה לתוקף ונראה מה יקרה כשתיכנס ואם יתנו לה בכלל להכנס. בקיצור, הדף שאתה מפנה אליו כולל כל מקום שהגדיר חקיקה כלשהי על עישון, בלי להתייחס לסוג ההגבלה.
4. אם נכון הוא באמת דבר יחסי, מותר לי להגיד שגם אם אני מרעילה את הסביבה שלי מותר לי לעשן, בדיוק כמו שבמקומות מסויימים מילת נשים היא לגיטימית וזה פוגע בקו שלך שבו אני אמורה להצטרף לשאר העולם המערבי.
5. בבקשה בוא נשאיר את ארה"ב מחוץ לעניין, כבר רמזתי מה אני חושבת על האמריקאים וארה"ב היא כבר עניין לפוסט אחר. שוב, אני לא מדברת בשם המעשנים. לגבי דצמבר, אני חושבת שכשתגיע תגלה שהבר נותר צפוף במידה שלעולם לא היו מאשרים בארה"ב, ושלרוב המקומות עדיין אין אישור עסק, אכלוס וכו' – סורי.
שלום רונה,
הנה התיקון לחוק בתוקף כשבוע (?) ואנו עומדים צעד לפני הקמת עמותה מלכ"ר לתמיכה במעשנים אומללים ונרדפים.
ואני, כלא מעשנת, עומדת ומשתאה על תנועת המרי האזרחי כנגד החוק הזה.
אדבר רק מנקודת ראותי וראות בן זוגי, שהוא במקרה אסטמתי, לא אחרוג לענייני מוסר וכדומה, ולא אדבר בשם קבוצות כלליות באוכלוסיה.
במשך שנים יצאתי לבארים, או פאבים (מילה שהוצאה מהלקסיקון בת"א מסתבר) לכל היותר פעם בשבועיים, בגלל תופעות הלוואי הנרחבות שכללו: דמעות, שריפה בריאות, נזלת שחורה כאחרי חגיגת ל"ג בעומר, שיעול, ולקינוח השימוש במשאף לבן זוגי (הבריא בד"כ), הכולל בחובו נזק מצטבר משימוש בסטרואידים (באסה להיות אסטמתי), לפני השינה.
הזמנת החשבון היתה מגיעה לא כשהרגשנו עייפים אלא כשהגיעה רמת העשן עד נפש.
כמובן שבשבילנו אכיפת החוק הזה הינה משב רוח רענן ותחושת שמחה שאפשר סוף סוף לשבת במקום ולהנות, ולא למרות העשן.
יאמרו האנשים – פתחי לך באר ללא עישון, חפשי מקום שאסור לעשן בו – כן, כמובן , גם אפתח פיצריה כשהשכונתית מפשלת ואפתח מסעדה כשהמלצר אנטיפת – הרי זו תשובה חסרת כל תוכן שרק באה לסתום את הפה (יונתן). ולגבי חיפוש אלטרנטיבות – האמיני לי, שאנו חיפשנו ומחפשים ונאלצים להתפשר על מבחר המשקאות והאוכל בשביל האוויר הנקי.
אממה? מספיק שני מעשנים (או אחד) בבאר בינוני-קטן (הגדולים מעושנים בכל מקרה) כדי להעכיר את האווירה בצורה המובילה לתופעות הלוואי שציינתי מקודם.
אני לא מאמינה שמרבית הלקוחות הם המעשנים. אני חושבת שהם פשוט יותר מורגשים. וכן שאנשים רבים נמנעו מלצאת בגללם, והתוצאה היא סיפור ביצה-תרנגולת – יש הרבה מעשנים בבר, נאפשר לעשן בשביל הלקוחות, אופס – יש יותר מעשנים בבר.
יגידו האנשים שאלו כוחות השוק החופשי – ובכן, אני לא תומכת גדולה של השוק החופשי. עישון הורג. זו לא ססמא. זו עובדה. הבאר הוא מקום פרטי, נכון. זה לא הוגן לכפות גבר על בעל העסק. ובכן, כופים עליו שכר מינימום, במקום להגיד לעובדים להצביע ברגליים. וכופים עליו צפיפות מקסימלית – ואת זה הלקוחות יכולים לראות ולהצביע ברגליים גם כן. וכופים עליו כללי סניטציה גם במקומות שאפשר לראות כמו מטבח פתוח או איזור הבר – ולא מצפים מהלקוחות להצביע ברגליים.
מהשבוע שעבר, חסכו ממני להצביע ברגליים. זה מה שעשיתי עד עכשיו. אני שמחה. את לא. ברור שזה לא נוח.
עד עכשיו לי לא היה נוח. אי הנוחות שלך לא תהרוג אותך, בתקווה שלא תעשני בגשם ותחלי (זה לא שווה את זה).
אי הנוחות שלי לעומת זאת עלולה להרוג אותי. אני יודעת. סבא שלי מת מסרטן ריאות, גם אמא שלו, ואני בקבוצת סיכון.
ונקודה אחרונה למחשבה – חברה שלי ממלצרת בפאב (וכן, זה לא בר – בירושלים עדיין יש פאבים, אנחנו קצת מפגרים מאחור) והיא מעשנת פאסיבית יחד עם לפחות עשרה מעשנים בערב של עבודה. קשה למצוא עבודה כסטודנט, קשה למצוא מקום עם משמרות מתאימות, שכר הגיוני, מרחק סביר מהבית.
אז היא מתפשרת על הנודיות בריאות שלה.
אני לא הייתי עומדת בזה, פיזית. היא לעומת זאת לא יכולה להרשות לעצמה להצביע ברגליים. חוקי השוק החופשי הוגנים רק למי שיש לו את הכוח להצביע ככה. מזל שלי שהשוק עדיין לא לגמרי חופשי.
מורן, קודם כל, אני חולה על ירושלים! וזו תל אביב שמפגרת וזה גם עניין לפוסט אחר לגמרי.
