זה היה עוד יום סגריר של חודש פברואר בתחנת המשטרה בקריית גת כשהשוטר כהן התחיל לערבב את כפית הסוכר בקפה השחור שלו. כמו כל בוקר, כשמסתיימת משמרת הלילה והוא מגיע לעבודה הוא פותח את הארון, מוציא את קופסת קפה 'נשיא' שלו ומכניס כפית וחצי קפה טורקי לכוס הקצרה, הוא שופך מים חמים לכוס עד האמצע, מוסיף כפית סוכר ומערבב, כשהקצף עולה בצבע חום בהיר הוא יודע שהגיע הזמן להוסיף עוד טיפה מים, ואז הוא יכול להתחיל לשתות בזמן עבודת הבוקר השגרתית.
כהן היה יושב כמעט לבד בתחנה שלו, הוא היה כבר סמל וידע שהקידום לא רחוק, בקרוב הוא יוכל להיות אולי בדרך לקורס פקדים, אם לא יותר, כל מה שהוא צריך לעשות זה להמשיך לשמור על החוק והסדר; כהן כבר תפס את הפיצוציה שמכרה אלכוהול לילדים שהתפרעו ודאג שהם יובאו לדין, הוא ידע שהקידום שלו תלוי בעוד כמה תפיסות מוצלחות. הוא לגם מהקפה שלו והתחיל לשמוע את הרדיו המשטרתי.
בקשר הודיעו לו שיש אירוע ברחוב חשוון, צעיר לבוש שחורים רץ מהר ברחוב עם ארנקה של קשישה שעמדה בדרך ללשכת ההוצאה לפועל להפקיד את כספי המשכנתא האחרונים של בנה. הצעיר הכה בקשישה וברח עם הארנק. אבל גרישה כהן לא היה צריך הרבה בשביל להבין שלתפוס שודד הוא בדיוק מה שצריך היום כדי לסגור את השבועית ולטפל במשכנתא עם קידום נאה.
כהן לא מיהר, הוא לא הזעיק ניידות לרחוב חשוון ולא עשה דבר להחשיד את החברים בתחנה, הסקופ הזה הולך להיות שלו : הוא נכנס למשרד והתחיל למלא טפסים. הוא לקח את החותמת של הבוס, סגן ניצב אמנון זכאי וחתם על הבקשה לצו נתוני תקשורת. "מאז שעבר חוק אח שלי גדול", חשב לעצמו כהן, "אני פשוט יכול לקבל הכל על העבריינים. אין להם איפה להתחבא".
כהן לקח את המכונית שלו ונסע לכיוון בית המשפט, הוא ידע שהשופט ויצמן היום בתורנות, ושויצמן קל על ההדק. כהן זכר את הפעם ההיא שבה הוא בא לדיון להעיד על ההוא שנאשם בפריצה לרכבים. עוד איזה בדוואי קטן שהשופט לא סבל והתחצף לכולם. כהן בא להעיד על איך הוא מצא אצלו בבית מערכות סטריאו והמושתן הקטן הזה עוד אמר שהוא קנה את זה בשוק בבאר-שבע. השופט קיבל אז מהפרקליטות את המידע לגבי מתי הנאשם היה בקריית גת והראה שזה תואם לזמנים של הפריצות. כבר אז, בפסק הדין, כתב השופט שעכשיו לא צריך יותר להאמין לנאשמים, הכל ידוע ואין אפשרות לשקר.
כהן הגיע ללשכה של השופט ויצמן והגיש את המסמכים לעדה, הקלדנית של ויצמן שלמדה עם כהן בגן. השופט קיבל והסתכל על הפרטים: בקשה לקבלת פרטים מחברות הסלולר לגבי מי רץ לאורך רחוב חשוון בשעה 08:45 במהירות וחתם על הבקשה בעיניים עצומות. הוא חשב לעצמו "כמה טרחה אני חוסך לי עכשיו עם אמינות של עדי ראיה, כל אחד מהם לא יודע מה הוא ראה וכל השטויות האלו נגמרות בשניה, איזה יופי שאני יכול להרשיע את החשוד ולהמשיך בעבודה החשובה האמיתית, בלי לטרוח בזוטות."
