היכולת שלנו לרגל, לצפות, לבלוש ולחבק באמצעות הרשת גדלה לאין שיעור בשנים האחרונות. לא עוברת יממה מאז שאני מספר לחבר שאני מעוניין במישהי אקראית שהעלתי תמונה שלי לפליקר שלי ועד שאותו חבר (או אני, או כל מישהו אחר) מוצא אותה, שולח לי את העמוד שלה בפייסבוק ומאפשר לי לשלוח לה הודעה ששואלת אותה אם היא מעוניינת.

בחיים האמיתיים לא הייתי מסוגל לעשות את זה: השיניים שלי היו נשברות,
הייתי מגמגם,
בוכה,
מאבד כל הגיון;
ואז הולך ורואה איך ה-חבר שלה עושה את מה שאני כל כך חושק לעשות :
הולך איתה הביתה.

כשאתה מנהל את היחסים שלך עם בני אדם באופן טקסטואלי, מצד שני, זה לא ממש נראה ככה. אתה יושב, תוהה, מכין את הטקסט, מלטש כל מילה כך שזה יראה כאילו הכנת את הטקסט בצורה ספוטנטנית, מערב את ה(…) כל כך באלגנטיות בטקסט, עובד באמנות המילים. בעצם אתה יודע מי אתה ומה אתה. אתה יודע בדיוק איך מתנהגים בטקסט.

בחיים? בחיים זה הרבה יותר קשה. כשלא מדובר על רגשות אתה עושה את זה כל כך טבעי וקל. אתה יודע בדיוק איפה ללטף על האגו של אנשים שאתה עובד מולם, מרצה מולם, יודע להוליך אותם בשביל הלוגי והרטורי שסללת כדי להביא אותם בדיוק למקום בו אתה עומד, לא מילימטר משם : את כל הטיעונים אתה מכין בשניה; אבל החלטה לצאת איתך שמישהי צריכה לקחת? זו לא החלטה לוגית.

ואם היא קוראת? יותר טוב.

אתה כבר יודע איזה שיר אתה רוצה לשמוע כשתנשק אותה,
כשתגע בשפתיים שלה ברכות בעת שאתה מנסה להסביר לה שאתה לא עושה את הדברים האלו בדרך כלל.
ואתה אפילו לא יודע מה היא אוהבת.
אז מה? אתה תמיד יכול ללמוד.

אתה מתלבט לא לעשות את הכל פומבי, כמו כל שאר החיים שלך. מתלבט לא להיות האידיוט שממסגר תמונה שלה ונותן לינק לפרופיל שלה; שולח את הקוראים שלך לשלוח לה הודעות על כמה היא מקסימה, אבל שום דבר לא יעזור. אתה תשאר אותו אדם חסר בטחון עצמי, הרשת רק תגשים את זה שוב.

אולי טוב שתשאר ככה, הגנים הדומיננטיים של לוזריות יעלמו מהעולם.