אני מסכימה איתך שאין שום סיבה בעולם שתסבלי בשל העישון שלי, אני גם אומרת שוב, גם אני עזבתי ברים על בסיס מדד הדמעות. למעשה ממה שכתבת, זה לא נראה שיש לנו ממש מחלוקת. אפילו עם זה שאמרת שעישון זה רע כבר הסכמתי, אני גם לא טענתי שרוב האנשים שיוצאים לברים מעשנים – אם כן, מדובר גם (או בעיקר) במעשנים החברתיים, אלה שלא יעשנו בבית כי זה מריח לא טוב וזה לגיטימי לשאול – אז למה אתה מביא את הסרחון דווקא לאיזורי הבילוי של הלא מעשנים? אין שום דבר מוסרי בעישון, אבל אולי תסכימי איתי שיש משהו לא מוסרי בלהגביל אנשים מעשנים, עישון הוא עדיין חוקי ככל הידוע לי. נכון, מדובר במיעוט, אך מיעוט לא קטן, וניתן לטפל בהם, אבל מאד קשה להקצות משאבים לטיפול ברבע מהאוכלוסיה, אז מה עושים? גורמים לתופעה להיעלם, אולי מישהו יסביר לי כבר איך נהייתי מוקצה מחמת המיאוס ועוד על ידי חברי הכנסת שלי? לא עברתי על החוק, אני משלמת מיסים, אני מצביעה בבחירות ושירתתי בצבא. אממה (כלשונך) לא מטפלים בהתמכרות שלי, מגרשים אותי הביתה, קונסים בעלי עסקים שמשרתים אותי. אני טוענת שניתן להפעיל איזורי עישון, וניתן גם להפעיל בהם מלצרים (מרצון) שחלקם (כולל אותי בימי מלצרותי העליזים) אולי ישמחו לאקסטרה טיפים ואולי אפילו מקום העבודה שלהם יתיר להם לעשן שם גם מדי פעם (כפי שלא התירו לי במהלך משמרות שלמות). ואם נגבר על איזורי העישון לפי החוק: גם כסוגרים רבע מהמקום לעישון, מצטרפים על המעשן רבים מחבריו הלא מעשנים שעושים החלטה מושכלת כלשהי ובפועל סטטיסטית רבע מהמקום פשוט לא יספיק גם אם מדובר ברבע מהאוכלוסיה, ככה זה, סה לה וי. נחזור לעניין, אני מסכימה כמעט עם הכל, חוץ מזה שאני נמצאת בבר וצריכה באופן פתאומי להפסיק לעשן למשך ערב שלם (או לוותר על הכסא שלי בבר לטובת אלה שלא מעשנים ולצאת החוצה) איך זו הפכה להיות העמדה החברתית, עמדת המוסר והמצפון, אני לא מערבית מספיק למדינת ישראל?
אריק (לא המפלצת) –
כאשר אתה מדבר על ההחמרות בענישה בתור "אבולוציה" של חוק, נראה שאינך מבין לא באבולוציה ולא במשפטים.
לאבולוציה אין מטרה, השינויים שאנו מבחינים בהם לאחר מעשה לא נוצרו כדי להגיע לתוצאה רצויה, אלא מה שנוצר הוא פועל יוצא של השינויים. אם השינויים אינם יוצרים משהו בר-קיימא, אז נצפה לכך שהיצור החדש ייעלם מהעץ הפילוגני הגדול, אלא אם כן מופעל לחץ חיצוני שמשום מה מיטיב עם המוטאנט הדפוק אך בר-המזל.
אם נמשיך עם האנלוגיה שאתה בעצמך העלת – אז חוק כפייתי, לא-פופולארי, הקשה ליישום ואכיפה הינו אנטיתזה מוחלט להתנהלות חקיקתית ראויה במדינה דמוקרטית בעלת אופי ליברטרנית (לא שמישהו טוען שאנו חיים בשכזאת), ובמידה רבה אף מחלישה את ריבונותיהן של רשויות החקיקה והאכיפה. אבולוציה אמיתית היתה מביאה לכך שחוק כזה ישנה את תוכנו (למשל ע"י עידוד אלמנט הבחירה החופשית של בעלי הבארים ולקוחותיהם) או יימחק מהספרים. עצם זה שנדרשת החמרה של הענישה ע"מ להביא לתוצאה הרצויה (שנקבעה מראש) – צמצום "פגיעת" העישון בלא-מעשנים – הינה בגדר סלקציה לא-טבעית, ואמורה להוות אינדיקציה ברורה לכך שהחוק אינו יעיל או ראוי.
למה "פגיעה" במרכאות? קודם כל, מכיון שהמחקרים המצביעים על נזקי העישון הפסיבי אינם חד-משמעיים במקרה הטוב [טבלה מסכמת ניתן למצוא ב-http://encyclopedia.smokersclub.com/163.html] ומוטים במקרה הרע [http://www.davehitt.com/facts/epa.html]. אז אפשר להתווכח עם הסטטיסטיקות המדעיות (אינני מדען ובטח שלא סטטיסטיקאי), אבל דבר אחד בטוח – יש הרבה אנשים שהעישון מפריע להם. מאוד. וזו הנקודה היחידה שהעלת שיש בה שמץ של אמיתות.
אז נשאל כמה שאלות: האם מותר לקבוצה מסויימת (נגיד, לא-מעשנים) לכפות את דעתם על קבוצה אחרת (נגיד, מעשנים)? – ללא שמץ ספק. קוראים לזה דמוקרטיה. האם קבוצת הלא-מעשנים הינם בגדר רוב במדינה הזו (וכאמור במדינות רבות אחרות)? – כנראה שכן. ההנחה הזו מבוססת על עצם העובדה שהחוק עובר את תהליך החקיקה (למרות שכאמור האופי הכפייתי של החוק אינו מאפשר לנו לדעת באמת כמה הוא רצוי).
אז מה הבעיה?
הצורך של הלא-מעשנים להיתלות בהצדקות בריאותיות ואחרות, במקום להגיד "אנחנו לא אוהבים את זה, אנחנו הרוב, בעיה שלכם", הינו תוצאה ישירה של זיהוי עצמי מרצון של הנפגע כקורבן. הרי אם זה "סתם" מפריע לי – במה חוסר הנוחות שלי עולה על זה של המעשן? (אמממ…..) לכן אני דואג שיהיה מאחוריי את מלוא הכובד המוסרי של דאגה לשלום הציבור בכלל – ולריח הבגדים שלי בפרט. ככה ניתן לדלג על כל השאלות המעצבנות של האיזון הראוי בין רצונות הרוב מול זכויות המיעוט, ואני יכול לקבל את מה שאני רוצה מבלי להידרש חלילה לחשוב או להגן על עמדותיי.
אז מי אמור להחליט איפה אפשר לעשן ואיפה לא? בחברה אידיאלית – כל אחד ואחד מאיתנו, לפי זכותנו המלאה לקבוע נורמות התנהגות ראויות במקומות בהם יש לנו זכות החלטה בנידון. לפי הגיון זה, החקיקה נדרשת רק עבור מקומות ציבוריים לגמרי (שרובם פתוחים ואז אין כל בעיה), שאין עליהם בעלות (וזכות החלטה) של אזרח פרטי. כל פתרון אחר רק מאלץ חלקים מסוימים מהחברה להפוך לפושעים (ושוטרים) בפוטנציה, בניגוד לרצונם.
האלטרנטיבה, כאמור, היא שהלא-מעשנים פשוט יקומו, ויגידו בכנות גמורה: "אנחנו לא רוצים שתעשנו. ככה, כי אנחנו יכולים". עם זה אי-אפשר להתווכח.