כהן חזר למשרד עם הצו ומיהר לשלוח אותו בפקס לחברות. לא חלפו עשרים דקות והפקס התחיל לצלצל שוב, רשימה של חמישה טלפונים הצטברה וגרישה כהן הלך לבצע את העבודה הבלשית שלו : הוא ניגש למאגר המידע שלהם והצליב מספרי הטלפון כדי לדעת מי החשודים. מיד המסוף החזיר לו תשובה: יפעת כהן, חגית גוזלן, איליה דגייב, מוחמד מוחמד וחמי כהן. הוא ידע שהחשוד חייב להיות גבר, והחליט לזמן את השלושה לחקירה.
הוא התקשר לראשון ברשימה, איליה דגייב וביקש ממנו "לסור למשטרה להגבות לעדות". במהירות האפשרית והחליט שזו הזדמנות נהדרת לצאת להפסקת הצהרים שלו. פלאפל גוזלן מעבר לפינה היה בדיוק הדבר שהוא צריך : אותו פלאפל כבר עשר שנים עם הטעם המקורי, קצת טחינה, סחוג וכרוב חריף.
– "אז מה שמעת על השוד היום?" שואל אותו הרצל גוזלן, הבעלים.
– "כן, איזו זקנה שנשדדה בכניסה לביטוח לאומי או משהו" ענה לו כהן.
– "לא, לא ביטוח לאומי – הוצאה לפועל." אמר לו גוזלן, "זו אמא של יבגני, השוטר שרצחו את אישתו לפני שנה; זה שכולם אמרו שהשתגע והתמכר להימורים, השוטר שהתחיל לצאת במלחמה בבדוואים רק בגלל שהוא היה בטוח שזה הם שרצחו אותה, אז היא באה לשלם את המשכנתא לבית שלו כי הוא לא ממש בשיא הבריאות."
– "ויש לאנשים מושג מי עשה את זה?" שאל כהן.
– "לא ממש, אנחנו מקווים שאתם תצילו את המצב".
כהן חזר למשרד וחיכה שאיליה דגייב יגיע. את איליה הוא הכיר מהשכונה, לא יכול להיות שזה הוא, אבל הוא ישאל בכל מקרה. איליה נכנס מדיף זיעה ומתנשף, הוא פותח את הדלת, סוגר אותה אחרי שהוא נכנס, מתיישב ומניח את קופסת הסיגריות והפלאפון שלו על השולחן.
– "אז מה קרה כבוד שוטר?" שואל איליה.
– "אני רוצה לשמוע מה ראית היום בבוקר ברחוב חשוון," עונה לו כהן, "אני יודע שהיית שם ואני יודע ששדדו את אמא של יבגני. אתה יכול לספר לי מה ראית?"
– "אני? לא ראיתי הרבה, בדיוק לעמוד בפקק רחוב חשוון כששמעתי רעש. הרבה איש הלכו לראות מה קרה שם ואיליה לא מסתדר, באוטו, נוסע לאט."
– "אה, היית באוטו?" שאל כהן.
– "כן, דרך לתקן מזגן גברת כהן." אמר לו, "התקשר אתמול לגיד שמזגן לא חם, רק קר."
– "אצלי בבית?" שאל כהן.
– "כן, אשה שלך להתקשר מזגן לא פועל".
– "תודה איליה, אתה יכול ללכת".
כהן הלך למטבחון להכין עוד קפה, הוא הדליק סיגריה והתחיל לחשוב מה אם באמת איליה שמזיין את אשתו כבר שנים מאחורי בלי שהוא ידע או שזה מישהו אחר. הוא תמיד חשד באיליה מהשכונה, איך שהוא נחמד אל כל הבניין, בא לתקן מזגן, דוד, לפעמים גם מציע עזרה בלהתחבר לכבלים כשהכבלים לא ממש רוצים לתת לך את השירות בחינם. איליה היה שם תמיד, אבל הוא לא ידע מה הוא רוצה.
