האם יש מקום לקוד אתי לבתי משפט?

"…כאשר הטוקבק הוא עובדתי, כתוב "משה ישראלי הוא הומו", זה טוקבק עובדתי, זה יכול להיות לשון הרע וזה יכול להיות פגיעה בפרטיות" (עו"ד דן חי, דיון בהצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט, 13.05.2008)

פרטיות היא זכות בעייתית להגדרה; בין היתר כי היא נוצרת על ידי זכויות אחרות ואף אחד לא מצליח להחזיק אותה (וראו את המאמר של מיכאל בירנהק, "שליטה והסכמה – הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות"). אולם, כתבה באתר דה-מרקר היום מנסה לערער על הנושא הזה. בבסיס הכתבה השאלה האם לפרסם פרטים מלאים של צדדים לפסקי דין. ועכשיו להסבר בעברית: אחת הבעיות היותר רציניות היא פומביות הדיון. דיוני בתי המשפט בישראל הם פתוחים לכל הציבור מתוקף חוק בתי המשפט. סעיף 68 לחוק מבהיר כי בית המשפט ידון בפומבי, ומכאן הזכות המלאה של כל אדם להשתתף בדיוני בית המשפט בתור מאזין, לקרוא החלטות ופסקי דין ולקבל מידע. הצורך לפומביות הדיון באה כדי שהצדק יראה ולא רק יעשה.

אולם, אלמנט נוסף שנוצר מפומביות הדיון, שנגרם כתוצאה מהטכנולוגיה שמציפה את כל המידע לרשת, הוא שהפומביות הפכה למנגנון לניהול מוניטין. כעת, כל עבריין שמורשע בהברחה יחשוב פעמיים כאשר הוא יודע שבתוצאות החיפוש בגוגל יצוף שמו בכתבה מבישה.

בואו נקח לדוגמא את אסתרינה טרטמן. בשנת 1997 עברה טרטמן תאונת דרכים, שבעקבותה נגרמה לה, לטענתה, נכות. בית המשפט פסק לה אחוזי נכות מסוימים; אולם, המידע, לרבות הנכות הרפואית שלה, זמין לכל הציבור באינטרנט (ע"א 6129/04 אסתרינה טרטמן נ' הכשרת היישוב). לכן, כאשר זו הצהירה לבית המשפט כי אינה מסוגלת לעבוד מעבר לארבע שעות ביום, היה קל מאוד לתחקירנים לעלות על המידע הזה, ולתהות כיצד זו תוכל לתפקד כחברת כנסת.

כשמדובר באשת ציבור כמו טרטמן האיזון קל מאוד, אולם כאשר ישנם חולים במחלות אחרות, האם ראוי שיהיה ניתן לפרסם את שמם ברשת? וובכן, לא תמיד השם מועיל לפרסום, אבל הוא עוזר לאזרח לנהל את חייו בצורה יותר שקולה: לפני שהוא מתקשר עם סוחר מסוים, הוא תמיד יכול לדעת מה המוניטין של אותה חנות, כמה היא רבה עם ספקיה, האם יש לה היסטוריה של אי תשלום או אי אספקה. יש משהו משחרר בפומביות.

אלא יש כאן בעיה: הפומביות בעסקאות מסחריות ובנושאים כלכליים או פליליים ברורה. לעומת זאת, פומביות בענייינים של מחלות ונכות הם פחות ראויים. כשם שיש שאלות שלמעביד אסור לשאול, לגבי נטיה מינית, שירות צבאי ועוד (וראו חוק שוויון הזדמנויות בעבודה) האם המעביד יכול לחפש את המידע בגוגל? כלומר, הוא יכול לסיים את ראיון העבודה ולפתוח את הפרופיל של אותו מועמד בפייסבוק כדי לראות מה נטיתו המינית. אולם, זה מידע וולונטרי שאותו אדם הכניס ברשת. לעומת זאת, אם יש לו מחלה שתבע בגינה, הוא לא יכל לקבל את הפיצויים אלא באמצעות בית המשפט; לכן, במקרה כזה, המעביד יקבל מידע על העובד שזה לא היה  חייב לחשוף.

במקרים כאלה יש צורך באיזון נח בין הזכות לפרטיות לבין זכות הציבור לדעת: לא כולם צריכים לדעת האם לשכן שלהם יש איידס אבל כן אם הוא רוצח, אונס או גונב. לכן, התיקון הקל היה לתקן את חוק הגנת הפרטיות, כך שהסעיף שקובע שחוק הגנת הפרטיות לא יחול על פרסומים של בתי משפט (סעיף 19 לחוק הגנת הפרטיות שמפנה לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) לא יחול. במקרה כזה, גם בפסקי  דין יהיה על בית המשפט לאזן בין הפגיעה בפרטיות לבין האינטרס הציבורי, ויעשה זאת בהתאם לסעיף 18(ג) לחוק, שנותן חסינות לפרסום כש"הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה".

