אז נתחיל מהתחלה; ביום רביעי נערך טקס הסיום של תלמידי מועדון הנוער שאני מתנדב בו. בסוף המסיבה בא אלי אחד מחברי הסניף המפלגתי שלי ושאל בגיחוך קל: "תגיד, אני ואישתי רוצים סרטים כחולים, אתה תוכל להביא לנו?". לאחר שעיכלתי את דבריו והבנתי שהוא אינו מעריך כי אני הסוחר העיקרי בשוק הפורנוגרפיה ברמת השרון, הבנתי שהוא מעוניין בסרטי בד בצבע כחול על מנת שיוכל להצמידם לרכבו ולהזדהות עם המאבק בעד ההתנתקות.
עד אז אפילו לא חשבתי לקשור סרט כחול לרכבי. היו לי מספר השגות עם המהלך. ראשית, כחול (ולבן, לפי החלטת "מטה הרוב") הינם צבעי הלאום, ועל ידי שימוש בצבעים אלו אנו מרחיקים מאיתנו את מתנגדי ההתנתקות. במקום לאמץ אותם לחיכנו ולשכנעם למאבק לא אלים לחזרה לישראל שפויה אנו קובעים קביעה חד משמעית שלכתום אין מקום במדינת ישראל הדמוקרטית. על ידי שימוש באיקונים לאומיים אנו מוציאים אף את הפן הממלכתי של צבעי הלאום ועלולים להתדרדר למצב בו זילות של צבעים אלו מכיוון הקבוצות המתנגדות יביאו לשריפת דגלים (או אולי רק לשריפת סרטים בצבעי הלאום). איננו מוכנים למצב כזה. מהכיוון ההפוך והלא לאומני, אני חושש שעל ידי שימוש בצבע הכחול-לבן יהיה קשה לחברינו הפלשתינאים אזרחי ישראל להזדהות עם מאבקינו למען ההתנתקות.
שנית, השימוש בסרט הקשור לרכב (או לתיק) הינו אימוץ של שיח המתנכלים. הם עיצבו את דרך המאבק, הם קבעו את זירת הלחימה: הכבישים. הם אלו שבחרו להציב מחסומי דרכים שמונעים מאיתנו לנוע במדינה ומנגד צה"ל החליט לסגור את רצועת עזה (ולהפסיק את הזכות הדמוקרטית לדעת על ידי מניעת כניסתם של עיתונאים). הם אלו שבחרו את השימוש בקשירת סרטים לרכב, ו"מטה הרוב" החליט להשיב בסרטים גם כן. הם אלו שבחרו להתחיל בלינץ' כנגד אוכלוסיה פלשתינית, ולאחר שראו כי טוב המשיכו בלינץ' כנגד אוכלוסיה ישראלית. משטר הטרור שלהם לא דורש שאנו נגיב בטרור גם כן. הכניסה לשיח כשיחם של המתנכלים הינו פסול, אנו מאמצים פעילות נפסדת.
לפני שאגיע לסיבה השלישית, אעיר שכן קשרתי סרט כחול-לבן לרכבי ביום שישי האחרון, לאחר שחילקתי סרטים אלו בצומת וראיתי כיצד הם משפיעים על המוראל לטובת ההתנתקות, והחלטתי שחרף כל ההסתייגויות עדיין התועלת גדולה מהנזק. אולם, אמש, כשחניתי את רכבי בבית חברי, גיליתי לתדהמתי שלאחר ששבתי אליו נתלש הסרט הכחול-לבן מרכבי. וזו רק ההתחלה; חברים רבים מספרים לי שהם חוששים לקשור סרטים אלו כיוון שהם חוששים מהתנכלויות של מתנגדי ההתנתקות לרכושם. לכן, החלטתי לכתוב מילים אלו ולהסביר את עמדתי בנוגע למאבק למען ההתנתקות.
שלישית, ברור שה"לאו" חזק מה"הן" בכוחו ההתנגדותי, ברור שאנשים שנמצאים תחת איום ינסו תמיד להלחם בצורה חזקה יותר מאשר אלו שלא חיים תחת איום. ולכן, המתנכלים, כמו הפלשתינאים פותחים במאבק אלים להפסקת השלטון הישראלי על השטחים. האינתיפאדה היהודית הזו, מהווה מאבק אלים לשחרור השטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית משלטון ישראל. מדובר על מאבק זהה למאבק הפלשתיני. באם ישראל תסוג מהשטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית, יוותרו שם מהגרים יהודים ואוכלוסיה אזרחית שימצאו עצמם במאבק על הגדרה לאומית ועצמאות. לנו, כמדינה דמוקרטית, אין ריבונות על מעשיהם של אזרחים מחוץ לשטח שיפוטנו.