חמי כהן היה עוד אחד מהצעירים האלו שבדיוק השתחררו מהצבא, הוא היה בוגר יחידה מובחרת ואהוב הבנות ברובע; אבא שלו עבד במשטרה, כולם העריכו את חמי לא בגלל אבא גרישה, אלא בגלל שידע איך לדבר. היה קשה לכהן להזמין את הבן שלו לחקירה, במיוחד כי אף אחד לא היה מעיז לחשוב שזה הוא, אז גרישה החליק, הוא קודם יבדוק את הבדוואי הזה, שכולם יודעים מה הם שווים בדיוק.
מוחמד מוחמד היה הבעלים של מכשיר הטלפון שאותר רץ במהרה לאורך רחוב חשוון. זה יפה בכלל שלבדוואי הזה יש מכשיר על שמו ולא טוקמן כזה שהם ממלאים כל פעם בפיצוציה, השאלה היתה מי אותו בדוואי ואיך מגיעים אליו לחקירה? הוא ילך לבקש עוד צו בשביל לדעת איפה הוא עכשיו ולעצור אותו? זה נראה קצת מוגזם, ובכלל, להגיע לכפר בדוואי עם מדים של שוטר זו לא בדיוק הדרך הטובה ביותר לגמור את החיים.
גרישה החליט לצאת הביתה מוקדם, לחשוב על זה ולראות מה קורה עם התיק הזה, האם זה יזרק ל"לא מפוענחים" גם כן או שהוא יוכל להביא את התפיסה של מוחמד מהר. הוא החנה את האוטו למטה בכניסה לבניין והתחיל לעלות במדרגות; שתי קומות הוא עולה כבר חמש עשרה שנה, אותן שתי קומות בכל יום, אותן מדרגות, בלי מעלית, בלי לחשוב בכלל על כלום חוץ מלטפס מדרגה בכל פעם.
הדלת לבית היתה פתוחה, שזה בכלל מוזר כי חמי לא נותן לאף אחד להכנס הביתה, תמיד הדלת נעולה עם מנעול בפנים. גרישה נכנס לבית ושמע צחקוקים; הוא ראה תחתוני גברים זרוקים על הרצפה בסלון וזר פרחים על השיש. גרישה נכנס לחדר השינה שלו וראה את חלי הקטנה עם החבר החייל שלה. מהר הם משכו את השמיכה למעלה והיא צעקה.
– "אבא"
– "מה?" שאל אותה.
– "אולי תלך, זה ממש לא נעים מה שקורה כאן."
– "רק שתדעי שאני ממש לא אוהב את זה, אתם לא צריכים לעשות דברים כאלו בגילכם. אם אני הייתי כמוכם בגילכם כבר מזמן היו לך ארבעה אחים גדולים."
הוא סגר את דלת חדש השינה ונתן להם להתלבש. הוא הסתכל מהחלון הגדול אל הגינה הירוקה שהיתה בין הבניינים, כל כך רגוע, כל כך ירוק, כל כך … מלא באישתו ואיליה, מחזיקים ידיים. הוא לא האמין למה שהוא רואה; הדבר הראשון שהוא רצה לעשות היה לקפוץ מהקומה השניה, לנחות עליהם ולהרוג את שניהם; הוא רץ למטה במדרגות וברח לאוטו – חזרה לעבודה.
הוא הגיע למשרד של הבוס ואמר לו: "מצאתי את השודד של הזקנה".
– "מה?"
– "אמא של יבגני, אז שדדו אותה בבוקר."
– "כן, ו?" שאל הקצין.
– "אני יודע מי זה." ענה כהן.
– "איך?"
– "קיבלתי צו תוניקשורת", הוא אמר לו, "נו… הזה שמביא לך מי היה באותו מקום, אז זה איליה דגייב, החשמלטור, הוא רץ ברחוב באותה שעה, ואני יודע שיש לו את הטרנינג השחור הזה שהוא תמיד הולך בו עם הקפוצ'ון, זה חייב להיות הוא".
– "והזמנת אותו לחקירה?"
– "כן, הוא בא ואמר משהו על זה שהוא היה בדיוק בדרך לתיקון, אבל אני לא מאמין לו."
