היום הלן ואני הלכנו לסופר-פארם לרכוש משהו; בצד עמד איש מכירות לכרטיס לייף-סטייל ושאל אותי: "אתה רוצה לשמוע על לייף-סטייל?"; "לא", עניתי לו וקיוותי שההטרדה הסתיימה. באותו הרגע הוא החליט להמשיך לספר לי עד כמה לייף-סטייל הוא כרטיס טוב וכדומה. התפרצתי עליו: צעקתי עליו בחוסר נימוס שאני לא אוהב שמטרידים אותי וש"לא" אומר "לא", חזרתי על כך כמה וכמה פעמים כדי שיבין כמה אני לא מעוניין במה שיש לו למכור; תשומת הלב שלי ממוקדת למשהו אחד ואני ממש שמח שלא מפריעים לי בה.
אבל: שלושת רבעי העם מטומטמים, שלושה רבעים מכלל הגולשים באינטרנט ישלמו מתישהוא על ויאגרה, יקנו ממי שמפרסם בספאם, יאמינו שההצעה שמופיעה להם על המסך היא ייחודית או ישלמו על תוכנה שאמורה למצוא וירוסים על המחשב שלהם. רק רבע מהמשתמשים יטרחו מתישהוא להתקין חוסם פרסומות, להבין שהם לא רוצים, הם ימשיכו לקבל את אותם אנשי מכירות של לייף-סטייל שאחרי שאמרת להם "לא" ממשיכים לדבר.
[סאות'פארק טוענים שרק רבע מהעם מטומטם]
על מכירת מוצרים ל75% האלו מתבססת הכלכלה העיקרית: "מבצעי" 1+1 למינם, מכירות "קבוצתיות" באינטרנט ומחירים מיוחדים. רוב העוסקים מניחים שהלקוחות שלהם מטומטמים וטוב להם כך: טוב להם שאף אחד לא משווה מחירים, לא בודק מה יש מתחת למנוע, הם מעדיפים להיות שומרי הסף של הלקוח (ככה, כמובן, יש להם יותר כסף). מדי פעם צץ לו ארגון שומר סף כלשהוא, עד שהוא מושתק.
הבלוג הזה, ככל הנראה, לא מכוון ל75% האלה: הם לא מתעניינים בנושאים שאני כותב עליהם ולא מעניין אותי לנהל עמם דיון כלשהוא על הנושא. כך גם לגבי מקור הפרנסה שלי: בעוד שיש לא מעט עורכי דין שהיו שמחים לעטות על לקוחות לא משכילים, אני פונה לנישה ספציפית של לקוחות, אני רוצה לקוחות חכמים, שיצטרכו אותי מדי פעם וידעו מה הם מקבלים, אני לא רוצה חיובי שעות מיותרים ולעבוד על דברים לא מעניינים.
מצד שני, אני מבין שכך לעולם לא אתעשר ולעולם לבלוג הזה לא יהיו יותר קוראים מחצי האחוז באוכלוסיה שבאמת קורא כאן בצורה כזו או אחרת. אני פתחתי בלוג נישה ואני מסתדר עם זה.
ההפיכה בשבועות האחרונים, או אולי בשנה האחרונה, של חלק מהבלוגים לבלוגים 'מקצועיים' הורידה גם את רמתם. מפוסטים איכותיים על עתיד הרשת הגענו לדיונים על חמישה דברים שאפשר לעשות כדי לדחוף את הבלוג שלך במדיה חברתית; הרי הדרך הנכונה ביותר לא להרדים את הקוראים שלך היא לכתוב מעניין (כדברי הרבי קננגיסר שליט"א) והדרך הטובה ביותר להרוויח מבלוג היא להזנות אותו.
במקביל, כבר כמה חודשים ששרון ואני שמנו מודעות סולידיות לחלוטין לאתר דיל אקסטרים בהיתוך. ההכנסות מהמודעות אינן מדהימות, כמה עשרות דולרים בחודש, אבל אנחנו מצליחים להביא כמה רכישות באתר כל יום (בממוצע ארבע). אחת הסיבות שכאן בבלוג אין פרסומות היא שאני כותב רק על מה שמעניין אותי, ומה שמעניין אותי לא יתן פרסומות. בהיתוך חשבנו שאפשר להראות שאפשר להכניס כסף גם בלי להזנות (ויכול להיות שטעינו).
אני לא צריך את הבלוג כדי להתפרנס ואני לא חושב על להיות פרובלוגר, אני פשוט חושש ממה יקרה לבלוגוספרה כשהיא תושחת על ידי כסף; הרי אנחנו יודעים שלחלק מהבלוגרים יש מחיר, חלק מהם יקבלו כסף טוב עבור כתיבה ויתנו פוסטים רעים. מנגד, חלק מהבלוגרים כל כך הגונים שהכסף אינו מה שהם זקוקים לו. אם תסתכלו על הבלוג של יובל דרור שזוכה לכמות כניסות משמעותית ביותר, תתהו מדוע הוא לא הופך את הבלוג שלו למשהו כמו חורים ברשת. אולי בעצם התשובה ברורה: יובל כותב כדי להנות, לא כדי להתפרנס.
מרגע שכסף נכנס פנימה אני אמור להתחיל לפחד; לשאול האם מישהו רוצה להפוך אותי, כקורא, לאחד מ75% מהמטומטמים או שהוא פתאום יהפוך כל הזדמנות עסקית לעוד דרך להכניס כסף. את הפרסומות אני תמיד יכול, הרי, לחסום; אבל אני לא יכול לחסום את השיקולים הכלכליים שעומדים מולם (ואני לא מטיל ספק ביושרה של גל מור אלא דווקא חושב שהוא תמים). דמיינו מצב שמחר גל מקבל את סיפור השנה: בכיר בקרן הון סיכון ישראלית נתפס כאשר הוא מחזיק על המחשב שלו פורנוגרפיית קטינים (והיו דברים מעולם) או שאתר אינטרנט בו הקרן מושקעת עומד להסגר; האם גל יוכל, כאשר באותו יום התקשרו מהבנק להזכיר לו שהוא בחריגה ושצריך לשלם כסף, לסכן את היחסים שיש לו עם המפרסם?
צריך זוג אשכים אימתני על מנת להתמודד עם סוגיה כזו; אני נמנע ממנה מראש כאשר אני לא כותב על לקוחות שלי ולא נוטל על עצמי לקוחות שאני לא מאמין ביכולת שלהם להיות נקיים. אני גם אידיאליסט כי אני מנסה להתפרנס בכבוד במדינה הזו, ולא לעשוק את 75% האחוזים, מתוך אמונה שהדבר הזה אפשרי. אני כבר שנתיים מצליח להתפרנס, אני לא מיליונר, אבל אני כן גומר את החודש בכבוד. יכלתי לפרסם את השירותים שלי בספאם, יכלתי לדחוף את עצמי בכל מקום בצורה אגרסיבית ולא להנות מהאינטרנט, אבל אני כותב את הבלוג הזה נטו בשביל עצמי. התפיסה שלי בחיים היא שאם מישהו עושה משהו ולא נהנה ממנו, אלא מהכסף שבא ממנו, אז הוא צריך להפסיק כי הוא חוטא למקצוע ולעצמו.
כתבתי לגלמור פוסט אורח, אני מעריך שהוא לא יפרסם בגלל הביקורת העוקצנית, אבל בכל מקרה, אם הוא לא יפרסם, הנה התמצית הרצינית (בלי ה"חמישה דברים על פרובלוגינג בישראל):
"במועדון מישהי שאלה אותי במה אני עובד, ואז קלטתי בפעם הראשונה שהתשובה היא “אני בלוגר”, ושנייה אחרי זה קלטתי שלהגיד “אני בלוגר” נשמע כמו השורה השנונה לפני שאני מסביר מה העבודה האמיתית שלי" (עידו קינן, 16.01.2009). שנה אחרי דברים אלה של עידו, בישראל ישנם כיום לפחות עשרה בלוגרים שמתפרנסים מהבלוג שלהם בצורה כזו או אחרת; לא מדובר על הכנסה צדדית לבירה או משהו כזה, אלא כמה אלפי שקלים: משכורת יפה לכל הדיעות מכתיבה באינטרנט.