רונה,
1. את כותבת שהטקסט אישי, אבל בטקסט כתוב "אנחנו מאות אלפים, אנחנו לא טורחים אפילו להמציא תירוצים". טענה בשם רבים. לא פחות ממה שאני טענתי בשם "חברי שאינם מעשנים".
3. נכון. לא ניתחתי כל אחת מהמדינות. אני עדיין טוען, מסקירה כללית של הרשימה, שברוב העולם המערבי זה כך.
4. "נכון" הוא מושג יחסי. אם את חושבת שנכון להרעיל את הסביבה שלך (ואני לא מאלה שטוענים טענות בריאות נגד העישון, רק בשביל הפרוטוקול) אז מבחינתך את צודקת. ה"נכון" שלי שונה לגמרי, ולמזלי, סוף סוף, בישראל, ה"נכון" שלי הפך לחוק.
5. גם דעתי על ארה"ב איננה משהו; בכל מקום בעולם יש טוב ויש רע. צריך ללמוד מהטוב וללמוד מהרע מה לא לעשות. אני אישית חושב שהכללים לגבי תפוסה מירבית וצפיפות בארה"ב הם מוגזמים בסדר גודל. ובכלל, אם הבארים בארץ לא עומדים בסטנדרטים האמריקאים בגלל x סיבות ועכשיו הם לא עומדים בסטנדרטים האמריקאים בגלל x-1 סיבות, אז אולי יש כאן שיפור. זה אם אנחנו מניחים שהסטנדרטים האמריקאים הם טובים. לדעתי הם לא כולם טובים, אבל יש כמה רעיונות יפים. עישון הוא אחד מהם, בקרה על ההיגיינה היא עוד אחד.
אבי,
השתמשתי במונח אבולוציה בצורה ליברלית, אני מקווה שלא פגעתי בך. לא התכוונתי לאבולוציה ביולוגית. התכוונתי לתהליך שבו המחוקק מחוקק חוק, בוחן את התנהלותו בשטח, ואם אינה תואמת לרוח החוק, משנה אותו, עד שההתנהגות בשטח הולמת.
אני מאד מקווה שהמדינה שלנו לא תהיה אף פעם ליברטריאנית, לפחות לא לפי הליברטריאנים שאני מכיר. הליברטריאנים שאני מכיר רובם ניתן לכנות אנרכיסטים. כל הרעיון של לתת לשוק החופשי ליצור את מרבית הכללים הוא יפה מאד על הנייר, בפועל הוא לוקה במספר נקודות שדי מנטרלות את הייתרונות. למשל, שלטון ליברטריאני נכשל כישלון חרוץ בטיפול במונופולים, ובכל מצב שבו עקומת הביקוש היא קשיחה (למשל צורכי אינסולין). במדינה ליברטריאנית לא היה יכול להיות חוק כזה נגד עישון, בזה אתה צודק.
דרך אגב, אני מאלה שיודעים שלמרות שעשן הסיגריות הינו רעל, למעט חשיפה יחסית גבוהה (חי עם מעשן בבית, עובד באותו חדר עם מעשן), ההשפעה הבריאותית היא נמוכה. אבל חוסר הנוחות – הצריבה בעיניים, הליחה המגעילה בגרון, הריח הזה שמתעקש להידבק דווקא לשיער שחפפת לפני שעה… כן אני אומר לך ללא כחל ושרק – אני רוצה לצאת לבלות ואני רוצה שלא יעשנו לידי. באותה מידה בדיוק שאתה רוצה לא להיות בסביבה כשאני אוכל קטניות מסוימות. כמו שאני מתחשב בחוש הריח של אנשים אחרים מסביבי, מותר גם לך.
— אריק
0. המשפט: אנחנו מאות ולא טורחים אפילו להמציא תירוצים לא מתייחס כלל לחוק נגד העישון אלא לעישון עצמו, לדיון על החוק עצמו לא הכנסתי שום התבטאות בשם מישהו אחר.
1. ממש לא, הרשימה הזו אמנם מאד ארוכה ומרשימה לכאורה אבל לתוכן שלה ולדיון שלנו אין קשר.
2. אני לא מאמינה שזה נכון להרעיל את הסביבה שלי, ובפועל אני משתדלת לצמצם את הנזק, אם בהתחשבות באנשים סביבי כשאני מעשנת ואם במחזור בקבוקים. פה מעלה אבי נקודה נכונה, החוק אינו במקום אם ההתקרבנות של לא מעשנים היא הרטוריקה היחידה שמאפשרת להם להעביר אותו. שים לב שבגלל שקשה להוכיח את נזקי העישון הפסיבי עוברים למסע התקפות, אישי וצעקני כלפי כל מעשן תוך ניצול ציני של מערכת המשפט לצרכי פרסום (על ידי תביעות לשם התביעות ולא בשם הנזק, עובדה, התובעים תורמים את כספי הפיצויים). בשביל לדרבן את ה"רטוריקה" הזו (כי רגשות מעצימים עוד רגשות) נדרשים עוד קורבנות ועוד כעסים – כלומר חייבים להמשיך ללבות את הכעס כי אחרת לא ישארו טיעונים, כך שגם עכשיו כשכבר עבר החוק, לא ניתן לנוח וצריך מנגונני מלשינון וענישה פומביים, וחייבים לעורר גם כעס כלפי רשויות האכיפה בישראל, כאילו שלפני שבוע לא אמרנו שצריך לשים קצת יותר דגש על האלימות עכשיו אנחנו כועסים על הסיגריות. אז נתלה בפומבי כל בעל בר שסרח. נתלונן על כל בר שעוד הודלקה בו סיגריה, ונתייחס למעשן הנ"ל כאילו היה נציג המעשנים עלי אדמות בחוסר רגישותו, בהיותו פורע חוק, בהרעלת הסביבה ובכלל בהיותו אדם מסריח (מסיגריות) וכו'. דמיין איך מראיינים את החברה שלו: "לא ידעתי שהוא מסוגל לעשות דבר כזה, זה פשוט נורא (בכי היסטרי)" – לא נשמע מופרך?
אריק,
יש הבדל בין חוסר-התחשבות לעבריינות. החוק הזה מוחק את ההפרדה, וכדי להתמודד עם העבריינים החדשים, מחייב בעלי עסק להפוך לשוטרים בעל-כורחם – ובניגוד לאינטרסים הכלכליים של עצמם.
ובאותו הקשר, לא התייחסת בכלל לשאלה: למה אסור לבעל מועדון או פאב להגדיר שאצלו מותר לעשן?
רונה,
אני מסכים איתך שזה לא אידיאלי. הלוואי וכל המעשנים היו כמוך מתחשבים בזולתם. לצערי קיימים כאלה שלא, והם לא מעטים. האם יש לך רעיון לטיוטת הצעת חוק שתפתור את הבעיה לדעתך? ואם את חושבת שפתרון הבעיה הוא "תבוא למקומות שמעשנים בהם ואם הריח מפריע לך תתרחץ אח"כ" אז את טועה, מנקודת המבט שלי.
