מצעד הגאווה (חלק ב')
משבר הזהות שאני עוברת בכל ביקור בחו"ל הפך בשנים האחרונות לריטואל די קבוע. לפני כחודש נסעתי לאמסטרדם עם שני ישראלים ושתי אמריקאיות. ביום הראשון, בדרך למסעדה כלשהי, האמריקאיות שלא היו באמסטרדם מעולם שקעו ביניהן בשיחה ברומו של עולם על האם ההולנדים יפים יותר מהאמריקאים, או גבוהים יותר, או משהו כזה. אני התחלתי לקשקש עם עמיתיי הישראלים בעברית וננזפתי מיד. זה לא מנומס. "לא מנומס..?! אפילו לא קיללתי?! מה לא מנומס?" לאחר הסבר אני מגלה שזה לא יאה לדבר ליד אנשים בשפה שאינם מבינים. "אבל… אבל… זו שפת האם שלי!" – אני מגמגמת. אוף! למה אני מגמגמת? – "חוצמזה, כולם עושים את זה, והן בכלל עסוקות בשיחה משלהן!" – מה קורה לי? למה אני מתגוננת? – "זה בכלל לא משנה, שלא יחשבו שאנחנו מדברים עליהן מאחורי הגב" אני נענית בטונים חינוכיים, אבהיים משהו. ניסיתי להגיד שזו בוודאי המצאה ישראלית. הרי ישבתי עם גרמנים, צרפתים, בלגים וספרדים ואיש מהם לא חש צורך להתנצל בעוברו לדבר בשפת אמו. זה נהוג ומקובל. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני רואה בעצמי את נציגתו עלי אדמות של אליעזר בן יהודה, אבל איסור לדבר בעברית? אפילו לי זה חורה. האמריקאיות יכולות לספר בוודאי איך ספרדית נהיית השפה המדוברת הראשונה בארה"ב, אבל אנחנו הרי מבינים טוב יותר מכולם ועוד בכללי שולחן.
Img CC-BY-SA Enric Martinez
אני דווקא סבורה שלנימוס אין קשר לעניין. לדעתי, מסתתר פה אותו הצורך המסורתי של הישראלי להסתיר את זהותו ולהתמזג, אם פעם זה היה מסיבות בטחוניות, היום אנחנו כבר לא זוכרים את זה ומייצרים סיבות חדשות. בעוד שנכון שזה לא תמיד יפה להשאיר אנשים מחוץ לשיחה, חברי הזרים נהנים לעבור לשפתם מפעם לפעם, כך הם מרגישים בבית וייתכן שאפילו גאווה כלשהי. בשפת הקודש, מתברר, זה לא כך. בהמשך הנסיעה, אגב, כשפגשנו בצוות ההולנדי, לשני ההולנדים לא היתה בעיה לדבר ביניהם בשפתם מפעם לפעם.
לבנון בתורכיה
בשלהי יוני יצאתי לנופש בקלאב-מד קמר, לנוח, לנפוש, אולי ללמוד סוף סוף לעשות גם סקי מים וכל הג'ז הזה. סקי מים אני עדיין לא ממש יודעת לעשות. לעומת זאת, עם גלשן הרוח הצלחתי איכשהו להסתדר אחרי יומיים של אימונים, צעקות עידוד ומחיאות כפיים. כל אלה הגיעו דווקא מצד היאכטה הלבנונית שעגנה שם (הם כנראה הזדהו עם היאוש שלי שיש בו משהו מאד בינלאומי). כל זה כמובן לצלילי המוזיקה האוריינטלית הלא כל כך שקטה שבה הם הפגיזו וכבשו את החוף, אבל זה עדיף על קטיושות, ללא ספק.