אין אנו אלו שצריכים לכפות על ההגירה ('עליה') של המתנכלים חזרה לישראל, ואולי עדיף שלא נעשה כן. המתנכלים הראו לנו לאחרונה שכשם שהם הצליחו ב40 השנים האחרונות להפוך את צה"ל מצבא מוסרי יחסית (עם הסתייגויות קלות) לצבא מדורדר שלא בוחל בהרג אזרחים, את שצה"ל עשה לפלשתינאים הם רוצים שיעשה גם לנו האזרחים.
אני לא מעוניין במלחמת אחים. מצד שני, מי שמרים עליי יד וקורא לי לכבוש ולהפעיל אלימות כלפי אוכלוסיה אזרחית אחרת אינו אחי. אני לא מעוניין במוות עקוב מדם של אוכלוסיה אזרחית, לא בישראל ולא בפלשתין. אני לא מעוניין בקבוצות קטנות שמטילות אימה עליי ועל חבריי.
ההתנתקות רעה לישראל. היא רעה כי היא לא מביאה שלום אלא רק הפרדה. אולי, אולם, ההפרדה היא הדרך לשלום.
למרות השיפור בניסוח והבחירה בטקסט יותר מהוגן עם נגיעות אקדמיות [שיפור משמעותי מהסגנון הקדם סיום לימודים-מכון כהן שלך], אני מסתייג מהטקסט כמעט לחלוטין.
1. התפיסה של "מי שלא קופץ כתום", ההתנכרות למתנחלים ולא לקרוא להם לשוב לישראל ולחבקם, זהו האינטרס האמיתי של השמאל. הדמוניזציה של המתנחלים, דבר ששלום עכשיו, גוש שלום ורבים מהח"כים שלנו ניסו לעשות במשך שנים בצורות רציונליות – דוח"ות בצלם, נתונים על גניבת כספים, קריאה לשינוי סדר העדיפויות והפגנות – הצליחו לעשות המתנחלים בזמן ששרון מסובב אותם על האצבע, במחי יד. הרי במשך שנים על גבי שנים המתנחלים עשקו, גזלו ופגעו באזרחי ישראל – מתי האזרחים הבינו זאת? כשהמתנחלים התחילו לנהוג באלימות כלפיהם. הדמוניזציה נגד המתנחלים, וההבנה שההתנחלויות הן סרטן בגב האומה, היא הדרך המוצלחת להכשיר ולסלול את הדרך לפינוי התנחלויות, זוהי ה"התנחלות בלבבות" האמיתית. כאשר האזרחים יבינו, או יותר נכון ירגישו, שהמתנחלים הם לא החלוצים החדשים – וכולנו זוכרים את משפטי ההמון הלא מודע פוליטית 'הם מגנים עליך בתל-אביב' – נוכל לנטוע עוד יתד במסע אל השלום.
2. צעדים ילדותיים ופשוטים כגון מלחמת הצבעים, הם בהחלט לא דיון פוליטי אינטליגנטי. אך מתי היה דיון פוליטי אינטליגנטי בישראל? כשבגין נאם כמו מטורף מעל כיכרות בירושלים ואמר שהשמאל מרים את הדגל האדום ה'קומונאצי'? הדיון הציבורי ההמוני הוא ממהותו צעד פופוליסטי, והמתנחלים, כמו הימין כולו, מנצחים אותנו כל פעם מחדש כי אנחנו חכמים מדי. אנחנו בטוחים שהמלחמה כאן היא על מי הילד הכי חכם בכיתה, מי הכי מוצלח, למי יש (אגו) יותר גדול. כשהמטרה האמיתית היא לשכנע את הציבור, והאמצעים לכך, כל עוד הם לא שקריים או בלתי מוסריים בצורה קיצונית, כשרים. והצעד הגאוני, לא פחות ולא יותר, של הצמדת הצבע הכתום באשר הוא למאבק נגד תוכנית ההתנתקות, הגיע לכך שכבן זוגה של המפקדת שלי הלך ברחוב כשהוא לובש טי-שירט כתומה שיש לו עוד מלפני שתוכנית ההתנתקות נהגתה כלל במוחם האופרטוניסטי של שרון-וויסגלס-ארד [שזכה היום במרכז להסברת תוכנית ההתנתקות מטעם לשכת הפרסום הממשלתית] אז יצאה אישה אחת מחנות ושפכה עליו מים ואמרה: "די, נמאס כבר! הרסתם ת'מדינה!". אגב, הסיסמא שהביאה למרצ הכי הרבה מנדטים מאז תחילת האינתיפדה הייתה הסיסמא הכי פשוטה, ריקה מתוכן וחסרת כל קשר לאג'נדה שלנו היא לא "מרצ לא בעדר של שרון" או "יש לנו מרצ לעשות", אלא "מרצ והעיר הגדולה". תשליך את זה על הכתום-כחול.