אבי,
אני מניח שבאיזה שהוא שלב תהיה דרך למקום להיות מקום עישון בלבד. עכשיו זה לא רלוונטי מכיוון שבעלי מקומות הבילוי יגדירו את המקומות ככאלה מיד ויחזירו את המצב לקדמותו (אני מבין שהם לא אוהבים את החוק הזה) אבל אני מניח שכעבור כמה זמן כשאנשים יגיעו לבלות באותה מידה, כל הלא מעשנים שהדירו רגליהם ממקומות בילוי יגלו שאפשר לבלות בלי להסריח והמצב יתייצב, ייתכן שזה יהיה רלוונטי.
שום דבר לא חקוק באבן.
— אריק
אריק –
אז אתה חושב שזה בסדר לחוקק חוק דרקוני ואח"כ לצמצם אותו בחזרה, אחרי שהמצב "יתייצב"? ומה עם הבארים שיאלצו להיסגר בדרך? ומה עם הקנסות שישולמו? זו בדיוק הסיבה שהחוק הזה כ"כ דפוק – כי ברור שהוא צריך לעבור עוד כמה שלבים ב"אבולוציה", אבל בינתיים אנשים מסויימים יפגעו באמת, ולא רק ברמת ריח המרכך שלהם.
אולי זה תמים לצפות ממך לראות את האיוולת, כאשר אתה מאלה שלכאורה "נהנים" מהחוק החדש. רק אל תשכח לשתוק גם בפעמים הבאות שקבוצה בעלת כוח פוליטי מנסה להעניש דרך חקיקה את אלו שמעזים לפגוע ברגשותיהם המעודנות (ע"ע חרדים ומצעד האהבה).
אריק, כדי לטפל בבעיה צריך להבין קודם מה הבעיה. כשניגשתי לעניין הזה הייתי בטוחה שיש לאנשים בעיה עם עצם קיומו של העישון וחשש אמיתי מפני עישון פאסיבי (שנראה שהוא יותר תוצאה של פראנויה מאשר כל דבר אחר). ככל שעובר הזמן אני שמה לב שאנשים רבים לא באמת מאמינים שהעישון הפסיבי בבר מזיק להם במידה שמצדיקה את האיסור על עישון. אגב, לא מפריע להם קיומו של החוק הזה, כי הוא לא משפיע עליהם במקרה הרע ובמקרה הטוב משפר להם בצורה כלשהי את איכות החיים ולכן קל מאד לגייס אותם לצייד המכשפות המוזר הזה. האגודה למלחמה בסרטן, אגב, יצאה בקמפיין חדש (יש גם ג'ינגל קליט) שמזהיר אותנו מפני התרוששות במידה ונעז להצית סיגריה (אני מעדכנת אותך כי אתה בארה"ב). תגיד את האמת? תרמת פעם לאגודה הזו? סביר שכן, כולנו תרמנו. מילא קמפיינים שמזהירים מפני נזקי הסיגריה, רצוי ומבורך ללא ספק. אבל קמפיין על חוק שמזכיר את אלה של משטרת ההגירה? זה מה שהם עושים בכספי התרומות? מעודדים את המחשבה שכולנו בנוסף על היותנו מעשנים, גם עבריינים מועדים? זה סיוע לאכיפה או פרסום תדמיתי להציג את ההישג? מילא היה הקמפיין של משרד הבריאות (שגם איתו ניתן להתווכח על בזבוז כספי המיסים). מכאן אני חוזרת למנטרה שלי: זו לא בעיה אמיתית, לו היתה זו בעיה אמיתית לא היו נדרשים קמפיינים וחקיקה כדי לפתור אותה, כי אחרי הכל מודבר באינטרס של בתי עסק שהלקוחות שלהם יהיו מרוצים. לו היתה זו בעיה אמיתית מזמן היו 75% מהברים ללא עישון. לו היתה זו בעיה אנשים היו מדירים את רגליהם מברים (על אמת).
הוויכוח הזה ביני ובינך כרגע הוא תוצר לא של הבדלים בין השקפות עולם אלא פרופגנדה, כשאני במקרה יושבת מן העבר השני שלה. מהצד שלך מאכילים אותך בתחושת מסכנות כאילו אין פתרון זולת איסור עישון כללי, ושאנחנו נבכה על זה קצת (כמו בעניין איסור העישון בבתי קולנוע ובאוטובוסים או כדוגמתך, בדיוק כמו בארה"ב), ואז נשכח מזה. וחוצמזה, ברור שאתה עושה לנו טובה גדולה. אגב, אל תחשוב שאני אומרת שצריך לחזור למצב הקודם. אבל אני חושבת שיש מספיק פתרונות יצירתיים אחרים.
אבי,
אתה מוכן להסביר לי איך אנשים יפגעו באמת? האם אתה באמת חושב שבארים יסגרו? אני מוכן לחכות ולראות. ואשר לקנסות – בעל עסק לא צריך לעשות יותר מדי בשביל להימנע מלשלם את הקנס. המעשן צריך לקיים את החוק בן 15 השנים כי אם לא הקנס הפך גבוה יותר. אתה מתלונן שסוף סוף אוכפים חוק שהיה על הנייר.
ובאשר למעשנים שרוצים להינות מבירה וסיגריה – באמת שאני רוצה שיהנו מבירה וסיגריה. אשמח אם תמצא פיתרון.
ואשמח גם אם תפסיק לבטל את טיעוני האנשים לגבי הריח (והצריבה בגרון). הריח הזה הרחיק אותי ושכמותי ממקומות הבילוי. אז הוא מנע ממני להנות מבירה בלי סיגריה, בדיוק באותה מידה שהחוק הזה מונע ממך להנות מבירה עם סיגריה.
רונה,
אם את חושבת שיש פתרונות אחרים אשמח לשמוע. אני לא מגזים כשאני אומר שהצד הכי טוב של חיי הלילה בארה"ב הוא היעדרו של העשן.
— אריק
אריק,
זה שהדבר הכי טוב בחיי הלילה בארה"ב הוא היעדרו של העישון אני מוכן להסכים, מכיון שחיי הלילה בארה"ב שווים לתחת, כמו שכל מי שהתבקש לסיים את המשקה שלו בשעה 12:59 יכול להעיד.
אני גם מסכים איתך לגמרי שחוק שקיים 15 שנה ולא שמים עליו קצוץ הוא בזבוז של הנייר שעליו הוא מקוטלג. חוק כזה דורש תיקון מיידי, בלשונו וברוחו. אבל לא שינו את החוק. רק החמירו את ההענשה ואת התנאים להענשה. אתה מבין את ההבדל? בגלל שאף אחד בציבור שעליו החוק הוחל – לא המבלים ולא בעלי מקומות הבילוי – מעוניינים בו, הדרך היחידה לוודא שישמרו עליו היא להפחיד את העוברים בפוטנציה *ואף את מי שלא מונע מבעדם*. אני אדגיש את הנקודה: אתה, כבעל עסק, נענש אם לקוח שלך עובר על החוק. נשמע לך הגיוני?
ושוב, על מה? אני לא מפקפק במידת הסבל שלך מהעשן, אבל בשורה התחתונה – אף אחד לא מחייב אותך ללכת לבר שמעשנים בו. זה שכמעט אין אלטרנטיבות זה לא באשמת המעשנים, אלא באשמת הלא-מעשנים, מן הסתם. הרי אין חוק שמחייב להקים איזור עישון בכדי להתחשב במעשנים (למה?) ובעל עסק יכול (שלא לומר מעודד, בתקופה זו) לאסור עישון באופן גורף *כמי שזכותו לקבוע את אופי העסק שלו*. הרי אף מעשן בעולם (כמעט) לא היה מעז להמשיך לעשן אם בעל המקום היה מבקש ממנו לכבות את הסיגריה, ולא משנה כמה הוא מכור לכאורה לניקוטין.
ואם אתה עדיין לא חושב שהחוק הזה פוגעני, בממון ובזכויות, אוסיף את העובדות הידועות על סגירתם של מאות בארים ברחבי ארה"ב בקורלציה ישירה לתאריכי החלת החוק שם. לא מפתיע במיוחד, אם המקום היחיד בו מותר לשתות ולעשן בו-זמנית זה בית פרטי (בארה"ב גם זה הולך ומצטמצם. בקרוב אצלנו.). הרי אתה מתאר בדיוק את ההרגשה המבאסת שאין לך איפה לצאת בגלל העישון. עכשיו המצב הפוך, אבל לא מכוח היצע וביקוש טבעיים (איפה 75% מהברים ללא עישון, כמו שמיטיבה לשאול רונה), אבל *בחקיקה*. ומי שמסרב להבין את ההבדל, מוטב לו שלא ידבר על חוסר התחשבות של אנשים אחרים.
כן, אמריקאים הולכים לישון מוקדם. אבל לפחות כאן אני יכול להיכנס לבאר ובישראל לא יכולתי.
הלוגיקה שלך מעניינת, אבי. לפי מה שאתה אומר, אם אף אחד לא מעוניין בחוק אז אין בו טעם. צריך לוותר עליו במקום למצוא דרכים לאכוף אותו.
אז ככה. אני מאמין שהאנשים מתחלקים לשלוש קבוצות: אלה שמעשנים, אלה שלא מעשנים אבל לא אכפת להם, ואלה שלא מעשנים ולא מוכנים שיעשנו לידם. אני נמנה על הקבוצה האחרונה, קבוצה שבשנים האחרונות לא הלכה למקומות בילוי בישראל.
עכשיו, שהקבוצה שלי גדלה עד כדי כך שנוצר המומנטום הדרוש לשינוי החוק, והקבוצה שלך הפכה למיעוט, אל תתפלא שאני מדושן עונג. סוף סוף אוכל ללכת לבלות. ואני חושב שזה לא ממש ימנע ממך לבלות, אלא רק יגרום לך חוסר נוחות. אולי אני טועה – אולי זה יגרום לך לא לבלות, כמו שאתה חושב שאני צריך לסבול את "חוסר הנוחות" שבעשן הסיגריות. אתה יודע מה, אולי. אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב אז אני מבין אותך, כי עד לחוק הזה הרגשתי כמוך.
בעלי העסקים עמדו בפני דילמה קשה. מצד אחד הם צריכים להיות תחרותיים. מצד שני, להקים מקום ללא מעשנים יגרום לכך שהמעשנים ילכו לתחרות, וגם הלא מעשנים שלא אכפת להם ילכו אחריהם. בניגוד לשאר העסקים שמשרתים אחוז גבוה באוכלוסיה הם פונים לאחוז נמוך. אם כל העסקים אסורים לעישון (אלא אם כן יתקינו סביבה למעשנים) אין בעיה לאפשר ללא מעשנים לנשום מבלי בעיה תחרותית קשה.
ולא ביקשו מבעל העסק לעמוד בתנאים בלתי מתקבלים על הדעת. לבקש ממעשן להפסיק ואם המעשן מסרב להרים טלפון – לא נראה לי יותר מדי. אשמח לראות את הסטטיסטיקות על סגירת הבארים בארה"ב – לא מכיר.
אם זה היה תלוי בי הייתי אוסר על העישון בכל מקום בו יש סיכוי שילד מתחת לגיל 18 יצפה במעשן. כולל בבתים פרטיים. וזה – כן מטעמים בריאותיים. כי ילד שרואה מבוגר מעשן, עלול להתחיל לעשן, וזה כבר מסוכן לבריאותו.
— אריק
אריק,
הלוגיקה ה"מעניינת" שלי פשוטה עד כדי גיחוך. החוק נועד לשרת את האינטרסים של האזרחים, לא הפוך. אם האזרחים לא רוצים חוק מסוים – כי הוא לא צודק, לא יפה, לא ישים, או סתם עבר זמנו – אז צריך לשנות או לבטל אותו. החוק חייב להיות דינאמי, מכיון שהחברה בכללותה זה דבר דינמי – תאר לך שבמקום לבטל את חוקי האפלייה נגד שחורים בארה"ב היו מתעקשים רק להחמיר את הענישה.
כמו שכתבתי כבר בכמעט כל פוסט שלי, אני לא מופתע בכלל על זה שאתה "מדושן עונג" כדבריך – ההיפך, הלוואי שיותר לא-מעשנים היו מודים בזה שיש במאבקם לא מעט שמחה לאיד. רוב המאבקים על הגדרת ה"טעם" הציבורי הם בעלי אופי נקמני ביסודם. אבל לא נראה לי שהקבוצה "שלי" הפכה למיעוט – ההודאה שלך בעניין שיקולי התחרותיות של הבארים מחזקת את הטענה שלרוב לא באמת מפריע העישון. פשוט ההעדפות אישיות של קבוצה אחרת קיבלו תוקף של חוק, ועל זה אני מצר באמת. תאר לך שהיה פלייליסט רשמי של מוזיקה שרק אותו מותר לנגן בברים. או סגנון לבוש אחיד קבוע בחוק. זה אולי נשמע מוגזם, אבל זה לא שונה בהרבה.