תקריות בינלאומיות וד"ר לק
ביומי הראשון בקלאב ישבתי עם שלושה בלגים לארוחת ערב; הם סיפרו לי על משחק בו כל רווק מקבל מספר וניתן באמצעותו לאתרו ולהשאיר לו הודעות : לא יכלתי להתאפק: "כל איש מקבל מספר? מה היו אומרים הסבים שלי באושוויץ?!"; בארץ לא הייתי אומרת את זה (גם לא הייתי חושבת על זה, וגם אם הייתי חושבת על זה ואומרת את זה – זה לא היה עושה רושם על אף אחד). אבל לעורר באירופאים רגשות אשמה ולצפות בהם מסמיקים זו פשוט מצווה, תענוג עילאי. יותר מאוחר הודעתי לבלגים שאני הולכת לישון, הם התנגדו בתוקף ואחד מהם החליט לנקוט צעדים קיצוניים להעירני : לפני שהספקתי להתנגד, ארוזה בבגדים היפים ביותר שלי, מצאתי את עצמי בתוך הבריכה (חולצת המעצבים שלי, אגב, נהרסה מהכלור). איפה הנימוסים האירופאים? אגב, זה עבד מצויין, התעוררתי. גם לא דיברתי איתם יותר.
Img CC-BY-NC Mvelinder
בהמשך הערב, במועדון הלילה, קשקשתי עם בחור צרפתי עד שהגיעו חברים שלו וגררו אותנו לרקוד; לאחר מספר דקות אחד מהם הושיט את היד לעבר הבירה שלי, הושטתי לו אותה. טעות. מרה אפילו. הוא תפס לי את היד ו…ליקק לי את האצבע! נימוס אירופאי?
הצד הישראלי
באוטובוס של הטיסה הישראלית בדרך לקלאב ישב מישהו ששמח לציין כמה נפלא שכל החמולתיות הישראלית מופנית דווקא לקלאב אחר (שבו מותרים ילדים) וכמה שהוא לא סובל את התופעה הזו. ניסיתי להסביר לו שאולי כשיהיו לו ילדים גם לו כל מה שיתחשק זה שמישהו כבר ייקח אותם לכמה דקות של שקט ויעשה להם קצת א-ג-דו בבריכה, הייתי בעמדת מיעוט.
הג'י.או-ים (G.O.) הישראליים משתדלים באופן מוצהר להתרחק מישראלים המגיעים לקלאב. דווקא אני, מסתבר, "מאד לא ישראלית במנטליות שלי", מדובר כנראה בזן חדש של מחמאות. "האמת, אני לא מתחבר פה לישראליות בכלל, אבל את שונה".
שתי בנות שהגיעו ביום חמישי וחיפשו ישראלים נחמדים הופנו ישר אלי, אידיליה.
הצד האירופאי
פגשתי בחור צרפתי נוסף, באמת מקסים, אבל אני כבר לא מתרשמת בקלות ומיד תוקפת אותו על התנהגותם של בני ארצו בכלל וד"ר לק בפרט. הוא מצידו ממש לא שש לקחת אחריות, הוא אף מסרב להזדעזע מההתנהגות הוולגרית של אנשי ארץ הקוראסון. ובאמת, מה לו ולהם?
מצעד הגאווה (חלק א')
הלכתי במדרחוב של קמר לעשות קניות ולהתאוורר מהקלאב. זה כיף לתת לרוכלים התורכים לעבור על כל השפות שהם מכירים ולנסות לברך אותי, זה משעשע לראות את ההלם על פניהם כשאני עונה להם לבסוף בעברית. מה שלא שעשע אותי כלל היתה התגובה: "הישראלים לא נחמדים, אבל את נחמדה". טוב, מכיוון שנמצאו במרחק של פחות משני קילומטר משם 40 איש נוספים מארץ הפלאפל שיסכימו עם אמירה מעין זו בלב שלם, לא התווכחתי, שתקתי וסתם נעלבתי. כן, בסוף עשו לי מחיר, אני ישראלית אחרי הכל ולא פרייארית.
שוויץ
ציטוט מדוייק ממייל של חברה בריטית שפגשתי בקלאב:
PS Out of all the nationalities, the Swiss were the worst behaved, very surprising!
טעית לגמרי!
אין דבר כזה "נימוס אירופאי",
זה למעשה "צביעות אירופאית"….