דמיינו רק מה הנזק שנגרם כתוצאה מזה שאתם יודעים כמה השכן "הרוויח" כתוצאה מתאונת דרכים שעבר, כמה אחוזי נכות יש לו ומה הנכות האחרת שלו. דמיינו על מצב שבו אתר מנהל רשימה של "בעלי נכות נפשית " באיזור מסוים; הרי הפרסום הוא פרסום מוגן על פי חוק, והאגרגציה של המידע אינה יכולה לאסור על פרסומה. במצב כזה, הפתרון לא קל.

יש אינטרס מוגן במשפט פומבי, כל אחד יודע שהשפיטה תהיה אחידה ושהוא צפוי לאותם חוקים כמו האחרים. החברה שופטת לעיתים טוב יותר מאשר בתי המשפט. אולם, לעיתים, בתי המשפט צריכים להגן על החלשים מפני החברה, במיוחד כאשר אלה זקוקים לבית המשפט על מנת לשמור על זכויותיהם. במקרים כאלה, כאשר ברור שאין אינטרס ציבורי בפרסום שמות התובעים או הנתבעים, ראוי שבית המשפט ישתמש בפסבדונים במקום בשם האמיתי של התובע, אלא אם ימצא כי יש צורך בפרסום שמו. הנחיה דומה נמצאת בסעיף 8 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, ודומה שהעיתונות עושה עבודה לא רעה בשמירה עליו. האם יש מקום לקוד אתי לבתי משפט?

10 תגובות ל-“האם יש מקום לקוד אתי לבתי משפט?

  1. אני לא מבין איך פיספסת את *ה*דוגמה מהתקופה האחרונה. עבריין דורס שהשופט מצא לנכון להוציא את שמו מספק הדין כדי להגן על זהותו, אך שמו מופיע במסמכים קודמים של בית המשפט, וניתן למצוא אותם על ידי חיפוש בגוגל של המחרוזת: "מדינת ישראל קופאית סובארו".

    אני מניח שבצורה הזאת דלף שמו של האברך, אם אני הצלחתי לגלות את זה בצורה הזו – כל אחד היה יכול.

  2. ואם במהלך משפט פלילי מתגלים פרטים רפואיים או אישיים אחרים?(בין אם בסוף, הנאשם יוצא זכאי או אשם).

    אגב, האתר עם הידיעה המקורית שאליו מפנה האתר שלינקקת, כבר לא מראה את הידיעה.

  3. יואב,
    זו בדיוק היתה הדוגמא בכתבה.

    ?,
    הייתי מעלים את הפרטים מפסק הדין, אלא אם הם רלוונטיים.

  4. לא הבנתי מדוע הפומביות בנושאים מסחריים וכלכליים ברורה? אם אני תובע חברה מסחרית, מדוע חשוב שידעו שאני זה שתובע אותה? ברור שלחברה עצמה אין שום זכות לפרטיות, ואם נקבע שהיא חייב ברשלנות למשל, או בהפרת חוזה – טב שיוכלו לחפש ולמצוא את פרטי המקרה בגוגל. רק מדוע זה חשוב לדעת שיואב הוא זה שהחברה הפרה את החוזה מולו? לטעמי, לרוב זכות הציבור לדעת ועיקרון פומביות הדיון הם לרוב הזכות לדעת את פרטי המקרה, את הכרעת הדין, ואת ההיגיון המשפטי העומד מאחוריו. ברוב המקרים, זהות הצדדים אינה חשובה כלל וכלל, ולדעתי זהו צריך להיות החריג – רק במקרים מעטים מאוד יש להתיר לגלות את זהות הצדדים.גם במקרים בעלי עניין ציבורי הדבר צריך להצטמצם – האם זה משנה איזו משפחה ערבית עתרה כנגד אי קבלתה ליישוב יהודי? האם זה משנה מיהו הדייל שנלחם על זכויותיו? האם זה משנה מיהי החיילת שרוצה להתקבל לקורס טיס?