אגב, נתונים על תוצאות כלכליות של החוק בארה"ב ניתן למצוא כאן: http://www.davehitt.com/facts/banstudies.html
"עכשיו, שהקבוצה שלי גדלה עד כדי כך שנוצר המומנטום הדרוש לשינוי החוק" זה לא קרה ממש כך. קבוצה חברתית כלשהי של לא מעשנים משהו החלה לתבוע בעלי עסקים על עישון במקום (תביעות אזרחיות) והחלו לפסוק לה פיצויים שלא בדיוק על פי הנזק שלא ממש הוכח (בניגוד נניח לרוב תביעות הנזיקין בארץ שבה המצב קצת שונה מארה"ב), למען יראו וייראו. אגב, כפי שאמרתי, לו היה נגרם להם נזק הם לא היו תורמים את כספי הפיצויים (גם כדי להראות חברתיים יותר, עניי רמלה מודים לכם!). הם יצרו טררם מספיק גדול כדי שח"כ ארדן ירים את הכפפה ובהמשך לחקיקה החברתית שלו (ע"ע אפודים זוהרים), שלף מהבוידעם גם את החוק הזה, ניער אותו קצת מאבק ותפר אותו מחדש למידות של מתאגרף סומו.
סליחה, מתאבק סומו
אל תשים מילים בפי, אבי!
"מדושן עונג" ו "שמחה לאיד" אינם זהים!!! האם הניקוטין הפך אותך לפרנואידי, שאתה חושב שכולם נגדך? או שאולי האנשים שמסביבך לא אוהבים שאתה מעשן לידם, וזו הזדמנות בשבילם להגיד לך – תראה, המחוקק מבין אותנו סוף סוף, מה שאמרנו לך שנים ולא הקשבת – אולי סוף סוף עכשיו תקשיב. אמרנו לך. אבל אני לא שמח לאידך. השמחה שלי היא אך ורק בשבילי, ותאמין או לא, היא מהולה בעצב שאתה יוצא נפגע הפעם. הייתי רוצה פיתרון שיעבוד בשביל שנינו.
ורונה, חשבת אולי מדוע אותה "קבוצה כלשהי של לא מעשנים" התחילה לתבוע בתי עסק? אולי את חושבת כמו אבי שהיא עשתה את זה כדי להרגיז אותך ולעשות לך בכוונה ודווקא? אולי הם תרמו את הכסף כי עוגמת הנפש שלהם תפוצה במידה מסויימת אם הם ידעו שהכסף של אלה שפגעו בהם ילך למטרה טובה?
כל פעולה אפשר לפרש לחיוב ולשלילה. תני קצת קרדיט.
— אריק
יפה העלית עוגמת נפש: על עגמת נפש במדינת ישראל לא פוסקים סכומים יפים. בניגוד לארה"ב במדינת ישראל עד היום עורכי דין לא יכולים להתפרנס מאחוזים על עוגמת נפש כי מדובר בפרוטות (אם אי אפשר להוכיח נזק ששווה סכום מהותי של כסף, לא שוכרים עו"ד והולכים לתביעות קטנות). במדינת ישראל נפסקים סכומים בעיקר כנגד אומדן כספי של נזק (ועגמת נפש היא לא כ"כ מדידה ואנחנו לא נותנים לאנשים פיצויים גדולים על סמך אי נוחות זמנית, מה לעשות? אגב, רוב החברות התקינות עובדות כך) אז לחבורה הזו נפסקו סכומים חלומיים ממש בלא שנאלצו להוכיח שום דבר חוץ מעבירה על החוק, איפה כאן הנזק??? למה דווקא להם עשה השופט הנחות? שיוכיחו נזק כפי שדורשים מכל מי שפגעו בו! המסר של המערכת המשפטית צריך להיות שתביעות אזרחיות הן לא בשביל הכיף, לא עושים אותן לשם מאבק חברתי או ציבורי. כי אם התביעה הזו עברה בהצלחה, יכולה לבוא לה ממשיכה, תביעה ייצוגית שתובעת את אותו מעשן ו/או בעל עסק שהתיר את זה בשם כל המבקרים במקום אי פעם, אפילו 10 אג' פיצוי שייפסקו כל מי שנכח במקום יכולות להגיע למליונים, זה נראה לך כשר? מאבקים ציבוריים עושים בכנסת או בבג"ץ, ולא על גב מערכת בתי המשפט העמוסה גם כך, אף עו"ד שאני מכירה לא האמין שהם ינצחו, גם לא היה להם סיכוי ובעיקר, לא היה ראוי שינצחו.
אז מה יצא מכל הסיפור: הם יצאו למאבק משפטי ומשום מה נצחו בו. בתי עסק נוספים נחרדו מהסיפור ונכנעו ללחץ, חלקם חתמו גם על עסקאות טיעון שערוריות בתביעות דומות, וחלקם אפילו הודו(?!) בנזק שהם גרמו, שאיש אינו יודע אם זה בכלל נכון, ולא, זה לא שהם רופאים בשעות היום ומברמנים בשעות הלילה. ולא, ריח זה לא נזק בבתי הדין בישראל – יש גבול!
עכשיו, אם זו לא שיטת טרור והפחדה, בדרכים יפות אמנם, רק כאלה שיכולות לשלול מאנשים את הפרנסה שלהם, אני לא יודעת מה כן.
אני יכולה להגיד לך רק דבר אחד, אהבתי יותר את המדינה שלי כשבה השכנה שלי שננשכה על ידי הכלבה שלי קיבלה 800 דולר והיא היתה צריכה להוכיח נזק בשביל לקבל אותם. ותעשה לי טובה, עוגמת הנפש שלה היתה גדולה הרבה יותר משלך בתור לא מעשן(אגב, אותה שכנה היא עורכת דין וגם בעלה הוא עורך דין). ולא נפסקו לה סכומים לפי עוגמת הנפש אלא לפי הנזק. ואני חרדה מפני האפשרות שזה יישתנה.
רונה,
אני יודע שאפשר ממש להתפרע עם עגמת נפש, אני חי בארה"ב אחרי הכל. אני גם לא אצליח לשכנע אותך בכך שחיי נפגעו בצורה מסויימת מהעישון, וגם אם כן אז לא אצליח לשכנע אותך שזו פגיעה משמעותית. גם אני לא אוהב את העובדה שהנצחונות המשמעותיים שהוסגו בתחום הם על בסיס בריאותי (ודרך אגב נסי לספר לחולה אסטמה שאין כאן בעיה בריאותית, כי להם יש), לדעתי חוקי מניעת העישון במקומות ציבוריים צריכים להתבסס על מניעים שמכיוון שאיני עורך דין אני לא יודע לקרוא להם בשם, אבל הם צריכים להיות זהים לחוקים שמונעים ממך להרעיש בשעה שאנשים ישנים, שמונעים ממך להשליך אשפה לחצר של השכנים, שמונעים ממך להשתמש בצופר ברכב אלא על מנת למנוע תאונה, שמונעים ממך להטיל את צרכייך במקומות ציבוריים ולאסוף את הצרכים שהכלב שלך משאיר. בקיצור, אני לא רוצה שמימוש הזכות שלך לעשות כרצונך יפגע בי, וכמו שאפשר להתווכח על אם מוזיקת רוק בארבע לפנות בוקר בשכונת מגורים זה פגיעה או לא, גם כאן אפשר להתווכח, אבל המחוקק החליט שכן.