ובתכלס, זה אפילו לא זה, בכל מקום וחברה יש דפוקים יותר ודפוקים פחות, כל השאר זה הפיקציה :)
א. בניגוד לפרובינציאלים, שחושבים שישראל זה הכי-הכי, לחצי-פרובינציאלים לא נעים להיות כל כך שקופים, אז הם משתמשים בטיעונים עקיפים כדי להוכיח את אותה טענה בדיוק. אז הם נוסעים לטורקיה, פוגשים שני בלגים וצרפתי שמתנהגים לא יפה כשהם שיכורים, וישר קופצים בשמחה כי הם גילו שלא כל האירופאים מנומסים, קרי ישראל היא באמת המקום הכי טוב בעולם.
אז: ישראלים נוטים, בממוצע, להיות קבוצה של לבנטינים דוחים. זו התרבות כאן. מגדלים אנשים על האתוס של לא לצאת פראיירים, שולחים אותם לעשות שרירים בצבא, ומתפלאים ממה שיוצא. המערב-אירופאים מתנהגים, בממוצע, הרבה יותר בנימוס. לא כל אחד מהם, ויש הרבה נבלות, אבל בדרך-כלל לא תראי תופעות כמו בישראל. מדובר כאן בממוצעים, ועדיין, הלוואי עלינו אירופה.
ב. אכן, נחשב לא מנומס לנהל שיחות ארוכות בשפה זרה ליד חברים שיש לך שפה משותפת איתם, פשוט כי זה מונע מהם להשתתף, ומפצל את האינטראקציה. כמה משפטים זה סבבה, אבל שיחה שלמה זה לא מקובל. זא לא עניין ישראלי/אירופאי, אלא עניין של נימוס. מצד שני, אם יושבים עשרים אנשים סביב שולחן, והשיחה ממילא מפוצלת, ושפת-האם הראשונה היא לא אנגלית, אולי זה יותר לגיטימי. כל מקרה לגופו. פשוט תחשבי אם היה לך נוח אם סינים שדוברים אנגלית מצויינת היו מנהלים לידך שיחות שלמות בסינית. (מנסיון – זה מבאס). ואם את לא רגישה לכאלה דברים, תחשבי אם לאנשים אחרים הסיטואציה נוחה. זה הסוד מאחורי נימוס — מה ששנוא עליך, וגו'.
ברקו מס' 21 היקרה: אין כזה דבר נימוס, יש כזה דבר צביעות. אין מין, יש כוחנות. אין חופש, יש שעמום.
ובכלל, בת-ים זה הכיטוב.
אלעד:
א. לא, זה לא שהישראלים הכי טובים. זה שלדעתי רק הישראלים מתביישים בהתנהגותם של ישראלים אחרים, ועוד בגלוי, כדי שידעו שהם לא כאלה, כאילו מישהו האשים אותם, וכאילו שאחרים מעידים עליהם משהו באופן אישי. בבואך לחו"ל, אם כבר החלטת להפוך לנציג מדינת ישראל, אז לפחות תעשה את זה כמו זצריך ולא תלכלך על כולנו.
ב. ישבתי בשולחנות שדיברו שעות בשפה אחרת וזה נכון שזה לא הכי כיף בעולם, אבל אין לזה קשר לנימוס, כי כשאתה יושב ליד שולחן כנ"ל, אתה לא אמור לצפות שכולם יתרכזו בך. אתה כן צודק שזה לא מנומס אם איש בשולחן לא מתייחס אליך ואין לך עם מי לדבר. לעומת זאת הנימוק של חברי היה שבשיחה בעברית יתעורר החשד שאנחנו מסתירים משהו. כך, צוויתי לדבר באנגלית כל פעם שהעזתי להגיד דברים מסגנון: שלחתי לך מייל עם המצגת, תסגור בבקשה את הדלת, אני מתה ללכת לישון. בקיצור, שיחות של שלושה משפטים וכיוב', זה מחריד.
אגב, האנגלית שלי באמת בסדר גמור אבל לאחר מספר שעות יכולת ההבעה שלי פתאום צונחת (הריכוז יורד והיא בכל זאת דורשת מחשבה כי זו לא שפת האם שלי), פתאום אני נתקעת בחיפוש אחרי ביטויים בנאליים במיוחד, הבחירה שלי במילים אינה תמיד הכי מתאימה לקונטקסט, או במילים אחרות, אני פשוט מתעייפת. כתוצאה מכך אני גם מרגישה כאילו אני לא יכולה להתבטא כראוי. הענות לצרכים לדבר בשפה שבה אתה מתבטא בקלות וגם מאזין בקלות אינה חסרת נימוס כי זה פשוט כורח, אם לא היה לנו צורך לתקשר כראוי לא היתה מתפתחת שפה כלל.
שכחתי כמובן לציין שאם אתה כבר יושב בשולחן ומתנהלת בו שיחה בשפה שאתה לא מבין, אתה יכול כמובן לפנות למישהו ולבקש פרשנות, הוא יישמח כמובן לדבר עם מישהו שייקבל רק את הצד שלו בשיחה, חבריו כנראה יעברו גם לאנגלית כדי לתרום גם את זווית הראייה שלהם וסביר להניח שהתעניינות כזו מצדך תסב אליך גם תשומת לב וגם אהדה. כללי הנימוס לא קובעים שאתה חייב להשאר פסיבי בסיטואציה הזו.
אם כך, אני מזדהה עם מצבך. מה שכתבת בתגובה הוא לא מה שעבר בפוסט. ברגיל, קיצוניות מכל סוג היא לא טובה. לא צריך להיות פסיכי בעניין של לא-לדבר-עברית-ליד-זרים.
ובנוגע לסעיף א' שלך, אני מודה שאני מאלה שנוהגים להשמיץ ישראלים בחו"ל, ולהתבייש בהתנהגותם בחו"ל. ולדעתי בצדק, כי הרבה יותר כואב לי שתושבי ארצי עושים בושות, וזה משליך ברמה מסויימת עלי. אבל בניגוד לדבריך, זו לא תכונה שמיוחדת רק לישראלים. כשפוגשים אמריקאים בחו"ל, הם לעיתים קרובות מבהירים, במובלע או בפירוש, שהם לא כמו "האמריקאים הפרובינציאליים האלה, שלא מבינים כלום, ורק מגיעים בשביל לראות את ה-sites הכי תיירותיים". ואכן, זה כי יש במה להתבייש. יש גם אומות אירופאיות שעוסקות בזה (בולטים הצפון-איטלקים שמתנצלים על הדרום-איטלקים, והיוונים שמתנצלים על … ובכן, על היוונים). הצרפתים לא מתנצלים, אבל באמת בד"כ אין להם על מה. הם אומנם פלוצים, אבל זו פלוציות נורמטיבית לגמרי.
ובכן, הסינים פשוט ממשיכים לדבר סינית.
אבל זו באמת ארץ בלי נימוס בסיסי.
לצערי או לשמחתי, עוד לא גיבשתי דיעה, לא שמעתי מעולם התנצלות מאיש על התנהגות בני עמו, למעט במדינות שביקרתי בהן. בתורכיה למשל, הזהירו אותי כל הזמן מפני נוכלות נהגי מוניות, וגם זה היה רק במלון שבוודאי רצה לוודא ששהותי תהיה נעימה.
הצרפתים, שלמרות את ארצם ותרבותם אני מאד אוהבת, מתאפיינים גם בוולגריות של היתה מביישת את המסייעות בגולני כשנכנסת למתחם בחורה ועוברים לשירת "מי זאת, זאת?". אם אתה לא מכיר את גם זה, עדיף ככה, ואני לא אגלה לך, שלא יהיה לך מה עוד לספר בנסעיתך הבאה.