3. החלום הרטוב שלנו, לקראת הבחירות הבאות, הוא שהמתנחלים או כל איש ימין ישרוף דגלים. אני מתנדב לכתוב את התסריט לתשדיר בחירות שיביא לנו שני מנדטים לבדו: פלשתינאים שורפים דגלי ישראל ברצועת עזה בזמן מלחמת המפרץ בעודם מקפצים על הגגות, יוסי שריד אומר: "שיחפשו אותי", עיראקים שורפים דגלי ישראל וארה"ב לאחר כיבוש (או שחרור בשיחדש) עיראק' צועקים למצלמה: "די למזימה הסהאיונית!" – קאט, כתובית לבנה על רקע שחור – "ובינתיים בישראל" – חסימות כבישים של השיעים הכתומים, נשים יולדות במוניות, דגלים נשרפים ע"י חובשי כיפות וצהלולים של "משיח משיח", אריה אלדד מישר מבט למלצה כשהוא כמעט דבוק אליה ואומר בקולו הדק אך מלא נימה אפוקלפטית שמונעות מאיתנו ללגלגל עליו: "זה הזמן למרי אזרחי, אוגדות שלמות יסרבו!!", מעבר למסך כחול-לבן עם דגל מרצ מאחורה, יוסי שריד עומד מול המצלמה ואומר באסטריביות לא נחרצת: "הפתק של מרצ מציע לכם עתיד שפוי, עתיד ללא עזה והגדה, אנחנו נחתור להסכם שלום עם הפלשתינאים, לא ניתן יד לאלימות משני הצדדים, נילחם מלחמת חורמה בשחיתות ונכונן סדר יום חברתי חדש במדינת ישראל." – ועכשיו בכתוביות, "מרצ – הבחירה השפויה".
4. ובנוגע לחברינו הפלשתינאים שירגישו מנוכרים מהכחול-לבן, אני לא חושב שהם מרגישים שמחים במיוחד מהמגן דוד הכחול-לבן של 'אומץ לסרב' גם כן והם עקפו אותנו משמאל גם כן. אנחנו מפלגה ישראלית, וקהל היעד שלנו הוא הציבור הישראלי, וניסיונות לפנות אל הרחוב הפלשתינאי דרך הרחוב הישראלי הם לא קונסטרוקטיבים וחסרי כל טעם. בשביל זה יש לנו את יוסי ביילין ואת אורי זכי שיסדרו לנו עניינים בז'נבה.
5. הרעיון של לסגור חשבון עם המתנחלים ולהשאיר אותם שם לחסדיו של החמאס עלה במוחי לא פעם, אבל הוא לא ריאלי. יש לנו חובה לילדים שם שלא יכולים להחליט, לפלשתינאים שאנחנו רוצים לקיים איתם יחסי שכנות טובים ואנחנו רוצים שהצעד הזה יהיה ההתחלה של החזרה של כל השטחים, ולא הסוף שלו. תאר לעצמך איך אזרחי ישראל יגיבו כשהם יראות אלפי מתנחלים נטבחים ע"י פלוגות חללי אל אקצה או החזית העממית. מספיק בתמונה אחת כזאת כדי למנוע הסכם שלום ב-15-20 שנה הקרובות.
6. ההתנתקות רעה לישראל. הסכמתי. המשך המשפט 'אולי, אולם, ההפרדה היא הדרך לשלום' הוא שטות מוחלטת וכניעה למיתוסים של הימין. ידידי – המאבק הוא לא רק על סיום הכיבוש, זה צעד חשוב, אך סיום הכיבוש שלא במסגרת הסכם קבע – יקבע את זירת הדמים הזאת לעוד מאה שנה לפחות. אי-אפשר לקחת את הארץ ולחלק אותה עם מספרים כל פעם חתיכה, צריך ללכת על 'עיסקת חבילה', חארם אל-שאריף תמורת וויתור על זכות השיבה, קבלה של מספר סמלי של פליטים תמורת שליטה ישראלית במרחב האווירי הפלשתינאי, ושאר ההצעות הנהדרות שיש בהסכם ז'נבה.
מחכה לנו קיץ חם, קיץ לוהט, כמה חבל שהשמאל עסוק בלחטט לעצמו בפופיק ולשבת בבית ולהתבכיין ברגע הנפלא הזה.
תוכניות ההתנתקות – יוצאים מעזה. קיץ 2005 – הנה זה בא.
קודם כל, תודה על ההשקעה בכתיבת הטוקבק הארוך במיוחד הזה. אני לא מאמין שהשקעת כל כך הרבה.
חוצמזה, לגבי 4. אני התכוונתי לערביי ישראל. אבל לא משנה, באמת יש את ביילין וזכי בשביל זה.