בתמונה: אברהם כהן (ימין) וקלמן קלינגר (שמאל) 01.03.2005, 18:25
הפעם האחרונה שבאמת באמת הרגשתי חלק ממשהו שגדול ממני היה בטקס אזכרה ל30 שנה למות אברהם קלינגר, אחיו של סבי שנפטר בשנות ה-70, אחרי ששרד את השואה והקים משפחה מחדש.
זו בדיוק היתה תקופת חנוכה, ועלינו לירושלים. דצמבר 2002. אני, אבא, סבא וסבתא. הצטרפו אלינו שם אשתו, דוד קלינגר (לא אבא שלי, אלא הבן-דוד שלו מארה"ב, על שם אותו דוד ברוך קלינגר הי"ד תנצב"ה שנרצח בשואה) עם שלושת ילדיו, אשתו של אבי קלינגר (הבן של דוד), ציפי אוסובסקי (הבת של אברהם קלינגר) ויונה בעלה, שני בניהם, בתם, בעלה וילדם. נדמה לי שזה הכל.
על אברהם אמרו הכל, אמרו שהוא היה גיבור, גיבור כי הקריב את עצמו בשביל בית ומשפחה. הוא גיבור כי הוא היה איש טוב, ואני בטוח שהוא היה, אני בטוח שככה זה היה, ככה ולא אחרת, לא רק כי מספרים לי, אלא כי הוא היה צריך להיות איש ממש חזק כדי לעבור את מה שעבר ולגדל עוד גם את סבא.
בכיתי. בכיתי כי הבנתי שזו היתה המשפחה הקרובה של סבא שלי. בכיתי כי בעצם הוא עבר עם סבא את כל השואה, הוא עבר עם סבא הכל, הגיע לכאן, למקום שהבטיחו שלא יאונה לנו בו כל רע, ואז עזב לארה"ב. בכיתי כי סבא לבד, כבר 30 שנה, ושום דבר שנעשה לא יחזיר אותו.
והיום? שנתיים אחרי, סבתא שברה את הכתף, ואני לא נכד טוב. לי לא היה זמן ללכת לבקר, אבל רציתי, באמת שרציתי. אז התקשרתי אתמול, ואמרתי שאני אבוא היום. אבל הם היו עסוקים, הם לא יכלו. שאלתי לאן הם הולכים, אולי אני אפגוש אותם לפני, אולי לא. היא אמרה לי שהם הולכים לארוחת ערב בבית הירוק, ליד האוניברסיטה, ב18:00 ושיש יום הולדת 85 לאברהם כהן.
אברהם כהן הוא פיגורה במשפחה שלנו, הוא בנה של בת-דודתה של אמו של סבי. הוא היחיד שנשאר לספר את הסיפור. סבא היה צעיר מדי, הוא לא זוכר את השמות של כולם, לא זוכר מי היה שם, הוא רק עבר את החוויות. עבר והתנהג כמו גיבור, אבל אברהם? הוא זוכר הכל. והיום פגשתי אותו שוב. היום שמעתי את הכל ממנו. איך הם היו בשכונה, איך לסבא כמעט קרו (במזל של חודש) שמחה ולא קלמן, ובמזל מת סבו חודש אחרי שנולד.
התרגשתי, באמת שהתרגשתי. הייתי חייב לצלם את שניהם. זה מסוג פיסות ההיסטוריה שלא יחזרו לעולם. הם אנשים שבאמת באמת היו שם, היו חלק מההיסטוריה.
אז צילמתי, ומיהרתי הביתה, ידעתי שהיתה לי רק תמונה אחת ואם אני מפספס אז ההיסטוריה חולפת. הגעתי הביתה והייתי חייב לפתוח פוטושופ, וזה מה שיצא.
אף פעם לא הרגשתי חלק ממשהו, תמיד הייתי יוזם, מנהיג, בראש. אבל לפעמים אני רוצה להיות חלק, לפעמים זה נראה לי טוב להיות חלק.
השורה האחרונה ריגשה אותי
תראה, אחרי שרבנו על קוצה של 'הא' בשם שלך ועל גרפים של משרד התיירות, ועוד אי אילו, עקבתי לכאן, לראות עוד קצת מי המדבר (כן, הרגזת אותי היום עם ה"פושעי מלחמה" שלך). אז הגעתי כאן לבלוגך, וזפזפתי מטה, ולפתע ראיתי את כהן. "מה לך ולכהן"? פגישה מפתיעה ככה פתאום. ונכנסתי לפוסט כאן.
אז אומר כך. אני בכל זאת מעדיף עילום שמי (לא שאתה מכיר אותי אישית או משהו), אבל מסתבר, כמו שאמרת, שאנחנו חלק מאותו משהו, אתה ואני. במקרה הזה, הרבה הרבה יותר קרוב ממה שאתה מעלה בדעתך.
הייתי אומר רשאית, ש'הגלוב' יש בו רוח של ריב ומדון, וכך יצא שנפגשנו שם. אז עזוב זה. והנה טיפ בחינם – כתבת שלסבא כמעט "קרו" שמחה, ואני מציע לתקן ולא קורא לך אנאלפאבית.
וכהן רק בן 85? היית בטוח שקצת יותר. שיהיה בריא (אופס, עכשיו ראיתי שהפוסט בן שנתיים).
תגיד, המשפחה של סבא שלך מאותו המקום?
אני בנו של אברהם כהן ז"ל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, שנתיים וקצת אחרי כתיבת הבלוג.
סבא וסבתא שלך הגיעו להלוויה בלווית עמית, דודך.
במסגרת השבעה חברה שלנו עשתה חיפוש בגוגל ומצאה את התמונה של קלמן ואבי.
אבא שלי אכן היה ה"אנציקלופדיה" המשפחתית. כל הנכדים (גם מהצד שלי וגם מהצד שלכם) בנו את עבודות השורשים עפ"י סיפוריו. את עץ המשפחה שנודד כמאתיים שנים אחורה ציירתי והעליתי על המחשב, ונתתי לסבתא שלך, נחמה.
דור השואה איבד הרבה מהידע ההיסטורי, ואנחנו, הילדים והנכדים, שגדלנו בארץ אחרת נמצאים בסכנת ניתוק ממקורותינו ומהזכרון הקולקטיבי. מזל שיש עוד אנשים שזכרו וידעו לספר. בזכותם אנחנו יכולים להרגיש עדיין חלק….
שנפגש בשמחות, וד"ש להורים.
שמוליק