לגבי הסינים, היפנים, קוראנים וכיו"ב: מדובר בתרבות שונה משהו שמתאפיינת בקודים אחרים. השפה בשולחן תהיה השפה של האדם הכי בכיר בשולחן, על מנת לא לפגוע בכבודו. כך גם חבריך ידברו אליך פתאום בבוטות אם נוכח אדם במעמד יותר בכיר בחדר, כדי להבליט את דרגתו על פני דרגתך, גם אם היחסים בינך לבינו הם חמים ואתה מרשה לעצמך לדבר איתו בגובה העיניים. הנימה, הטון כולם ישתנו לפי הנוכחים בשיחה. אלה כללי הנימוס שלהם. באותה מידה אגב, מדובר בתרבות שבה אדם אמור במצבים מסויימים לשתוק שעות, וכך גם מצופה ממך במעמד כזה.
הנטייה להרגיש לא נעים בגלל הדרך שבה ישראלים אחרים מתנהגים בחו"ל (כמו גם התהיה למה לעזאזל זה ענייננו) באמת מאפיינת הרבה מאד מטיילים שפגשתי (כולל אותי, כמובן).
אבל לגבי שאלת השפה האחרת, אני לא חושבת שזה מאפיין רק אותנו. הרבה פעמים כשישבתי בחברה מעורבת כולם השתדלו לדבר אנגלית. זה היה נכון עוד יותר כשרק "זר" אחד ישב בין חבורת דוברי עברית. האם אנחנו יותר מודעים לזה מאחרים? יכול להיות. השפה שלנו באמת יותר "סודית" מאשר גרמנית או ספרדית.
באמצע שנות התשעים תחת גל עליה גדול מברה"מ כיתתי (חטיבה) התמלאה בדוברי רוסית. את הדוברים כבר אז היה ניתן בקלות לקטלג לשתי קבוצות – אלו שדיברו בינם לבין עצמם רוסית, ואלו שדיברו בינם לבין עצמם עברית. העברית היתה עילגת, שוברת שיניים וללא ספק פחות נוחה מאשר הרוסית. לימים גיליתי שהתופעה לא נעלמה וכי לרוב יש מאפיינים נוספים לאותן קבוצות. אני כמובן מכליל כאן, אך מצאתי כי אחוז ניכר מאלו שמדברים בשפת האם שלהם למרות שיודעים לדבר בשפתם של אחרים בסביבתם, אינם רוצים ליצור קשרים עם האחרים. אותם אנשים מעדיפים להשאר בקבוצתם הסגורה בין אם מתוך נוחות ובין אם מתוך סנוביזם.
בתור אדם מהצד לא רציתי ולא ניסיתי להתקרב אל אלו שמדברים בשפה שאינה מובנת לי בזמן שהם יכולים. מנגד, האנגלית שלי מצויינת ובכל זאת היו פעמים שדיברתי עברית ולא אנגלית ליד דוברי אנלית – זה היה במקרים בהם לא רציתי קשר אל אותם דוברי אנגלית.
נשאלת השאלה, כשאת מדברת עברית ליד אלו שלא, האם את חושבת על אי הנוחות שזה גורם להם ובכוונה משדרת חוסר רצון בחברתם, או לא?
העלמה עפרונית:
לא עניין של סנוביזם, והרי אנחנו אבל לא יכולים לנהוג לפי קשיי הקליטה של הרוסים בארץ, זו בעיה אחרת לגמרי ואני אמחיש את ההבדל: בבואי לבקר בחו"ל אני לא מהגרת ואין לי מטרה להתשלב שם. באותה מידה לאנשים סביבי אין שום סיבה לקלוט אותי. בהנחה שנרצה לתקשר כנראה שנמצא דרך, אחרי הכל, רוב האנשים רוצים גם להתבטא וגם לשמוע. אגב, גם פה בארץ, עבדתי בחברה שבה 12 עולים מחבר העמים ושלושה צברים. כשהם ניהלו שיחות ברוסית ורציתי להשתתף שאלתי אותם על מה מדובר, השיחה עברה מהר מאד לעברית (כי כולם רצו להשתתף בשיחה החדשה). אז זכיתי פעמיים: גם הרגשתי חלק מהשיחה, וגם זכיתי בהערכה של הקולגות שלי.
