נתחיל מהסוף. אחרי שנים רבות החלטתי לקחת אתמול אקמול צינון. אחת הסיבות היתה שהייתי מצונן בסוף אוגוסט. והכל, הכל באשמתו. הכל כי אני בעצם מתחיל שלב חדש בחיים שלי. בעוד יומיים אני מסיים את הסטאז’, ובשבוע האחרון יש גשם של תיקים לכתוב כמו שלא היה בחודש וחצי של הפגרה שישבתי בחצי בטלה. איבדתי את כרטיס האשראי שלי, רק כדי לגלות ששכחתי אותו בפאב ביום שישי, אבל בסדר–ביטלתי והזמנתי חדש. היום לצהרים לא היתה לי אפשרות למשוך כסף, כי אני לא יודע את הקוד של הדיינרס. ובצורה מעוותת אף אחד לא מקבל דיינרס באיזור העבודה שלי; כאילו מרפי נמצא שם תמיד ומשחק איתי.

אבל בדבר אחד הוא לא ישחק איתי. הדבר היחיד שהיה שם בשבילי גם כשכלום לא היה. אלכוהול. מרפי שלי לא נעלם היום כשהייתי בסופר, וקניתי לעצמי פינוק לסוף הסטאז’, מרטיני אקסטרה דריי ובקבוקי אאוט סיידר; ככה אני ארגיש טיפה פחות מנוכר.

לא זו אף זו, גם מחר בערב אני אשב בפליים ואשמח על הלילה האחרון שאני צריך לקום בשעה הלא אנושית שהיא 5:10 בבוקר בשביל ללכת לעבודה. אני אשמח אם תהיו שם, למרות שאני לא בטוח כמה זה חכם לשתות לפני היום האחרון.

אגב, מרפי אחרון להיום: הכנסתי המבורגר טופו לטוסטר אובן ל15 דקות, רק כדי לגלות כעבור 15 דקות שהוא היה על חימום עילי בלבד וההמבורגר עדיין כמו ארטיק.
וחדשות טובות, אח שלי עשה רסטות, ונראה כמו קוליו