  5. ועוד משהו: לא בטוח שהבנתי את הקישור בין העיקרון העיתונאי לזכות הציבור לדעת ובין העיקרון המשפטי של פומביות הדיון. גם אם יש דמיון בין השניים, הרי שההצדקות והמטרות הן שונות בתכלית. פומביות הדיון – במובן של פרסום פסק הדין – הוא כלי לפיקוח על החלטות השופטים. לצורך הגשמת מטרה זו אין חובה לפרסם את שמות הצדדים.
    דיון פומבי לעומת זאת, להבדיל מדיון בדלתיים סגורות (שגם בעניינו פסק הדין מפורסם, בהשמטת שמות הצדדים כמובן), הוא אכן הכלל וראוי שדיון בדלתיים סגורות ישאר החריג, אך הרציונל, כמדומני, בעניין זה הוא הגנה על הצדדים במקרים רגישים במיוחד או הגנה על ההליך עצמו (למשל, מקרים המביאים עימם התעניינות גורפת של עיתונות עד כדי שהדבר מקשה על ניהול הדיון).
    בעידן המידע באמת ראוי לתהות על הביטוי "בדלתיים פתוחות" והאם מה שנכון לאולם בימ"ש ולארכיון שלו נכון גם לפרסום באינטרנט, ובעניין זה, כאמור, אני סבור שישנם דברים רבים שבימ"ש לא צריך לפרסם באינטרנט. אין הכוונה להטלת חסיון מוחלט על זהות הצדדים, מי שירצה לדעת מי הם הצדדים בהם מדובר יכול להגיע לאולם בימ"ש או לעיין בתיקים בארכיב. זהו לטעמי האיזון הראוי, וכמובן שכל אדם יוכל לוותר על זכותו שלא להופיע בפרסום המקוון. יתכן שאם לא יוגבל הפרסום המקוון, עם הזמן אנשים יפחדו להגיש תביעות.
    אשר לחשיפת זהות הצדדים ע"י התקשורת – זכות הציבור לדעת נועדה להגשים מטרות אחרות, ולכן אין סתירה מהותית בין שני העקרונות. העיתונות יכולה לפרסם את שמה של אליס מילר אם היא מוצאת לנכון ואם הדבר עומד בעקרונות העיתונאיים, וכן אינו מפר צו איסור פרסום של בימ"ש, אך מן הסתם היא לא תפרסם שמו ופרטי המקרה של כל תובע בתיק מסוים ללא הצדקה (ללא "זכות הציבור לדעת"), פרטים אותם יוכל לגלות מעביד פוטנציאלי באינטרנט בקלות באתר בימ"ש.

  6. יואב,
    אני לא מסכים איתך פעמיים. פעם ראשונה, לדעתי, כי ודאות מסחרית דורשת שאני אדע מתי אדם היה צד לסכסוך מסחרי: אני צריך לדעת אם מישהו רמאי, זייף או מפר זכויות יוצרים, או אם הוא תובע סדרתי. זה מגדיל את הודאות במשק (אבל באיזה מחיר?).

    פעם שניה כי אין הבדל בעידן המידע בין פומביות בעיתון לבין פומביות באתר אינטרנט.

    לגבי אליס מילר, היא לא חשודה בהליך פלילי, ולכן אין בכלל מניעה לפרסמה לפי תקנון האתיקה.

  7. "וודאות מסחרית" אינה חלק מהסיבות שבגינן קיים העיקרון של דיון פומבי, היא תוצאה וניתן להסתדר בלעדיה. לא תמיד חייבים לדעת איזה אדם היה צד לאיזה סכסוך מסחרי (וגם כך הרי הדבר תלוי בפסקי הדין שמועלים לאתר בימ"ש או למאגרים השונים, הרי לא כל פסקי הדין מועלים), וגם אם יש בכך רווח בדמות וודאות מסחרית, לא בטוח שהמחיר הוא מחיר שנכון לשלמו. הרי מדוע אותו בוס לא מעסיק מי שהינו תובע סדרתי (לא מעבידים, אלא סתם חברות, אבל לך תדע מתי זה יזלוג אליו.. ) אם לא בשם "וודאות מסחרית"? ולך תדע אם בשם אותה וודאות לא מתגלים עוד פרטים שלא מוצאים חן בעיני מעביד פוטנציאלי? או סתם מישהו שלא אמור לעשות שימוש באותו מידע. אתר בימ"ש הוא מאגר מידע שלכל אחד יש גישה אליו, ו

    ברור שאין הבדל בין פומביות בעיתון לבין אתר אינטרנט (כלשהו), לא זה מה שטענתי. יש הבדל בין פרסום בעיתון (מודפס או מקוון) לבין פרסום בארכיון בימ"ש (מודפס) לבין פרסום באתר בימ"ש (מקוון). בין העיתון למערכת המשפט קיימים רציונלים שונים לעניין הפרסום – פומביות וזכות הציבור לדעת הם הנמקות שונות ונבחנים לאור קריטריונים שונים, ובעיקר – לא משמשים לאותה מטרה. על רקע ההבדל הזה, יש הבדל בין פרסום בארכיון בימ"ש לבין פרסום באתר בימ"ש (הבעיה היא אותה בעיה, אך היא מועצמת בגלל הגישה הקלה למידע).