– "אז תבקש צו מעצר, נראה לי שיש לנו משהו."
כהן שלח את החבר'ה לעצור את איליה בבית, הוא ידע מתי הוא יחזור הביתה ומה יהיה הדבר הראשון שהוא יעשה. למזלו הוא יכול לבקש חיפוש סמויקודם ולשים שם מסכה, כמו שהם עשו עם הבדוואי ההוא שרצו שיחשבו שסחר בסמים כדי שלא יצא עם הבת של מזרחי. זה לא היה כזה נורא וזה היה עושה הרבה פחות נזק לילד מאשר אם היו תופסים אותו ומפוצצים אותו במכות כמו שהם היו עושים פעם.
כהן יצא מהתחנה עם מסכה שחורה ומפתח גנבים, הוא ידע שעם הצו הנכון הוא יכול לעשות את מה שהוא צריך. הוא החנה את האוטו ונכנס לביתו של איליה, פתח את הדלת והכניס את המסכה שם. הדבר היחיד שהיה חסר לו זה ארנק, אבל לאף אחד באמת לא אכפת מזה כבר, יש מסכה ותוניקשורת, זה הרבה יותר ממספיק להרשעה.
כהן יצא מהר מהבית וחזר לתחנה, הוא ידע שהחברים שלו יגיעו לאסוף את איליה יותר מאוחר, הוא היה מרוצה, מאוד מרוצה.
…המשך יבוא [כשאני אקום בבוקר עם טיפה יותר אנרגיות]
לא רע, רק תעשה סדר בשמות…
כלומר?
אל תדאג הוא יסגור עסקת טיעון ויצא אם חצי שנה בפנים ושנתיים על תנאי
זה לר רעיון חכם לעשות אישה של שוטר ולא משנה עד כמה קל/קשה לו להפליל אותך
בכללי נחמד מאוד
רק שהשמות קצת התבלגנו לך
קוראים לו גרישה כהן כנראה שזה לא היה ברור מספיק.
"חוק אח שלי גדול"
If it wasn't so sad…
יהונתן, יש לך בלבול בשמות בתוך הטקסט. לדוגמה "כהן שלח את החבר'ה לעצור את גרישה בבית," והאי אמרנו שכהן הוא הוא גרישה….
יש עוד כמה בתוך הטקסט…
כל הרוסים האלו… מי מבדיל… :-P
יהונתן, שים לב למשפט "כהן שלח את החבר'ה לעצור את גרישה בבית" (צ"ל איליה), ותבין למה אומרים לך שהתבלבלת בשמות.
לא אסון. רק צריך תיקון.
אה, וגם רציתי להגיד שאהבתי את הסיפור. והחוק הזה נורא. פשוט נורא. אני מקווה שבג"צ יפסול אותו.
הנורא הוא שרק 40 חברי כנסת היו במליאה בזמן הדיון הכל כך חשוב הזה. רק 40 חשבו שלחוק הזה באמת יש חשיבות.
הקטע הביזארי של אתמול: בדיוק כשקראתי את הכתבה הזו בטמקא, יס התחילו בשידור הסרט "1984".
מצמרר.
חברים, תוקן;
ירון וHN, תודה : אנחנו עובדים על בג"צ, נקווה לקבל תמיכה (ומימון) מחברים.
שושי, אכן.
מה אמור להיות הקייס בבג"ץ?
אגב, אני דיי משוכנע שהמצב בכנסת משקף נכוחה את המצב במדינה. רוב מוחלט של האזרחים מוכן (אולי מתוך חוסר מודעות אך אולי גם לא) שיגבירו את יכולת הפיקוח המשטרתי (למרות שהם כולם אנאלפאבתים ושאר מרעין בישין) מתוך הנחה שהוא לא יוזק מזה והגברת האכיפה בסופו של דבר כך תועיל לו. קשה להתווכח עם יורם כהן ממטולה שאומר שאין לאף שוטר ענין לעקוב אחריו והוא לא מעניין אף אחד. מקובלת עלי ההנחה שרוב מוחלט של האזרחים הם יורמים כוהנים והכנסת אם כך מייצגת אותם נאמנה.
כך שאולי הטיעון לגבי תרומתך הצנועה למשכורת נציגינו בכנסת ישראל יותר רגשי ופחות עניני, לא כן?
בכל אופן אני באופן אישי כן מסכים איתך ובכל מקרה הפוסט חמוד, אמתין להמשך.
(בתגובה לעיל ישנה שגיאת לשונית מפאת עריכה)
העדר מידתיות, שימוש באמצעי שפוגע בצורה בלתי סבירה בזכויות אדם, פגיעה בקניין של חברות הסלולר, פגיעה בזכות לפרטיות, פגיעה בזכות למניעת הפללה עצמית, פגיעה בחופש הביקורת על השלטון והגנה על חופש העיסוק של ספקיות הסלולר, לרבות מניעת תחרות בלתי הוגנת.
אני מניח שיהיה עוד.
אם כבר 1984, ראיתם על מה מקס זועם?
רשימת הבושה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3484032,00.html
מדוע אתה רואה כאן הפללה עצמית?
כי זה פוגע בסודיות שלך על מידע שיצרת בעצמך ואמור להיות בחזקת. קרא את הלינק המלא ותבין.
מעניין מאוד, חשיבה מעט חדשנית מבחינתי. אעכל ואעדכן.
ותודה!
"זה לא היה כזה נורא וזה היה עושה הרבה פחות נזק לילד מאשר אם היו תופסים אותו ומפוצצים אותו במכות כמו שהם היו עושים פעם".
אף חוק אינו מושלם, את זה אפילו אתה יודע. אבל אם בעזרת חוק נגרם פחות נזק מאשר היה נגרם ללא החוק (גם בסיטואציה ביזארית כמו בסיפורך) לא עדיף שיהיה את החוק?
לא.
אם מישהו עובר על החוק (ובשני המקרים עוברים על החוק), עדיין זה אומר שהחוק נותן יותר מדי כח למי שעובר עליו.
האם אתה אף פעם לא מסתכל על עלות כוללת?
אם חוק מעניק למישהו יותר מידי כוח, אך מנגד בעזרתו ניתן לתפוס יותר אנשים שעברו עליו, האין תועלת בחוק?
השאלה הרבה יותר פילוסופית ואני מתפלא על הגישה הלא סביבתית (מלשון כוללת את כל הסביבה) שלך – אם עשרה אנשים הולכים למות, אך ניתן להרוג אחד בשביל להציל את התשע האחרים, האם לא נכון להרוג אותו? ואם מאה אנשים ימותו? ואם מליון?
ניר, מדוע אתה מניח שבחוק יש יותר תועלת מנזק?
החוק הזה חושף אותך לחלוטין. כל מעשיך ופעולותיך יתועדו וישמרו. עכשיו תגיד: "אני לא עשיתי שום דבר רע, וממילא כל הנתונים ישמרו בידיה הטובות של משטרת ישראל". ואני אומר: "פחחח". וביתר פירוט: מאגר הנתונים הזה ידלוף החוצה. זה רק עניין של זמן. וזה לא יהיה הרבה זמן. וזה ידלוף לידיהם של האנשים שאתה לא רוצה שתהיה להם גישה למידע אודותיך.
וכל זאת למה? כי המשטרה מחפשת קיצורי דרך. כי שנים של רקבון וחוסר מעש השכיחו משוטרינו האמיצים עבודת משטרה מהי. כי ככה יותר נוח להם. כי זה חוסך להם בירוקרטיה ולעזאזל עם זכויות הפרט שנרמסות בדרך.
אני דווקא פחות פוחד מהדליפה של המאגר, אלא דווקא מכך שהמאגר ירשיע חפים מפשע כאשר הם לא יוכלו לספק הסבר הגיוני. בעצם מה שיקרה הוא שאדם שהלך ברחוב יצטרך להסביר כיצד הוא לא ביצע פשע במקום שהמשטרה תוכיח שהוא כן.
ירון,
אני לא יודע מה איתך, אבל האנשים שאני לא רוצה שתהיה להם גישה למידע אותודי הם בעלי גישה כזאת כבר ממזמן. אם נתעסק בחוק הזה ספציפית, מדובר על חברות סלולר. אתה בוודאי יודע מי מאייש חלקים נכבדים מהמשרות בחברות האלו – חיילים משוחררים בדרכם לטיול אחרי צבא. שותפתי לדירה פעם חשדה בחבר שלה שהוא בוגד בה, היה לו מכשיר של חברת פלאפון והיא עבדה בחברת פלאפון, אז היא הוציאה את פירוט השיחות שלו וקראה את הסמסים שלו (כן, הם נשמרים). מאוד קל לכל אחד למצוא חבר שיתן מידע כזה תמורת סכום כספי זעום. לא צריך משטרה, לא צריך חוק "אח שלי גדול" ולא צריך "תנויתקשורת". לאנשים הרעים כבר יש את המידע, עכשיו נשאלת השאלה למה לא לתת אותו גם לאנשים הטובים?
יהונתן,
אבל שים לב לסיפור הכתוב בקפידה שלך. הרשעת החף מפשע דרשה שוטר שסרח, מפקד שסרח (לא הקפיד לשמור את החותמת שלו ולא התפלא כיצד לשוטר צו חתום שהוא לא חתם עליו) ושופט שסרח (חותם על בקשה בעיניים עצומות). צריך צירוף מקרים מאוד רע כדי להרשיע אדם חף מפשע, וכבר היום הדבר ייתכן. כל אחת מהדמויות הללו יכלה למנוע את ההרשעה.
בפועל אתה בה ואומר "אני מפחד מהמקרים המועטים בו הציבור ינזק מהחוק, למרות מאות המקרים בהם הוא ירוויח".
זאת גישה משעשעת, אפשר לקחת אותה לקיצוניות: אם יש חוק, ואכיפה, ומשפט, הם בטח לא מושלמים. מכאן שעצם קיום המנגנונים האלו גורם לכך שיכל להיות שאדם חף מפשע יורשע (אני בטוח שאתה מכיר הרבה יותר מקרים ממני). לכן, לפי גישתך, עדיף שלא יהיה חוק אכיפה ומשפט, כדי שחלילה לא יקרה שאדם חף מפשע יורשע. לא?
ניר,
שים לב בקפידה למשהו אחר – השוטר ויתר על חקירה מסורתית, כל ה"סרח" הם לא "סרח" קלאסי, אלא הנחות קטנות שכולם עושים בחיים הישראלים. שרשרת ההגיון היא כזו:
1. החוק מאפשר אכיפה של פשעים בלי צורך שהמשטרה תצא לרחוב, ולכן המשטרה לא יוצאת לרחוב.
2. לשוטר יותר קל להביא נתוני תקשורת בבית משפט כדי להרשיע מאשר להביא עדים.
3. לשופט יותר קל לקבל נתוני תקשורת מאשר עדים שצריך לדון באמינות שלהם.
4. מתחילים להשתמש רק בנתוני תקשורת בתור אמצעי חקירה.
5. כאן מתחילה השחיתות ואי הצדק.
עכשיו הגענו לנק' עצמה, לטעמי. אתה בעצם אומר שאינך מעוניין בחוק לאו דווקא כי אינו מתאים, אלא כי אינך סומך על אוכפי החוק לעשות בו שימוש נכון. אתה מאמין, באמונה מלאה, שקיום חוק שכזה יגרום לכולם לוותר על חקירה מסורתית. האם לא יהיה נכון יותר להגביל זאת מאשר לוותר על החוק? זה תחום העיסוק שלך, לא שלי, אבל לא ניתן להגדיר שנתוני תקשורת בלבד אינם מספיקים כדי להרשיע אדם ויש להביא ראיות נוספות?
הצהרת כי לשוטר יהיה קל יותר לקבל נתוני תקשורת מאשר להביא עדים – מדוע זה חייב להיות כך?
בסיפורך כתוב על פקס בו נשאלת השאלה "מי רץ ברחוב ששון?" – מדוע שדבר כזה יהיה מותר לשאול? כאשר משטרה מחפשת רכוש גנוב או סמים, עד כמה שידוע, היא לא יכולה לעבור בית בית ולחפש. היא צריכה לקבל צו עבור בית ספציפי, בו מתגוררים חשודים. באותו האופן אולי לא יהיה ניתן לשאול "מי רץ ברחוב ששון?" אלא לשאול "האם איליה רץ ברחוב ששון?". וגם את השאלה הזאת יהיה ניתן לשאול אחרי ששופט חתם על הצו, והוא יחתום עליו רק אחרי שיסבירו למה איליה חשוד בזה.
אני חושב שהדבר העיקרי שמפריע לי בהתנגדות שלך לחוק הזה (כמו עם חוק צנזורת הרשת) הוא שאתה מעדיף למנוע את קיומו מאשר לעזור לתקן ולשייף אותו באופן שיהיה תורם כמה שאפשר ומזיק כמה שפחות.
ניר,
אני מתנגד לחוק כי לטעמי כל שימוש בו הוא שימוש לא ראוי. אני לא סומך על אף אדם שיעשה בו שימוש ראוי וגם שימוש בו במסגרת החוק פוגע באזרחים.
מדוע יותר קל לשוטר? כי המחוקק החליט.
מדוע שיהיה מותר לשאול זאת? כי זהו פשע ולמשטרה מותר לבקש כל נתון תקשורת כדי למנוע פשע (לרבות, לדוגמא, 'מי נסע על כביש החוף במהירות מופרזת')
ניסיתי באמת לתקן את החוק, ישבתי שעות ארוכות עם האגודה לזכויות האזרח ועם פרופ' מנחם בן-ששון, הצעתי חלופות פוגעות פחות בזכויות אדם וכל פעם רשויות אכיפת החוק אמרו שהכח לא מספיק להן והן צריכות עוד כח כדי להלחם בפשיעה.
אם באמת ניסית אז אני חוזר בי ומסיר את הכובע בפניך.
בהצלחה בבג"ץ.
ד"א, לאחר עיון בהצעת החוק תהיתי האם התקבלו התיקון של ח"כ ריבלין וסער הדורש הצגת "פרטים אודות קיומם של אמצעים חלופיים להשגת המטרות שלשמן נדרשים נתוני התקשורת, שפגיעתם בפרטיות פחותה", אתה יודע במקרה?
האם זה נכון שהמטרה המקורית של החוק הייתה בסך הכל לחסוך כסף למשטרה, כדי שהם לא יצטרכו לשלם לחברות הסלולר על מסירת הפרטים הדרושים להם, ושלא הייתה בכלל כוונה ליצור איזשהו כלי שיטור עתידני?
יואב,
אני לא יודע אם זו היתה המטרה המקורית, אבל זו בהחלט אחת התוצאות ככל הנראה, אלא אם יודיעו שהמדינה תממן את עלות אחזור המידע.
יהונתן,
אבל כתוב – "בעל רישיון בזק זכאי להחזר הוצאות בעד העברת נתוני תקשורת למשטרה או לרשות חוקרת אחרת, לפי סעיפים 2(ח) או 3(ג), וכן בעד העברת קובץ מידע לפי סעיף 4(ב), והכל בשיעור שיקבע שר התקשורת בהתייעצות עם השר לביטחון הפנים ושר האוצר; השיעור ייקבע בהתבסס על החזר הוצאות סבירות."
זה לא אומר שהמדינה תממן? (נכון, המדינה תקבע כמה לממן והיא יכולה לקבוע אגורה לכל רשומה, או לכל הרשומות, אבל עדיין)
ניר,
נצא מהנחה שהמדינה כן תתן את החזר ההוצאות הרלוונטי;
האם זה עדיין מכסה על התקנת מערכות מידע שמסוגלות לתת את הפלט הזה? כלומר, האם ההוצאות הסבירות כוללת את העלות של החזקת עשרות עובדים שיכרו (mine) את הנתונים ומערכות משוכללות, שרתים ועניינים כאלה?
אני בספק אם המימון של המדינה יחזיר את ההוצאות.