— אריק
אריק,
סליחה על שכללתי בעונג שלך את האי-נוחות של המעשנים. אני מוכן לקבל שבמקרה הפרטי שלך זה לא המצב, אבל מי שנכח בארץ וקרא מקצת הפרסומים בעניין לא היה יכול שלא להתעלם משיכרון הכח שהופגן, עם או בלי פאראנויה ניקוטינית (מפגע בריאותי חדש של העישון?).
היטבת לציין מקרים נוספים שבהם ה"מחוקק" (מי זה בדיוק?) החליט לשריין איסור "פגיעה" באזרחים תמימים מכיוונם של אנשים גסים ולא-מתחשבים. אבל ההבדל הוא כזה: יש חוקים נגד רעש מכיון שאף אחד לא רוצה שיעירו אותו באמצע הלילה. יש חוקים נגד צואת כלבים מכיון שאף אחד לא רוצה לדרוך בחרא. יש חוקים נגד השלכת אשפה מכיון שאף אחד לא רוצה שילכלכו לו את השטח הפרטי. יש חוקים נגד עישון במקומות ציבוריים מכיון שאף אחד לא רוצה שיעשנו לידו…אופס! בעצם, כמו שאתה בעצמך כבר אמרת, ישנם לא מעט אנשים שזה כנראה לא מפריע להם – שלא לדבר על אלה שממש אוהבים לעשן!
הכנסת עניין של טעם אישי לתוך ספר החוקים יוצר קונצנזוס שהוא לא רק מלאכותי אלא כפוי – ועוד עם עונש על מי שעובר על תקנות אלו. החוק הזה לא באמת מגן על כלל הציבור אלא על אחוז מסוים (קטן? גדול? אי אפשר באמת לדעת) שזה מפריע להם. אין כאן איזון, אין כאן הגנה, ואין כאן ברירה. יש כאן אך ורק נקיטת צד – ולמחוקק יש מספיק מה לעשות מבלי שיתקעו לו את האף איפה שממש יכלו להסתדר בלעדיו.
אבי,
זהו בדיוק מה שאני מתכוון. אני רוצה לעשות מסיבה בארבע לפנות בוקר, ואתה רוצה לישון. האם החופש שלי לעשות מסיבה לא צריך להכריח את הישנים לשים אטמי אזניים? פתרון פשוט וזול. אבל לא! המשטרה מגיעה, מפזרת את האורחים וכדומה. פגיעה בזכותי! בגלל פאראנויה מוזיקלית! איזו חוצפה יש להם להזמין את המשטרה! ישונה החוק לאלתר! מי איתי?! כשאתה אומר "אף אחד" אתה מתכוון אף אחד חוץ מהאנשים שכן. או צואת כלבים – בחייך מה כבר כואב לך להיזהר לא לדרוך? בשביל זה שאני אתכופף? והאשפה שזרקתי לחצר שלך היא אורגנית, היא תדשן לך את הפרחים, אין לך מה להתלונן.
האם הטענות לעיל נראות לך מגוכחות? אני לא מתפלא.
ככה זה גם העישון. לאף אחד לא מפריע העשן, חוץ מלמי שכן.
דרך אגב, כמו שתיקנתי בהודעה קודמת, ישנם אנשים שעשן הסיגריות פוגע בבריאותם באופן ישיר – חולי אסטמה ומחלות ריאות אחרות למיניהן. לא חשבתי עליהם שאמרתי שהעשן לא באמת מזיק בכמויות קטנות, ואיתם הסליחה.
— אריק
אריק,
אני אומרת שוב, גם אני לא נכנסתי לברים שלא מצאו חן בעיני על סטנדרטים שלי.
יש לי המון סימפטיה כלפי האסטמטים אבל יש גם ציבור מעשנים (והוא לא קטן) שיש להתחשב בו. כל ההערות שלך לגבי העישון הן נכונות – אבל הן חלות על העישון עצמו – לא על המעשנים – ולא אסרו את העישון עצמו, רק דחקו אותו, לא מטפלים במעשנים, רק דוחקים אותם.
בתוך בר לא חלים אותם כללים שחלים על הגינה שלך או בבית שלך (כמו רעש למשל, אם המוזיקה מפריעה לך אתה לא יכול לדרוש שינמיכו אותה, או כמו השלכת לכלןך על הרצפה – ע"ע פאבים איריים), בעל בר רשאי להחליט מה יהיו הנורמות בעסק שלו.
ודבר אחרון, בשביל בריאותנו הנפשית בואו נפסיק להתווכח, תחזור לארץ בדצמבר, נוציא אותך לסיבוב ברים, נשכר אותך קצת, ונתווכח כמו פסיכיים עד ארבע בבוקר, אי אפשר ככה! שבגלל הפרשי השעות כל אחד משאיר תגובה ביום ומחכה ליום למחרת לראות מה האחר ענה לו.
אריק,
כנראה שלא הבהרתי את עצמי. ההבדל בין צואה ברחוב לעישון זו ההנחה שגם מי שעכשיו לא הרים את החרא של הכלב שלו לא אוהב לדרוך בחרא, ורוב הסיכויים שיתעצבן במידה שווה (אם לא יותר, צביעות זו אמוציה חזקה) כאשר הוא עצמו ידרוך במה שמישהו אחר השאיר. ככה יוצא ש*היחיד* שלא נפגע זה מי שגורם לפגיעה, אבל מכיון שהוא יכול להיפגע באותו ענין ממישהו אחר, אז החוק בסופו של דבר בא להגן גם עליו. אין פה עניין של העדפה או טעם, רק אנוכיות וחוסר התחשבות רגעיים, ומכיון שהיוצרות יכולות להתהפך בקלות, אזי החוק רלוונטי ל*כולם*. כנ"ל לגבי זבל, מוזיקה רועשת, וכו'.
לעומת זאת, בעניין העישון יש את מי שתמיד ייפגעו, ויש את מי שאף-פעם לא ייפגעו. בגלל זה אני טוען שהחוק במתכונתו הנוכחית הוא חד-צדדי ופסול – הוא בא "להגן" על אוכלוסיה מסוימת (הלא-מעשנים) על חשבון אוכלוסיה אחרת (המעשנים), וזהו – הידוע גם בכינויו "אפליה".
לגבי האסטמטים – אני לא רוצה להישמע ערל-לב, אבל יש הרבה מאוד אנשים עם מגבלות פיזיות כאלו ואחרות שמונעות מהם להשתתף בפעילויות פנאי מסוגים שונים. אפליה מתקנת היא גם כן אפליה, ולהגביל את כולם כדי ליישר את הקו זה פתרון קטנוני. גם אוסיף ואומר שאם כל הלא-מעשנים – במקום לשבת בבית ולהתלונן על מר גורלם, או לחלופין להתעקש לפעול במישור הציבורי והחקיקתי – היו מקימים ומתחזקים ברים ללא-עישון כראות עיניהם, אז גם לאסטמטים ה"מסכנים" היה איפה לשבת לשתות.
השורה התחתונה היא בלב-ליבו של סוגיית ההתחשבות: אם חסר לך משהו תיצור לעצמך חלופה – אל תיקח ממישהו אחר מה שיש לו, ובטח ובטח שאל תמנע ממנו (בחוק! ב-ח-ו-ק!) חלופות משלו. אחרת יש מי שעוד עלול להרגיש שפועלים נגדו באי-צדק הגובלת בנקמנות.
תראה אבי,
הפרעה כמו רעש למשל אינה אחידה עבור כולם (למשל אני ישן טוב גם ברעש, כך שלא מפריע לי) אז שוב יש 3 קבוצות – אלה שגורמים למפגע, אלה שנפגעים מהמפגע, ואלה שלא אכפת להם. ההצעה שלך ליצור שכונות שבהם גרים אלה שמפריע להם הרעש נדחתה על הסף. כנ"ל השכונות לאנשים ששונאים חיות.
הוויכוח הזה עקר. כנראה שלא אצליח לשכנע אותך שעישון הוא מפגע כזה חמור, ואתה לא תצליח לשכנע אותי שהוא לא. בוא נסכים כאן שלא להסכים. ככה זה עם הגדרות סובייקטיביות.
באשר להקמת מקומות של לא מעשנים – זה לא עובד (אחד הקישורים ששלחת אפילו מספר שכשאסרו על העישון בניו יורק, פאבים שקרובים לגבול עם ניו ג'רזי נסגרו כי המעשנים וחבריהם עברו לניו ג'רזי). המעשנים ירצו מן הסתם ללכת לבארים של מעשנים, ואילו הלא מעשנים שלא אכפת להם ילכו איתם. הקבוצה הקטנה יחסית של אלה שאכפת להם ישארו בפאב של הלא מעשנים לבד. אני יודע שאתה תגיד – זה רק מוכיח שהציבור ככלל רוצה בארים למעשנים ואתה מדבר בשם מיעוט. אתה צודק. רק שהמיעוט הזה נהיה יותר גדול. תן ללא מעשנים להתנסות קצת בבילוי ללא עשן, אני חוזה שהוא יגדל מאד.
— אריק
רונה,
מצוין, כל עוד לא יהיה עשן בבארים!
— אריק
נראה…
רונה, פוסט נהדר!
תודה שהפנית אותי אליו.
אפ יש טורים שאני אוהב לקרא אלה טורים שנכתבו בשצף קצף קיצבי ועצבני, אלה הטובים ביותר, אינטליגנטים וראויים.
ואם צריך לחזור על זה שוב: פוסט נהדר.
ואני מקווה שאני לא מרגיז אותך במחמאה, לא הייתי רוצה להסתבך עם נחת זרועך, או לשונך לצורך העניין.
בתור מעשן כבד לשעבר מגיל צעיר אני מבין בדיוק את חיי המעשן הסבל הכרוך הסיפורים לעצמך השקרים לעצמך.
היות וגם הבנתי מתוכניות ומסמכים מדעיים ששמים חומרים ממכרים בסיגריה שהמולקולות הכימיות שלהן עובדות כמו קוקאין +סוכר לבן שיהיה יותר קל לעשן ותהליך ההתמכרות ימשיך בכדי שנקנה עוד סיגריות ונמשיך בהתמכרות שלצערי כפויה עלינו! אז איך יכול אדם לבוא בטענות לכל מסומם באשר הוא ? איך תבואו בטענות למכור להרואין /קוקאין הוא כבר שם….
הבעיה היא לא המעשנים{"המסוממים"} היא אלה שהופכים אותה לחוקית מוכרים ומרוויחים המון כסף מסבלם של אחרים…
לצערי כשלא כותבים את המרכיבים על הסיגיריות כמו איזה חומרים לשימור טבק תוספי טעם וכו זו פגיעה מכוונת באזרח מטעם משרד הבריאות שמחייב את כל המוצרים שנכנסים לגוף שתהייה כתובה תכולתם… כנראה שהמשרד מרוויח מיליונים מחברות הטבק וגם מס הכנסה כי המיסוי של הסיגריות יקר מאוד…
בקיצור רוצים אותנו חולים רוצים אותנו סובלים רוצים שנרגיש שפוגעים בחופש הפרט אם אנחנו לא מעשנים איפה שאנחנו רוצים וזו המניפולציה כי למעשן אין זכות בחירה הוא מכור ואז הוא נלחם עבור אלה שעושים עליו כסף ונותנים לו את הזכות להיות חולה…..
נכון החוק אינו בא לפתור את הבעיה של החברה לגבי העישון אבל הוא כן מעמת את האנשים אם ההתמכרות שלהם…
יש המון דרכים להפסיק לעשן לדוג:הספר/סדנא של אלן קאר הדרך הקלה להפסיק לעשן וכו…..
בעקיפין כולנו כחברה אנושית אחראים קולקטיבית לסבל ואושר האנושות וכן עצם הדוגמה שאנחנו נותנים בהתנהגותנו משפיעה כמו אדוות על המים….
אז אפילו שאין לי רשיון לרכב אני באיזה מובן אחראי גם לתאונות כי אני חלק ממכלול שלם של התנהגות בלתי פתורה אך בד בבד אני גם חלק מן הפתרון שאומר שהמסה הקולקטיבת בבחירותיה תשנה את תפיסותיה ועל כן גם את התנהגותה ואז יהיה שינוי בחברה… אני מקווה שאנשים יתחילו באמת לראות ולחשוב נכון למען כולנו, החברה שבה אנו חיים ולא ניתן לאנשים בעלי תאווה כספית ושליטה להפריד בינינו ולגרום לנו לחלות לההרג ולמות בשם "חופש הפרט" או הדמוקרטיה……
מי ייתן שכולנו נזכור שאנו בני חורין לעשות תמיד את הדבר הנכון לסור מהרע ולחפוץ בטוב למעננו ובקרוב גם ילדינו ושאר חבירנו בחברה האנושית…
מי ייתן שניקח את האחריות לחיינו וכשמישהו יוציא סיגריה וישאל אותך בא לך להיות טיפש מסומם וחולה תאמר/י בעיינים חומלות "תודה,כבר הייתי"