אז אני כותב את זה לפני שאני כותב את הסיפור שבא לפני זה. זה לא באמת נכון לעשות את זה; אבל יש דברים שהנפש מבקשת. חרטה – צער – כאב? אולי זה מה שאני מבקש. אני לא חושב שאני צריך להצטער, אבל אני צריך לקחת את מה שאני רוצה. אני צריך את הסם שלי.

אני לא צריך את הסם שלי, אני פשוט צריך משהו כדי לשכוח. אני צריך משהו שיגרום לי לא להריץ בראש שלי תמונות שלהם ביחד. אבל השאלה היא האם אני מתחרט? האם יש סיבה לזה שאני כותב בכלל??? אני לא יודע כבר.

יש דברים שלא צריך להגיד. יש דברים שלא צריך לחשוב עליה. ויש דברים שרצים בראש שלי, דברים שאסור לעשות. דברים שאולי יש בהם להעליב. אבל אני לא יודע, אני צריך את הדברים האלה. זה קשה לי.

היא תקועה לי בראש, ולא כי אני אוהב אותה, אלא כי אני כועס; אני תקוע לחלוטין איתה שם, אבל אני לא יודע למה. אני לא יודע למה כבר הרבה שמן. אני לא בטוח.

למה זה כל הזמן אני? למה אני שואל את השאלות האלה? אני פשוט תקוע, אני פשוט בעייתי. אני לא יודע אני לא יודע.

טוב. זה לא מתקדם לשום מקום, או שאולי זה כן. אולי הוא עכשיו איתה, אחד בזרועות השני, ואני רק חושב על זה ומתרתח, אני פשוט בעייתי. למה זה מגיע לי?

אין יותר אני, עכשיו יש רק אובייקט קטן a. למה ה-אחר שלי תקוע ככה? למה האובייקט הליבידואי שלי לא מתחלף? למה בעצם???

אולי זה לא צריך להיות ככה, אולי זה צריך להיות בצוה אחרת לגמרי, בצורה כזו שאני אוכל לעשות מה שאני רוצה לעשות. ללכת אל אלה שאני רוצה, או לזו שאני רוצה, ולומר לה את מה שאני רוצה לומר. אין הרבה אפשרות לכאלה דברים לכשיקרו. אני פשוט לא מאמין שאני אי פעם אוכל לעשות דברים כאלה.

אוף.

היא הרגה לי את הבטחון שנשאר לי במין הנשי. היא הרגה לי כל זכר לאנושות, כל אפשרות לכל דבר אחר. אני פשוט חושב על להת…

או שלא,

אני חושב על הבדידות, על למה זה לבד? מה זה לבד? מה זה ביחד? מה זה להיות עם מישהי? כמדומני עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי עם מישהי שנגמר לי כבר. אני בודד, שוב, אני חסר.

זכר ונקבה ברא אותם.

ואני נבראתי זכר, לבד – להזכיר לעולם שלא ישאר ממני זכר – אני אוותר לבד, ללא כל אפשרות להמשיך את עצמי, ללא כל זכות למימוש עצמי. אולי….

ואולי לא, אולי בעצם זה לטובה, אולי בעצם הכל יעלם ואני שוב אהיה עם איזו מישהי, והיא תכנס לסופרסטרוקטורה הרגילה הזו שמאפיינת את כל הבנות שאיתי. אבל זה לא צריך להיות ככה, זה צריך להיות מיוחד, לא כל הדברים הרגילים האלה;

אני כבר לא יודע. אין לי חרטה על איך שדיברתי איתה אתמול. יש לי בעיה עם מה ששמעתי ממנה.

ואני מניח שלה יש בעיה עם מה שאמרתי; יש לה בעיה, ואולי מה שאמרתי בכלל ידחוף אותם ללהיות ביחד. אולי זה מה שבעצם יוביל אותם אל מעבר לתהום.

ועכשיו הוא מזיין אותה, גומר לה על כל הפנים, ואני פה בפאב, אפילו לא שותה, אפילו לבד. ואין אף אחת שתנחם אותי. הדבר הכי קרוב הוא הנחמה העצמית.

אני צריך להתייחד, אבל ההתייחדות היא לעניים – ולא למאושרים.

ומאושר אני לא אהיה לעולם. תמיד יהיה משהו שמפריע, תמיד יהיה מישהו שמציק, שמונע ממני להיות מה שאני רוצה להיות.

אני אהיה שונה, אבל אני תמיד אומר את זה.