טכנומיסטיקה [הספר] לא ניו-אייג', לא פסבדו-מדע.

"הספר ממש מעניין", אמרתי לעידו בזמן שהוא שוחח עם תומר, "אבל ביננו, לי ולך הוא לא מחדש שום דבר". באותו הרגע הייתי בעמוד 140, בדיוק על התפר בין הפרק על מדיה דיגיטלית לבין טלויזיה ופרסומות, עידו, תומר ואנוכי ישבנו בבית קפה וכשעידו שלף עותק מהספר התחלתי לקרוא אותו, בחוסר נימוס מוחלט לבני השיחה. שעתיים אחר כך, כשישבתי בCoffee Bar וסיימתי לבלוע את 338 העמודים בספר, תהיתי אם עידו נעלב מכך שלספר שהוא השקיע בו שנתיים כתיבה אני הקדשתי רק שלוש שעות לקריאה.

אגב, טעיתי. כשעברתי את הפרקים שמדברים על נושאים שנראים (לי) טריוויאליים כמו שטכנולוגיה  היא האבולוציה בדרכים אחרות (טענתו של ריי קורצוויל ב"The Singularity is Near") והגעתי לפרקים מתקדמים יותר,  הבנתי שהספר הוא כמו השיחה הארוכה שהיתה לי עם עידו שעתיים קודם לכן, רק על הנייר ותשאר שם לנצח. בסרט (הפסיכדלי) "כביש אבוד" של דיוויד לינץ' מספר פרד מדיסון (שמגולם על ידי ביל פולמן) כי הוא לא מתעד כלום כי הוא אוהב לזכור דברים בדרך שלו, הוא בעצם כבר שם הודה שהמדיה היא שלוחה של הזכרון שלנו.

האינטרנט הוא כבר עכשיו שלוחה של הזכרון שלנו, ואת זה מכיר עידו טוב. הiPod שלנו מחליף כבר עכשיו את הצורך בלזכור שירים, גוגל וויקיפדיה מחליפות את הצורך לזכור מתי אירועים התרחשו ועדיין מאפשרות לנו את הידע הקולקטיבי שאנחנו צריכים בכדי לתפקד בתור חברה אחת. האינטרנט, אבל, בצורה המרושתת שלו, הביא לכך שנפסיק להכיר באמת  אחת ונעבור למציאות טיפה יותר פסיכדלית, יותר פוסטמודרניסטית.

הרטוגזון, אגב, ממקד בערך שליש מספרו בסמים פסיכדליים, עליהם הוא מרבה לקרוא ולכתוב. לטענתו (וכדאי לקרוא אותה) "סמים פסיכואקטיביים הם פשוט עוד סוג של טכנולוגיה שמטרתה לאפשר לאדם לשנות את צורות החשיבה והתחושה שלו" (עמ' 194) ו"מציעים דגם חברתי אחר, שאינו מבוסס על קפיטליזם צרכני והרסני לכוכב ולשאר צורות החיים שבו".

עידו הרטוגזון לוקח אתכם למסע פסיכדלי שלא יסתיים בקריאת הספר. כמו טיפול פסיכואקטיבי ולא תרופתי, לא צריך לטול אותו כל יום, אלא פעם אחת בחיים ולהסתפק בו.

הספר עצמו הוא מדריך למטייל בעולם פסיכדלי וטכנולוגי. מדריך שמסביר כיצד בני אדם מתקשרים אחד עם השני ומעלה, לפחות אצלי, שאלות לגבי מה יקרה כאשר המכונות יחליפו אותנו. האם האמונה של עידו באלהים, בניגוד אליי, מספקת לו תוצאות שונות לשאלות האלו?

טכנומיסטיקה מאת עידו הרטוגזון, 339 עמ', הוצאת מדף, 2009. למכירה מוקדמת, לקריאה נוספת.

[גילוי נאות: עידו נתן לי עותק של הספר בחינם, אבל הייתי קונה אותו בכל מקרה]

3 תגובות ל-“טכנומיסטיקה [הספר] לא ניו-אייג', לא פסבדו-מדע.

  1. אני דווקא מוטרדת מההתלהבות הטכנומיסטית. יש גבול דק מדי בין להשתמש בטכנולוגיה לבין לתת לה לשמש אותך…לאט לאט אנחנו סומכים יותר ויותר על טכנולוגיה ומתפתים לחשוב שכל מה שאנושי הוא לואו טק. אולי נבין את עוצמתו רק כשיאבד לנו לעד. והמטריקס, אולי רק מטאפורה, אולי למכונות אין באמת אייג'נסי, אבל לפעמים נדמה לי שהקונספירציה הגדולה בעולם היא הקונספירציה של הטכנולוגיה והתרבות כנגד האנושי והטבע, והגוף הוא זירת הדמים.

  2. הספר הוא חווית קריאה. חבל לי על שני דברים – א. שאנשים מפחדים מהמילה טכנולוגיה ומהמילה מיסטיקה, ואני מעריך שגם מהלחמה של שתיהן. למרות שהספר כתוב בשפה השווה לכל נפש, ולא מצריך ידע מוקדם באף אחת משתיהן, להפך. כדאי להיות בתולים ; ב. הפוך מ-א', מיסטיקה צרופה היא דבר שכמעט אין שם ולכן אני חושב שהאזכור שלה בהלחם עם הטכנולוגיה עשוי להרתיע אנשים. אל תצפו לפגוש שם קמעות ולחשים, מלאכים וחזונות אפוקליפטיים. צפו לפגוש שם הגות פסיכדלית ומדריך לתודעה. התרכזו יותר בתת הכותרת של הספר. ספר מדהים ואני שם אותו בחזית.

  3. כרמל, הקונספירציה שהזכרת מדוברת כמעט מדי פוסט בבלוג של עידו, ובין היתר — באפשרויות הפסיכדליות המתוארות בספר.

    אגב, אני די משוכנע שלמכונות יש אייג'נסי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *