איגרת לעמית קפיטליסט.
בתשובה לבחירות להנהגת המפלגה.

על הקפיטליזם של השלום יהיה מיותר לכתוב מעבר לפסקה אחת, כיוון שהדבר הוסבר כבר בעבודתי "ימין ושמאל" (עבודה סמיניריונית במסגרת הקורס: היסטוריה ואידיאולוגיה של השמאל בישראל, דר' עידית זרטל, 2003 – ניתן להורדה ב: ). ההבדל בין Pax Americana לבין שלום אמיתי הוא שבשלום אליבא דארצות הברית מדובר על שלום בו ישנו מצב של אי-מלחמה בין מדינות בזמן שזו מנצלת את כח העבודה הזול שבהן למען שיפור מצבה על חשבונן בעוד שבשלום אמיתי מדובר על יחסי הדדיות בין מדינות, ללא ניצול וללא שימוש בכח על מנת להשיג את האינטרס הסופי – והוא רווחת כלל האזרחים בעת שיפור מצב כולם.

השלום של ארצות הברית עובר אלינו; גם אצלנו תנועות השמאל הופכות לתנועות מרכז ליברליות. גם אצלנו השלום הופך לסוגיה מרכזית. בניגוד לטענה שהתוצאה היא מה שחשוב, אני מאמין כי מה שחשוב במקרה זה היא גם הכוונה. האינטרס של השמאל המרכזי של עבודה-יחד הוא לשלום על מנת לשמור על רווחתם האישית. לא שיש פסול בכך, אלא שהשלום הסוציאל-דמוקרטי לא מתקיים פה.

כשאנו באים וקוראים לעצמנו 'מחנה השלום', ומעלים טענות כמו 'מה שאנו אמרנו כבר לפני 20-30 שנה רק היום הימין הבין שצריך לעשות', וחושבים כי צדקתנו הנצחית קיבלה את הכרתה הסופית מהמדינה, אנו צריכים לעצור ולחשוב. למה הימין רוצה שלום? למה הימין כה התקרב לעמדותינו? אצלנו, השלום הוא לא המטרה, השלום הוא כלי לשרת את רווחתנו, השלום נועד כדי שנוכל לחיות ללא חשש מללכת ברחוב.

אבל יותר מכך, בניגוד לPax Americana שהולך להתקיים באמצעות ממשלת שרון, השלום הוא כלי להראות כי כל בני האדם שווים, ולא יהיה ניתן לסבול מצב בו אדם אחד יגור במגדל השן שלו בחוות השקמים (בעוד הוא מעסיק פועלים זרים על מנת להשיג מקסימום רווח על ידי תשלומי שכר סובמינימאלי) ואדם אחר יגור ברמאללה, ללא כל אפשרות להתקדם בחיים, ללא כל דרך לצאת מעירו.

אל לנו לשכוח כי השלום הוא רק אחד מהכלים אשר משמשים אותנו על מנת להשיג את מטרתנו העילאית; אנו, כאזרחים, מבקשים לעצמנו ולכל אחד מחברינו את החיים הטובים ביותר שאפשר, תוך כדי שהמדינה תהווה פלטפורמה לשמור על שוויון הזכויות הללו. הימין הוא זה שמבקש את החופש שלו, מבקש שהמדינה לא תפריע לו בדבר. הוא לא מבקש זכויות, הוא יכול לעשות ככל שביכולתו. אצל הימין כל דאלים גבר, בעוד שאצלנו ניתן לראות כי כולם נבראו שווים (אולי אפילו בצלם האל).

בבחירות לראשות התנועה 'מחנה השלום ניצח', אבל מיהו אותו מחנה השלום, האם באמת ניתן לחשוב על אדם שלא רוצה לחיות את חייו בשלום? גם המתנחלים רוצים שלום, הם רוצים אותו בצורה שונה ממה שאנו רוצים, אך עדיין מדובר בשלום. השלום, אצל הימין הלאומני, נתפס כהפרדה, הנתקות (שבמילון אבן שושן מוגדרת כניתוק משהו שמהווה את סיבת מקור החיים שלו, כמו הנתקות חבל הטבור, דבר שאני לא בהכרח בטוח שלשרון יש מושג); אפרטהייד. השלום אצל השמאל נתפס כחיים בשיתוף פעולה בין שתי ישויות.

הרצף בין השמאל לשמאל הקיצוני צריך להיות על מהות השיתוף, האם זה יהיה שיתוף פעולה קפיטליסטי-נצלני או שמא יהיה זה שיתוף פעולה הרמוני. האם אנו "נספק" מאות אלפי מקומות עבודה לישות הפלשתינית בעוד שאנו פוגעים בשכבות החלשות שלנו, או שמא נקים פרויקטים משותפים בהם נזרים הון זר לשתי המדינות על ידי הקמת איזורי חיץ ללא מכס בהם נוכל לייצר מוצרים לתועלת שתי המדינות תוך כדי תשלום שווה לעובד ללא הבדל לאום!

לא אקבל מצב בו השלום שאני אעמוד מולו יהיה שלום קפיטליסטי, לא עוד Pax Americana שמושלט בכסף. את השלום לא קונים אלא עושים.
יהונתן קלינגר, צעירי יחד.