אגב, אני גדלתי ביישוב שקלט עלייה מדרום אפריקה ורבים מהעולים המשיכו לדבר אנגלית (למרות שידעו עברית עוד לפני שהגיעו לארץ). יותר מזה, ילדים שלהם, שנולדו פה, וגדלו פה, הם היום בעלי מבטא דרום אפריקאי מושלם. העניין הוא לאיש לא היתה בעיה עם האנגלו סקסים כי רובנו דוברי אנגלית ברמה זו או אחרת. מה שלא ניתן להגיד על רוסית.
אני באופן אישי, אגב, אחרי מספר ימים של זגזוג בין שפות, מתחילה לדבר לאנשים בשפה הלא נכונה בלי לשים לב. כי שפה זה עניין קוגניטיבי לגמרי, אז איך הנימוס אמור להכתיב אותה?
סליחה ניר והעלמה העפרונית: הגבתי לטענות שניכם בערבוביה.
בתחילת הפוסט כתבת: " לפני כחודש נסעתי לאמסטרדם עם שני ישראלים ושתי אמריקאיות." ובתגובתך אלי כתבת: "בבואי לבקר בחו"ל אני לא מהגרת ואין לי מטרה להתשלב שם. באותה מידה לאנשים סביבי אין שום סיבה לקלוט אותי."
על זה בדיוק אני מדבר. כשאני טס עם שלושה חברים לחו"ל אני, אישית, כן רוצה להתשלב עימם, ואני כן רוצה לקלוט אותם ושהם יקלטו אותי. כאשר את מדברת בשפה שאלו שאת מטיילת איתם לא דוברים את משדרת שאין לך רצון להשתלב או שיקלטו אותך, ויש אנשים שאם טסת איתם לחו"ל וזה מה ששידרת יראו בכך חוסר נימוס. זה הפירוש שלי לסיטואציה.
ראשית, נסעתי למטרת עסקים. הישראלים הם קולגות שלי, האמריקאיות ייצגו שם חברה אחרת שיש לנו קשרים עימה. שנית, זה עדיין לא רלוונטי, כשאני מבקרת לחו"ל לא משנה לאיזו מטרה, זה בדיוק מה שאני עושה – אני מבקרת. יש לי חברים ממדינות שונות ואיש מהם לא יגרום לי להפסיק לדבר עברית למשך שבוע רק כדי למצוא חן. טיילתי לבד בחיי (זו ההעדפה שלי) והצטרפתי להרבה מאד חמולות, כן, זה קרה שהם עברו לשפה אחרת. לא שקעתי בשום חשדנות שמה הם מדברים עלי, או שהם מסתירים ממני דברים (וגם אם כן, אז מה?) וגם לא פיתחתי כעס כלשהו. אז כן, זה ברור שלא יפה לייבש מישהו, אבל זה גם היה בסדר גמור אם התנהלה שיחה של דקה-שתיים בלעדיו, בדיוק באותה מידה שזה בסדר שמישהו יגיד סליחה, וילך לדבר בנייד, יש לי ידיד גרמני שמתבטא לא רע באנגלית אבל שונא את איך שהוא נשמע בה, הוא טוען שהוא נשמע "יבש" מדי, אני לא יודעת איך הוא נשמע בגרמנית לשם ההשוואה, אז אני אמורה לצפות שהוא ידבר עם חברים שלו באנגלית, רק כדי שאני אדע שאחותה של אשתו של הבן של השכן קנתה אוטו יד שנייה ואת דעתם על הדגם? אני סומכת עליו שכנראה אין סיבה שאני אשתתף בשיחה, והוא יבחר במה הוא רוצה לשתף אותי ובמה לא.
מאוד אהבתי את הכתיבה הרהוטה והאישית. ישר כח!
אחת הסיבות שבגללן חזרתי לארץ היתה העובדה שנמאס לי כל כך להסביר את עצמי בכל מקום (מהדברים הכי בנאלים כגון חיבוקים בפרידה שהשאירו אי אלו ידידים בשוק טוטאלי – עד דברים כמו "למה אני לא חוגגת קריסטמס" וכו..). באותה מידה, כשחזרתי היה לי קשה להתרגל לדברים שנחשבים כאן רגילים. עד היום שמישהו נותן לי צפחה חברית על הגב אני מפסיקה לנשום לכמה רגעים ואז מנסה לשכנע את עצמי שהוא סתם ניסה להיות נחמד.
הריני מבקשת בזה מכל עם ישראל להמנע מלתת למאיה צ'פחות על הגב! ומאיה, את ילדה גדולה, אולי פשוט תחזירי להם?
עוד אחד מהדברים שנמאס לי להסביר, הפעם בארץ:
שמי הוא איה, ולא מאיה. זה השם שהורי, שיזכו לחיים ארוכים ומאושרים (אמן), נתנו לילדתם וכמובן שאין כל קשר ביני לאותה דבורה מפורסמת או לכל דמות אחרת מהאלפון הזכור לכולנו לטובה מכיתה א'.
ובקשר לצפחות:
א. נסי את בתור אישה להחזיר צפחה למפקד בצבא, לבוס או לכל גבר אחר בלי להעליב אותם.
ב. אין לי בעיה עם צפחות מאנשים קרובים.. הבעיה מתחילה כש"מכרים" מחליטים להפתיע.
לא יכולתי לחלום על המחשה כל כך טובה של הבעיה.
שמעתי פה שאני חצי פרובינציאלית וגם לא מנומסת מאנשים שלא מכירים אותי כלל. שיטת המגננה של הטוקבקיסטים על כלל הנימוס החדש כמו גם על השנאה העצמית של הישראלים היתה בינתיים לתקוף את עם ישראל, באופן כללי יש פה תצוגה מרהיבה של צידוקים לאותן בעיות שאני מדווחת עליהן בפוסט. נפלא!
יש לי שאלה בתגובה, אם אתם מבינים את הישראלי הממוצע כל כך טוב, למה שלא תעשו מזה כסף? יש פוליטיקאים רבים וחברות מסחריות שהיו כמהים לתובנה שלכם את נפש הישראלי המצוי, אז קדימה! למה אתם מחכים?
איה:
אני מצטערת איה (לא מאיה), אבל משום מה העיצוב של האתר כפי שהוא מופיע על הפיירפוקס שלי גורם לזה שהשם של הטוקבקיסט עולה על ה-icon שלו ואני לא יכולה לראות אותו כמו שצריך. זה כמובן באשמת יהונתן (יהונתן: פרטי הגירסא למטה).
ולעניינו: מי שנותן לי צ'פחות יודע למה הוא נכנס, בלי יוצאים מן הכלל. אבל זה כבר עניין של אופי, לכל אחד יש הקווים האדומים שלו, יש דברים אחרים שלא מוצאים חן בעיני ואני לא אגיב עליהם באותה הצורה, במקרים כאלה אני בוחרת להסביר את עצמי (בצד ובשקט, לא מול כולם – זה חשוב כשאת מעירה למישהו על הנימוסים שלו). לגבי בוסים: יש קשת שלמה של דברים שבוס יכול לעשות שיש בהם כדי להפריע לך. התנהגות לא מנומסת (לא נעימה ככל שתהיה), היא הקטנה שבהן (כך למדתי על בשרי) ואפשר להתרגל אליה כמו גם לייצר דינמיקה אחרת ביניכם (אבל זה לוקח זמן), מה שזה לא יהיה – אם זה לא ממש קיצוני – תבליגי, כי בוס טוב הוא נכס, וממש לא שווה לערער את היחסים ביניכם. לעומת זאת, אם הוא לא ממש טוב גם כך לא תישארי איתו לנצח, ואז ממילא לא שווה לך לנסות לשנות אותו.
יהונתן! @#$%%!@ למקרה שתחליט לסדר את עניין הפיירפוקס:
אני משתמשת בפיירפוקס Mozilla/5.0 (X11; U; Linux i686; en-US; rv:1.8.1.8) Gecko/20071019 Fedora/2.0.0.8-1.fc7 Firefox/2.0.0.8