כיצד עשו זאת? על מנת להשתמש בשירות היה עלייך לפתוח חשבון טוויטר חדש ולהזין את פרטיו בשירות. לאחר מכן, (בגדול) כל הודעה שהיתה נשלחת לחשבון היתה מפורסמת בתור פרסום שלך בטוויטר, בלוג קבוצתי מלא.

אולם, בוקר שמשי אחד בתל-אביב שיבש הכל. אורלי יקואל, בלוגרית מובילה שבוחנת טכנולוגיות חדשות, גילתה כי כל ההודעות האישיות שלה פורסמו בטוויטר; הסיבה? יקואל בחנה את השירות על הטוויטר האישי שלה במקום לפתוח טוויטר חדש וקבוצתי.

הסיבה האמיתית שהדבר כל כך בעייתי הוא ארכיטקטורת הWeb 2.0 שרואה טכנולוגיות רשת בתור אפליקציות. אף אחד מאיתנו לא היה ממהר כל כך להתקין תוכנה על המחשב שלו בלי לקרוא עליה, לדעת מה היא עושה ועוד, אבל בעידן הWeb 2.0, כשניתן להתקין אפליקציה בקליק אחד, נראה לנו טבעי להתקין הכל קודם כדי להתנסות (בלי לדעת מה האפליקציה עושה בדיוק); אנחנו לא שואלים את עצמנו האם האתר אסף עלינו פרטים רבים מדי, מי עומד מאחוריו ומה הוא עושה בכלל.

לדוגמא, כמות האפליקציות המיותרות בפייסבוק שבזכותן הרשת קמה, מתאפשרות רק כי הארכיטקטורה של פייסבוק כלפי צדדים שלישיים מאפשרת משיכה של מידע פרטי והעדר הרשמה מצד הלקוח. במצב כזה, שכל כך קל להתקין אפליקציות, ברור שיהיו בעיות פרטיות: גם באפליקציה עם הרצון הטוב ביותר, פייסבוק עדיין מעביר את המידע הפרטי לאפליקציה וזו יכולה לעשות בה שימוש עוד לפני שהמשתמש הבין מה היא יודעת עליו.

כך שגם כשחברי כנסת מצטרפים למאבקים או מתקינים אפליקציות, כל החברים שלהם יודעים את זה. הפרטיות שלנו, בעצם, מוגבלת למה שאנחנו שומרים בראש ולא מוציאים החוצה.

<אשר עידן>Web 2.0 היא תפיסה דיאלקטית מאוד חשובה: היא מאפשרת לכל אחד להתעסק בשיח הדמוקרטי ולצור את התכנים שלו באינטרנט; היא גם, כמו כל טכנולוגיה, מסוכנת כשלא משתמשים בה בזהירות. כמו שכל מסור, כל מכשיר חשמלי וכל מערכת סטריאו ראויים להוראות הפעלה, כך גם אפליקציות צריכות, גם אם הכפתורים שלהן גדולים, פשוטים ונוצצים.</אשר עידן>