סדום חרבה לה, והצדיקים יצאו ממנה; אולם לא היתה זו סדום האמיתית. סדום נמצאת בתוכנו. לכל אחד יש את יצר הרע, יצר הָסְדוֹמִיוּת, זו אינה אלא התגשמות של הליברטיניות כפי שהתגבשה בכתביו של המרקיז דֶה-סַד. סד בחר לקחת את המציאות ולמתוח אותה על סד העינויים ובכך נתפס כליברטיני, מחולל זכויות הקבוצה בשם זכויות הפרט הכלליות. לכל פרט יש את הזכות לֵסָדֵם פרט אחר ולהתענג על סִדּוּמוֹ אף אם זה בוחר שלא לֵהִסְתָדֵּם. ההפך הוא הנכון, הפרט שלא מִסּתַדֶּם הוא הפרטי הסָדִי, כל עוד הוא מנסה לממש את זכויותיו על הקולקטיב לנצח הוא יהיה תקוע בספירלה שוקעת.

ודווקא בסדום המצב הוא הפוך. בסדום שורר מצב בו כולם מֵחוּפְצָנִים, כולם משתמשים באחרים כאובייקט – השוויון המוחלט. ההתענגות הגופנית ללא סדומיזם, ההתענגות באה ללא כל סידום. הניצול ידוע כניצול ונעשה מרצון, על מנת להנות. הצדדים (ובכוונה לא שנים) יודעים בסדום כי התענוג מופק בֵחֶפְצִיוּת מֵצְוּיֶתֶת אנושית. הן הסדומאי והן המסתדם הם חפץ בידי החברה. סידום מוחלט מתרחש בסדום כשההתענגות באה ללא כאב, מתוך הבנה כי בכל מקום אחר העניין היה כואב, אולם בסדום יש להתנהג כסדומאי, ולכן הכאב (הנפשי) אינו אלא אשליה.

דווקא בסדום הרצון הוא חופשי, הכניסה היא מרצון, ההנאה היא מוחלטת – ללא חוקים ועכבות, ללא מגבלות ועיצורים, כל שנותר הוא התענגות. ההשתתפות היא מבחירה, היציאה היא רצונית. דווקא בסדום לא מתקיימים יצירי הסָדִּיזֶם. אלא רק סידום אנושי.

הכל זמני, ההנאה תפוג עם עלות השחר, אולם זכרון הסידום ינצר ויצרוב, כמציאות שנמתחה על הסד עד אבסורד, כסדום שהוחרבה על ידי האל.

בכל מקרה, גם ביום שישי הזה אני אהיה בסדום. מקווה שתצטרפו.