(…)
אם פרובלוגינג בישראל ירצה להיות מתישהוא מקצוע, אז נצטרך קודם כל לגבש כלים שיאפשרו לקבל מידע. לא רק כסף, אלא גם מספר כניסות וגולשים, יחסי המרה, לעשות את כל מה שהתקשורת כל כך מסרבת לעשות. בבלוגים, לעומת העיתונות, ככל שקוראים את המתחרים שלי יותר, כך יש יותר סיכוי שאני גם ארוויח.
הי יונתן,
הפוסט שלך מעניין מאד תודה!.
אני חושב שאת כמות הבלוגים הפרטיים שמרוויחים כסף בשביל לסגור את החודש בצורה יפה אפשר לספור על כף יד אחת. אין מדובר בסיבות שקשורות בתרבות או בבצע כסף, מדובר במידה קטנה מאד של בלוגים מאשר בהשוואה לכמות בארה"ב.
עתיד הבלוגים יהיה לדעתי בדיוק כמו עתיד העיתונות המודפסת, רוב העיתונאים כבר עברו לכתיבה בבלוגים וכל השאר יעברו בשנים הקרובות. אני חושב שאתיקה לעולם לא תהיה בבלוגים וגם אי אפשר למדר או לתחום את הנישה הזאת בצורה כזו אחרת.
לגבי מידע – כמו שאת המידע על הצפיות בערוץ כזה או אחר בטלוויזיה, גם ברשת לא תוכל לקבל נתונים כגון יחסי המרה וכו'. העירבוב בין פולטיקה, הון, שילטון ובצע כסף יהיה תמיד!
בעיתונות הכתובה אתה יכול לא לקרוא את העיתון אם זה מפריע לך שכל כתבה שניה מכילה אינטרסים ובצע כסף
בעיתונות האינטרנטית אתה פשוט יכול להפסיק לקרוא, לא לקבל עידכונים, UNFOLLOW וכל דרך אחרת שתחפוץ בה… אפילו תוכל לפתוח אתר משלך (כמו שאתה עושה) ובו תוכל לפרסם את תובנותיך והשקפתך האישית עם בצע ובלי בצע כסף.
לסיכום, בלוגר זה עיתונאי רשת. חסמי הכניסה אפסיים ברשת אבל ככה גם אפשרויות הרווח. התוכן הוא המלך ותמיד ישאר המלך (ע"ע יובל דרור).
בהצלחה
א.תוכנה שאמורה למוא וירוסים במחשב?
זה לא נקרא אנטיוירוס?
ב. אל תזלזל במכירות קבוצתיות, דווקא בתור מישהו שעושה השוואת מחירים אובססיבית וחפרנית (חופר יותר מחמאסניק על ספידים), אני יכול לומר שמכירות קבוצתיות נותנות הרבה פעמים מחיר טוב (לא מאוד מאוד זול, אבל יותר טוב מסביר), מוצר נורמלי, נוחות קניה ואבאימא לאחריות.
גם מבצעי 1+1 יוצאים משתלמים הרבה פעמים.
אתה אידיאליסט ומוכן להסתפק ב"כן גומר את החודש בכבוד".
באמת שזה נפלא וראוי להערכה.
אבל יש לזכור שאתה רווק ודואג רק לעצמך. זאת לפחות למיטב ידיעתי, ואני קורא את כתביך כבר שנתיים כמדומני, כך שאם הזכרת טבעת או סעד, מתנצל שפספסתי.
אני לא יודע אם גלמור נשוי ופלוס, אבל הוא בהחלט גדל והתחזק בהייטק, שם יש עיקרון מנחה ברור לרוב: או שחותרים לאקזיט או שחותרים לגלגל הרבה כסף בעצמנו.
והעיקרון הזה בכלל לא נסמך על טיפשותם של אנשים במדינה (אני מסתייג מהקביעה ש-75% מהציבור אידיוט), אלא להיפך: הוא נסמך על חכמתם של אנשים:
א) לזהות מוצרים חדשניים (ולאו דווקא חדשים, ראה פייסבוק, מיקרוסופט, והיד עוד נטויה).
ב) להצליח להפיק את המוצר החדשני, בהסתמך על הידע והשכל שלך.
וגלמור ראה הזדמנות עסקית להשתמש במוצר החדשני שלו שאותו כבר הפיק, על מנת להשיג את המטרה הברורה והמשותפת למרבית ההייטקיסטים: לגלגל כסף. שיהיה לו בהצלחה.
לא צריך לדאוג מזה יותר מדי לדעתי. גלמור ושליו בן-ארי לא המציאו את הגלגל: פוסטים (או כתבות) שנכתבו רק בשביל שיהיו פוסטים (כתבות) הן כבר דבר מוכר. זה לא מעיד על כל התוכן, והכותרת, לפחות כיום, מקלה על הליך הסינון של הקורא (או שישקיע עוד רגע קט בכניסה לפוסט/כתבה – ואז סינונה).
ההתלהמות הפתאומית מגלמור ושליו שהחלה פתאום (ללא ספק בזכות/באשמת דובי קננגיסר), היא פשוט כי מדובר על מישהו מבפנים. מקהילת הבלוגרים. לא שמתי לב למישהו שעשה פולו-אפים להתרגשויות של יובל דרור משטויות שנכתבות בדה-מרקר ובגלובס. לעניות דעתי, אם פרובלוגר אומר להפוך את הבלוג למעין עסק, לא צריך להיות הבדל וזה לא צריך להיות כל כך מחשיד ומפחיד שנכתב רעש לבן דוגמת פוסטים אווילים, בבלוג.
@אלי – זה קצת הפוך, לדעתי. אם בלוג הופך להיות מסחרי, אזי הוא מאבד את הלגיטימציה לכתוב שטויות. הוא צריך לעלות כמה דרגות ולספק תוכן הרבה יותר טוב. אבל לכתוב פוסטים טובים בתדירות טובה זה קשה. וכשקשה, מוצאים פתרונות קלים ומחפפים.
מלבד זאת, כמו שכל אתר תוכן או עיתון יקבל בראש במקרה של טעות או טקסט טיפשי (כמו זה של גלובס, שחטף מיובל דרור ובצדק), ברגע שבלוג הופך גם הוא לאתר תוכן ממוסחר, הוא צפוי לקבל בראש בדיוק באותה מידה וצורה.
צ"ל "תדירות גבוהה", כמובן, אם כי גם "תדירות טובה" כמעט מתאים פה.
", יכלתי לדחוף את עצמי בכל מקום בצורה אגרסיבית ולא להנות מהאינטרנט"
"אהבתי" במיוחד את הליקוקים ההדדים וה"מפרגנים" שבאו בהמשך לרשימת
עוה"ד המובילים במדיה החברתית.
אבל לצערי,כסטודנט למשפטים שמעוניין בתחום, כנראה אלה האנשים שבכ"ז
אאלץ לפנות אליהם בחיפושיי אחר מקום להתמחות…אותם 75% ממעוניינים להעביר את המורשת שלהם בזמן שאתה כנראה שלא
LE להעביר=להמשיך
דניאל,
אני חושש שאתה טועה. אתה יכול לעשות סטאז' בלא מעט משרדים מכובדים שלא עובדים על לדפוק את הלקוחות. תזהה אחד כזה ותפנה אליו: הם בדרך כלל יעריכו את הכנות.
אלי,
אני חושב שהמוצר של גל מור הוא More of the same ולא משהו חדשני. שבעה כלים ליצירת PDF חינם זה לא סוגה עילית, זה Ynet מחשבים עם סקירת העכברים החודשית.
דבר קטן: רוב עורכי הדין היו שמחים לעוט, לא לעטות. אם הם עוטים את הלקחות שלהם, הם כנראה אכלו אותם קודם
דבר קטן: רוב עורכי הדין היו שמחים לעוט, לא לעטות. אם הם עוטים את הלקוחות שלהם, הם כנראה אכלו אותם קודם.
קשה ואולי בלתי אפשרי להיות פרו-בלוגר ישראלי בלי לרדד את התכנים שלך (לא הייתי משתמש במילה הזנייה) ולכוון נמוך. זה גם נכון שחורים ברשת הפך להיות סוג של Ynet, אבל Ynet זה לא אומר דווקא 'רע', זה אומר שהוא לא מתאים עבור קהל מתוחכם יותר שמחפש דברים אחרים מלבד '7 תוכנות האנטיוירוס הטובות ביותר ברשת'.
לפי דעתי בלוג טוב יכול לתרום בהחלט במישור הכלכלי העקיף. אני יודע שהאתר שלי, בתחום התכנות, פתח לי לא מעט דלתות ועשה לי חיים קלים בראיונות עבודה שעברתי וזו תועלת כלכלית רבה מאד. שלא לדבר על עבודות פרילנס שקיבלתי דרך לקוחות שנעזרו בשירותי האתר אבל נתקעו בשלב זה או אחר. אז אולי אני לא 'פרובלוגר' אבל אני בהחלט נהנה כלכלית מהאתר שלי.
אני לא חושב שאם בלוג הופך להיות מסחרי, אזי הוא מאבד את הלגיטימציה לכתוב שטויות.
ynet, גלובס ודה-מרקר הם דוגמאות נפלאות לזה, מהכיוון העיתונאי-רציני-ממוסחר-מראש. מדוע התוית של "בלוג" (לשעבר?) צריכה לגרום לאיבוד ה"זכות" הזו?
אני מזכיר ש-ynet הוא האתר השני-שלישי הכי נצפה בישראל (תלוי אם מאמינים לוואלה), וגם דה-מרקר וגלובס מופיעים גבוה באותו סולם.
אגב, אני כן מסכים ש"חורים ברשת" חשוף יותר לביקורת, אך לא בגלל שהוא שינה פאזה, אלא פשוט משום שהוא הפך להיות אתר מוכר ופופולרי דיו. מעט מבקרים הם… מעט מבקרים.
לדרור אנגל (1)
אשמח לדעת על מה התבססת בכותבך את המשפט הזה:
"רוב העיתונאים כבר עברו לכתיבה בבלוגים וכל השאר יעברו בשנים הקרובות"
המשפט הזה רחוק מהמציאות מרחב רב.
וגם:
"בלוגר זה עיתונאי רשת".
על פי איזה קריטיונים, מי קבע, ולמה אתה חושב שכל בלוגר משתוקק להגדרה הזאת?
מחמיא לי שאתה חושב שאני תמים לאחר כל כך הרבה שנים בתקשורת במהלכן ראיתי פחות או יותר הכל והתמודדתי עם סוגיות לא פשוטות. זה טוב לעור הפנים אבל למען האמת, זה מעיד כמה מעט אתה מכיר אותי ויודע מה עשיתי (למחייתי) בשנים האחרונות. אני הכל מלבד תמים וגם לחצים לא זרים לי. אם היית מכיר קצת יותר, היית יודע שאני לא מפחד בקלות.
אם בכלל, הפוסט שלך יהונתן הוא שלוקה בנאיביות וגם בחד מימדיות רבה. הרי גם אתה כותב את הבלוג שלך לצורך קידום עצמי. נכון, אתה נהנה מזה, אך הבלוג לא מזיק לך בחיים. תשאיר לי את הזכות ליהנות ממה שאני עושה (ואני נהנה) בבלוג מבלי לנכס את ההנאה לך ולחברים בארגון החזית לשחרור הבלוגרים מידי התאגידים. זה סוג של אדנות ויהירות. אני לא אוהב במיוחד את האופן שבו אתה תופס את דרך ההתנהלות שלך כראויה בעוד אחרים שלא נוהגים כמוך משולים לספאמרים, דופקי עמים או השד יודע מה. טהרנות, כבר אמרתי?
אם תשאל את יובל דרור, הוא יספר לך כיצד הבלוג שלו קידם אותו לא מעט בחיים גם אם לא הכניס לו שקל. מלבד זאת, אתה מבלבל בין תכנים שלא מעניינים אותך אישית ומקצועית לבין רמה נמוכה. גם אני לא מתעניין בכל תוכן שלך אבל אני לא מייחס לכך דרדור ברמה. לא עשינו שום דבר רע (ההפך, עשינו הטוב בעינינו), לא שלחנו ספאם, לא דפקנו 75% מהעם או כל הדברים מחוסרי ההקשר שאתה מזכיר. הקישור בין אותו פוסט שחטף ביקורת לבין הפיכת הבלוג למסחרי אף הוא משולל כל יסוד שכן פוסטים כאלה פורסמו אצלנו גם בעבר ואין הם פונים להמונים אלא למיעוט (יחסי) של כותבי בלוגים. המציאות אינה חד גונית ומתקיימים בה המון גוונים של אפור. אני מציע לך להפסיק להשתמש במילים כמו הזניה ביחס לרצון להרוויח כסף מתכנים כי זו הזניה של המילה, הלכה למעשה. לסיכום, אני חושב שהפוסט הזה שלך, יהונתן, מאוד מבולבל וחבל. היו לך טובים בהרבה. אם תרצה, יש פוסט מצוין של שליו שאוכל להפנות אותך אליו (-:
גל,
אתה יודע שזה לא אישי נגדך, אלא פשוט שהפוסטים באמת הפכו להיות מיועדים לקהל אחר: להמונים. אני לא אומר שאתה בא לרכב על הטמטום שלהם, אלא מכוון אליהם את הפוסטים.
אני לא אומר שאתה ספאמר ואני לא אומר שאתה עושה משהו פסול, אני פשוט מצר על כך שחורימבה הפסיק לעניין אותי. אני לא יכול לעשות מנוי על בלוג כדי למצוא מתוכו 5% מעניין, זה הרבה יותר מדי עבודה לסנן את זה ולכן אני מקווה שזה פשוט יצוץ במשותפים ולא יעלם.
הבלוג קידם אותי וקידם את יובל, אבל זו לא המטרה העיקרית שלו; אני גם חושש שיובל ואני חטפנו לא מעט בגלל שאנחנו כותבים את מה שאנחנו כותבים.
בכל מקרה, אני לא בא ברע, הפוסטים הממומנים היו אחלה, אני מפרגן על שיתוף הפעולה עם MSN, אבל "חמישה דברים ש…" הם לא בדיוק הסוגה עילית אליהם התרגלנו.
מסכים עם כל מילה של גל.
יונתן, אליטיסט היית ואליטיסט תשאר (וטוב שכך). אינך מייצג כהוא זה את הקורא הממוצע וכספך לא ירוק מכספו של כל אדם אחר. גל וחורימבה עושים מהלך עסקי לגיטימי שאולי אינך אוהב ברמה האישית אבל זה לא אומר שזו לא מהלך ראויה. לדידי, הזניה היא מילה חזקה מידי שאינה תואמת את המצב , אינה מייצגת את האופן האינטלגנטי שבו אתה בד"כ מתבטא והאופן שבו אני תופס אותך.
יהונתן שלום
צ"ל לעוט על הלקוחות ולא לעטות . נדמה לי שגם "יכולתי" נשמע יותר טוב מ"יכלתי"
איתן
חזק חזק ונתחזק! כל הכבוד קלינגר.
הם עדיין לא יודעים, אבל המיקרו-עיתונות כמו גם המיקרובלוגינג אט אט כובש את ערוצי הפצת המידע המרכזיים, תהליך חשיפה שהוא חלק מהטרנד הכללי של האינטרנט להביא לדמוקרטיזציה של מידע.
כולי תקווה שעד שנה הבאה יהיו 50 בלוגרים המתפרנסים משפיכה מקצועית (של רעיונות)
סקס, אלימות וצחוקים מתרבות הפופ תמיד יובילו את הליכוד הגדול ביותר. ככה זה מתחיל. ברגע שהעיר שלך מצמיחה ענף תעשייתי של זנות אתה יודע שעברת את הרף ליצירת סיויליזציה..)