כאן היא עמדה כשהיא אמרה לי את זה, היא בעצם העמידה אותי במקומי. אבל איך זה קרה? אני הייתי צריך לעבוד קשה כדי לדעת איפה אני עומד בכלל. היא אמרה לי דברים, שקרים, סיפרה שהיא רק רוצה אותי וכל העת הזו היא ישנה איתו במיטה. הכל התחיל בעצם כשהיא לא יכלה לראות אותי לעיתים לתקופות ארוכות. שבוע, אולי שבועיים חלפו כל פעם ואני עמדתי שם במצב של חוסר ודאות.

נכון, מדי פעם יצאתי לברים ובחורות התחילו איתי, אבל היא היתה שם בראשי. התנשקתי עם אחת, לא יצאתי מעולם עם אחרת. אבל היא? היא ישנה איתו בינתיים כל לילה, מספרת לי סיפורים על כמה היא מתגעגעת אלי וכמה היא רוצה להיות איתי, כשהיא מחבקת אותו, ואני יודע את זה. כל הזמן היא התחמקה מלצאת איתי למקומות פומביים, פחדה שאני אדבר עם אנשים ואני ידעתי שאני לא צריך להאמין לה, אבל משהו בה גרם לי להרגיש מספיק בטוח.

אולי הדחיפה הגדולה שהיתה בבטחון העצמי שלי לאחרונה היתה כי ידעתי שאני יכול להיות רגוע ולראות אותה מתישהוא, שתהיה מישהי שתחבק אותי, אפילו אם רק פעם בשבוע, ותגרום לי להרגיש בטוח. אני הרגשתי בטוח כי ידעתי שאני בתוך משחק, בתוך תחרות שבה אני יכול לנצח או להפסיד. כל עוד התחרות ממשיכה, אמרתי לעצמי, אני יכול להתעניין כאן. ברגע שהתחרות תגוז לא יהיה לי מה לעשות כאן, ונראה לי שגם היא ידעה את זה.

ואז שאלתי אותה, (ואולי אז עשיתי את הטעות), אם אני הגבר האחר. היא ענתה לי את התשובה הכי לא צפויה. פתאום היא באה ואומרת שלא אני הגבר האחר, אלא הוא הגבר האחר, אבל שהיא לא יכולה להפרד ממנו. אני לא ביקשתי ממנה להפרד ממנו, ביקשתי ממנה לדעת איפה אני עומד, ביקשתי לדעת מה אני צריך לעשות, מה מותר ואסור, בעצם מה הכללים של המשחק הזה?

והיא? היא פתאום שואלת איפה היא עומדת ואני לא יודע איך להגיד לה שאני הייתי מרוצה מאיפה שעמדתי לפני חמש דקות: בתור הגבר הספק-אחר-ספק-לא-אחר, בתור אחד שחופשי לעשות עם בחורות אחרות את מה שהוא רוצה (אבל לא רוצה שום דבר). רציתי להיות זה שיכול לעשות הכל, כי החופש הזה הוא מה שהעניק לי את הבטחון בה.

לא, אני לא רציתי לבגוד ואני גם לא בגדתי בה; נכון, השנה בגדתי במישהי, אבל כנראה שלא בזו, כי היא נתנה לי את הבטחון שגם אם אני אהיה עם מישהי אחרת זה יהיה בסדר. הבטחון הזה נתן לי בטחון לא להיות איתן, אלא אפשר לי לעשות הכל בלי לפחד שהיא תקנא, בלי לפחד שהיא תעזוב אותי כי אני מחבק ידידה או סתם רוצה לצאת עם חברים.

Img CC-BY-SA izarbeltza

בכלל, בהתחלה הכל היה מושלם. הדייט השלישי שלנו התחיל בחמש בבוקר: אני הלכתי עם חברים למסיבת טראנס והיא יצאה עם חברים למועדון אחר, קבענו שבחמש בבוקר נחתוך ונפגש. מבחינתי זה מושלם: גם אם מדובר במערכת סודית של יחסים אני עדיין יכול להגיע למועדון ולהיות בטוח, לא להסתכל לכל כיוון ולחפש את המישהי הזו שמסתכלת עלייך? כשאתה בטוח שאתה חוזר הביתה אל מישהי, אתה יוצא עם הרבה יותר בטחון ונהנה מהמוסיקה; אתה לא משתמש במועדון כאמצעי להשגת זיונים.

ואז? אז דברים התחילו להשתנות. פתאום היא רוצה 'לצאת' והיציאות שלה הן לא מה שאני אוהב, הולכים למקומות המאוסים בתל-אביב שתמיד רציתי להתחמק מהם (ועד היום מעולם לא הייתי בברקפסט). הבעיה התחילה בעצם כשהבנתי שאנחנו שונים מספיק כדי לא להסתדר ולא להתחתן.

"אני רוצה חברה כמו שלך, שתהיה כמו חוג, פעמיים בשבוע", אמר לי אחד החברים, וכשהוא אמר את זה הקפדתי לתקן אותו, "היא לא חברה שלי, אנחנו 'ביחד'", הייתי אומר לו. בכלל, הסיפור על איך הכרנו ונפרדנו הוא סיפור מופלא, אולי באמת כדאי שאני אתחיל לספר אותו.

אולי מחר…