    וזה בדיוק ההבדל בעניין אליס מילר – ברור שאין מניעה לפרסם את השם שלה לפי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, אך מדוע בהכרח הדבר מופיע ברשומות הפומביות של בימ"ש? איזו מטרה ממטרות הדיון הפומבי הדבר משרת? (וודאות מסחרית אינה חלק ממטרות הדיון הפומבי). זה בדיוק ההבדל בין שני הרציונלים, ועל כן אין מניעה ששמה יפורסם באחד ולא יפורסם באחר. כמובן שהדבר עלול לעיתים להיות מצחיק, אך במקרים שבהם העיתונות לא תמצא בהם עניין – למעביד פוטנציאלי לא יהיה מידע על כך.

  8. פרטיות היא ערך קריטי ביכולת שלנו לנהל חיים חופשיים ובלי שיוכלו לפגוע בנו או בחופש שלנו.

    הוראות בית משפט הינם נושא מיוחד.
    לבית משפט פונים כאשר מבקשים מגוף חיצוני (המדינה), להתערב ולאכוף בכוח חוק/הסכם.

    כשאני תובע מישהו בבית משפט, אני מבקש למעשה מהחברה לעזור לי לכפות משהו על הנתבע.
    ברור לחלוטין שלחברה יש כל זכות לדעת מה ביקשו לכפות, מי ביקש לכפות, ולמה.
    זה אינטרס של החברה מ2 סיבות:
    1. להבין בדיוק באיזה מקרים בית המשפט משתמש בכוח הכפייה שהענקו לו,
    2. לדעת להזהר מאנשים שינסו לכפות עלינו דברים.

    כשאני משכיר דירה, אין שום הכרח שבעל הדירה יספר לי מי היו הדיירים הקודמים אם אין רצונו בכך.
    אבל האינפורמציה – האם הוציא בכוח דיירים בעבר, או לחלופין – האם כפו עליו בכוח לקיים תנאים מסוימים – הרי שהם בהחלט אינטרס שלי, כמי שיתכן וכוח הכפיה יופעל גם עליו.

    פרטיות היא ללא ספק חופש חשוב, אבל היכולת לפקח שאלה שכופים דברים בשם החברה, עושים זאת אך ורק בצורה ראויה – חשובה הרבה יותר.

  9. דניאל: את האינטרס הראשון אפשר להשיג גם ללא חשיפת שמות המעורבים לחיפוש זמין לכל. האינטרס השני הוא חשוב, אך לא תמיד מתקיים. לעיתים מדובר בסכסוך משפטי שאינו בעל אופי "כפייה", ולא תמיד חשוב לדעת מיהם הצדדים. במקרים מסויימים בהחלט יש חשיבות לזיהוי נוח של הצדדים, אך זה צריך להיות חריג.

    אם אני אפחד לפנות לבימ"ש רק כי אני אדע שמידע רב עליי, שאולי אצטרך למסור במהלך המשפט ואולי לא יהיה רלוונטי להכרעה בו בסופו של דבר, אז הציבור הפסיד.
    כאמור, זהות הצדדים לא צריכה להיות חסויה בארכיוני בימ"ש, וכל מי שרוצה לגשת אליהם ולפקח על פעולת בימ"ש (מה גם שכאמור, אין בין הדברים קשר ברוב המקרים) יכול לעשות זאת כפי שעשו זאת בעידן הישן, בארכיונים הזמינים לכולם דרך מנועי החיפוש יש להסתיר זאת. זה נעשה כבר בגרמניה למשל.

  10. יואב אחר,
    אני נוטה להסכים איתך לגבי הבעייתיות של פרסום מידע אישי (או יותר נכון פירסום של האדם שהמידע האישי הזה שייך לו), אבל אני חושב שיווצרו בעיות חדשות מיצירת מיצירת שני ארכיונים, זה של בית המשפט ומקוון. סביר להניח שלארכיון בבית המשפט לא יגיעו אזרחים מן השורה, אלא רק אנשים שיכולים למצוא את הזמן לעשות את זה, קרי עורכי דין וחוקרים פרטיים. בעקיפין זה אומר שלמידע המלא תיהיה גישה רק למי שיש לו את הממון לשכור את שירותיהם של אותם עורכי דין/חוקרים פרטיים.

    זה דומה מאוד לסוגיית ה"אגרון/רשומון" וחוקרים פרטיים, אם נקבל את טענותיהם של חוקרים פרטיים שהשימוש שלהם במאגר המידע הלא חוקי הוא לגיטימי בגלל שהוא נחוץ להם לצורך ביצוע עבודתם, ניצור מצב שבו המידע הזה הוא לא נגיש לאזרח הפשוט, אבל נגיש למי שיכול לשלם לחוקר הפרטי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *