לפעמים כל מה שצריך כדי להפוך הופעה טובה להופעה רעה זה טיפה אגו. בשבוע שעבר הייתי בהופה של אינפקטד מאשרום. אינפקטד, שיותר מכל היו מזוהים עם ז'אנר הטראנס הפסיכדלי : כלומר מוסיקה מעניינת, מתפתחת, יצירתית ועם עלילה, הפכו להיות הופעה שעמדה על הגבול הדק בין רוק כבד מסוג טראש מטאל לבין האוס אגרסיבי. היה נדמה שעמית דובדבני שלקח על עצמו את תפקיד 'סולן' הלהקה, נלחץ וביקש לעמוד על הבמה ולהרקיד את אלפי המעריצים שהגיעו ביום ה' חורפי לשמוע את המוסיקה של אינפקטד. הצורך, כל היה נדמה, היה "לתת בראש" כמה שיותר – ביטים אגרסיביים, מוסיקה חזקה ורפטטיבית, וכמעט העדר עלילתיות. יצירות מופת כמו Ballerium או Dancing With Kadafi פושטו ממשקלן האמיתי או שפשוט לא נוגנו.
הקהל, או לפחות החלק שאני עמדתי בו בהופעה, גם לא התלהב יותר מדי ונדמה לי שאני יכול לייחס זאת לשני מאפיינים: הראשון הוא העדר הנגינה של דובדבני, שהותיר את ארז אייזן אחראי על כל המוסיקה (למעט גיטרות ותופים) ובפועל חייב את הלהקה לעבוד עם פלייבקים ומוסיקה פשטנית יותר; עמידתו של דובדבני על הבמה, ושירתו המוגבלת יחסית, אולם, אינה משתווה למאפיין השני בהופעה: מאבק אגו מתמד בין ארז נץ לגיטריסט השני [שאיני בטוח מה שמו] שמוצו בשאלה "מי מנגן יותר תווים בפחות שניות". בכללל, בהתחלה כשברי סחרוף עלה לבמה לבצע איתם מספר "להיטים" (ואין לזלזל בכך שהביצוע המשותף ל"יום הולדת" הוא זה שהכניס את אינפקטד לפלייליסטים חרף הקיצוץ של החלק השני של השיר, שהוא הטראנס האמיתי) היו על הבמה שלושה גיטריסטים ומאבק אגו מיותר שהוביל לכך שכמעט ולא היה ניתן להנות מהחלק השני של השיר : החלק בו התענגתי לפני מספר שנים על הגיטרה של סחרוף ('מנסרת את הלילה') בזמן שאייזן ודובדבני מנגנים על מקלדות בהאנגר 11 בנמל תל-אביב באחת מההופעות הטובות של חייהם.
מצד שני, אמש בזכות נועה לביא זכיתי להופעה אחרת, שהראתה לי שכישורים של "כמה שיותר תווים בכמה שפחות זמן" אינם התנאי להופעה טובה. לפעמים, גם אם שני הגיטריסטים מצליחים רק לשמור על קצב ולנגן במה שנשמע כמלודיה, אפשר לעשות הרבה יותר. אחרי ארוחת סושי קצרה, נועה ואנוכי קפצנו ללבונטין 7 לבירה קצרה. כשיצאנו מהאוטו נועה אמרה שבמרתף מופיעים בדיוק מלכת הפלקט; כהרגלה ובזכות היותה אושיה קטנה שמדווחת על אירועים כאלו בתקשורת האמיתית, נכנסו מבלי לשלם להופעה.
ברק גביזון, בהופעה קצרה, ממצה ואיכותית ביותר, הצליח לגרום לי לרטוט היכן שאינפקטד לא הצליחו, וזאת למרות מוסיקה קצבית פחות, סאונד פשוט של "גיטרה, גיטרה, בס ותופים" ויותר מכל קהל קטן ואוהד. מלכת הפלקט ניחנים בדבר אחד בהופעה (וגם בדיסק המצוין שלהם) : יש שיתוף פעולה והעדר מאבקי אגו בין הנגנים. כל אחד מארבעת המוסיקאים האלו יודע לתרום את שלו בצורה שלא תפריע למוסיקה, שזה משהו שלא ניתן להגיד על נץ ודובדבני, שחייבים להיות היחידה הבולטת בלהקה.
| את אינפקטד מאשרום אהבתי בגלל ההופעות שלהם; אכן, לשבת בבית ולשמוע את המוסיקה זה נהדר ומיוחד, אבל זה חסר. בהופעות דובדבני ואייזן היו עושים דברים יצירתיים ומעניינים, הם היו פותחים את המחשבה עם ערבוביה של שירים (ומומלץ, אם אתם יכולים לשים יד על זה, למצוא את ההופעה המצויינת שלהם יחד עם יהל ביפן או את אחת ההופעות שעשו גב אל גב עם GMS). |
אינפקטד היו יותר מכל להקה שהייתי הולך להופעות שלה בזמן הלימודים בערך פעם בחודש: מקומות נידחים בקצה המדינה, ברים קטנים, הם לא היססו להופיע במקומות מבלי לגבות תשלום, גם כשהיו כבר גדולים בעולם.
יש כאלו שהשוו בין מלכת הפלקט לכל מיני הרכבים אחרים אבל אני חושב שבעצם לא צריך להשוות אותם: כמו אינפקטד, שהתחילו בערך באותו הזמן (סוף שנות ה90) יש להם את הפוטניאל להיות להקה שתשנה את המוסיקה הישראלית; מלכת הפלקט עושים שירים באנגלית בצורה ייחודית לישראל (ומה שיכול להיות מכונה Israeli-Rock כמו Brit-Pop) והם יוכלו לעשות לא מעט דברים אחרים. אבל כשם שאינפקטד היו הלהקה הישראלית שהובילה את הטראנס הפסיכדלי בעולם, יש סיכוי קטן שגם הם יובילו את הרוק העצמאי בעוד כמה שנים, רק תנו להם סיכוי.
לקריאה נוספת:
שגיא נאור: היום יומולדת
יוסיפון, אני מניחה שהייתה בהופעה ולא בהופה.
"כהרגלה ובזכות היותה אושיה קטנה שמדווחת על אירועים כאלו בתקשורת האמיתית, נכנסו מבלי לשלם להופעה" – תמיד נראה לי מוזר שאנשים שאוהבים מוזיקה מקומית, נהנים ממנה ותומכים בה, לא משלמים על הופעות במקומות קטנים רק בגלל שהם יכולים. לא מדברת על הפקות ענק שמפרנסות בעיקר את המארגנים ויש בהן אלפי אנשים, אלא על כל ההופעות הקטנטנות בלבונטין, בצוזאמן, בקפה ביאליק ובמקומות אחרים מהסוג הזה. הרי גם ככה ההכנסות מהופעות כאלה הן לא גדולות, אז למה לא לשים בכיף את ה-20-30-40 ש"ח שההופעה עולה, במיוחד אם היה כל כך מוצלח? מלבונטין אני בדרך כלל משתדלת לצאת גם עם דיסק ביד, אם היה טוב. בתור קהל אוהד למוזיקה מקומית יש לנו את התפקיד שלנו – קודם כל לטרוח בכלל ולצאת מהבית להופעות, ואחר כך גם לתרום את חלקנו הקטן למאמץ המלחמתי ולפרנס כמיטב יכולתנו את המוזיקאים שעושים לנו טוב .
אה,
איך אני אסביר את זה – אני הייתי משלם. מבחינת נועה, זה חלק מהעבודה שלה. את לא חושבת? כלומר, האם כתב שמדווח על ועידת אנאפוליס צריך לשלם מכיסו על כרטיס הטיסה?
תלוי אם הוא רואה לו לשליחות לקדם את ועידת אנאפוליס. (:
שמע, כפי שאתה בודאי יודע, אנשים שכותבים ולו משבצת של 100 מלים על נושא שיכול להיות קשור לגמרי בעקיפין לאירוע שאליו הם רוצים להיכנס, יכולים להיכנס בחינם. זה לא מסובך. בעיני, אם מדובר בהופעה מקומית קטנה, ובמיוחד אם לא באמת הולך לצאת מזה אייטם, מן הראוי לשלם. ואפשר להיכנס פה לדיון שלם על כך שזה חלק מתנאי העבודה הלא מזהירים וכו' וכו', אבל זה בכלל לא העניין. לפעמים צריך להשאיר בצד את כובע העיתונאי/בעל עניין ולחבוש את כובע צרכן המוזיקה ולתמוך באופן מעשי (כאמור, בהנחה שההגעה לשם לא היתה מוכוונת אייטם). סתם כדי שתישאר מוזיקה לכתוב עליה בעיתון.
וכאן שוב יש את בעיית הקניין הרוחני האלמותית:
[צאי מנקודת הנחה שהמועדון היה יחסית ריק]
אם אני לא אכנס בחינם להופעה מסוימת, אני לא אראה לנכון להוציא את מעט השקלים בעבורה (במקרה של מלכת הפלקט אני הייתי מוציא עד 50 ש"ח), ההכנסה שלי להופעה, אכן, אינה מורידה מהכנסות הלהקה ואינה מורידה מהכנסותי החודשיות. לכן, הלהקה לא מפסידה ואני מרוויח. האם נגרם נזק כלשהוא? איני בטוח.