כתבת המופת של ארי ליבסקר, באסטה על הגג, שפורסמה בסוף השבוע בעיתון 'כלכליסט', היא קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין הפער המעמדי והתודעה במדינת ישראל, את היחסים בין קריצת העין לבין לחיצת היד. ויותר מכל, את הביקורת שיש למי שאוחז בשלטון כלפי מי שאמון על השמירה עליו. בכתבה, ליבסקר מתחזה למיליארדר קרואטי ותר בין מגדלי היוקרה במרכז הארץ בחיפוש אחר דירה. בין היתר, הוא נפגש עם נילי פריאל, רעייתו של שר הבטחון, אהוד ברק, שמסבירה לו כי הזוג נאלץ למכור את הדירה ומחיר היעד של 40 מיליון ש"ח אינו כה גבוה. פריאל, שכבר נכוותה בעסקים לאחר שנאלצה לסגור את חברת הייעוץ שהקימה, אשר מטרתה היתה לקשר בין אנשי עסקים לבין מקבלי החלטות בישראל, מסבירה לליבסקר כי "כדי להיות בפוליטיקה בישראל היום אתה צריך כסף".
כמובן, השאלה היא לא אם צריך כסף או לא כדי להיות בפוליטיקה אלא מדוע צריך כסף כדי להיות בפוליטיקה, אבל השאלה הזו תדון במעמד אחר, בו ברק יעמוד לבחירה מחודשת.
אבל האם באמת צריך כסף כדי להבחר? האם אין דרך בה נבחרי הציבור שלנו, ואהוד ברק כנראה בראשם, יכולים להבחר מבלי לקבל מיליונים בעסקים לגיטימיים או בתרומות? לא ברור האם נבחר ציבור כריזמטי יותר, או בעל כישורים אישיים יותר טובים, היה צריך מיליוני שקלים על מנת לפתוח במירוץ לראשות הממשלה. בכלל, דומה שהמשותף לשלושת האנשים שמנהלים את הממשלה הוא חיבתם לכסף. בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר, עשה הון קטן מהרצאותיו ועסקים נוספים, ברק עשה הון מחברת "אהוד ברק בע"מ" שלא ברור מה היו עסקיה ואביגדור ליברמן פיתח הון רב מייעוץ עסקי. בכלל עושרם של הפוליטיקאים שמסתמן לאחרונה אינו מלבב ומסביר כל מיני תופעות כמו הוצאותיו של ברק בסלון האווירי. מנגד, השאלה האם פוליטיקאי עשיר לא יחשוב בצורה טובה יותר על עתיד האומה כיוון שאינו עסוק בלבנות עסקים לעצמו.
אבל בשוק הפוליטיקה, כמו בעסקים, יש מירוץ חימוש. כמו שגבינה חדשה לא תוכל לפרוץ לשוק בגלל תיאום מחירים, הוצאות שיווק רבות שמוציאים משווקי גבינות אחרים ומחירי היצף בהם יציעו גבינות אחרות במקרה של תחרות, כך גם עם פוליטיקאים. לא בכדי חיבתם של חברי הטרויקה לסיגרים ניכרת, פוליטיקאים שמעדיפים את הנאות החיים יעשו זאת לרוב על חשבון עמם. כל פוליטיקאי חדש שירצה לקום, כל תנועה עממית שתצא, תצטרך להלחם לא רק באידיאולוגיה, אלא גם לתת תמורה כלכלית.
האם בפחות ממיליון ש"ח ניתן בכלל לקדם רעיון לציבור או שהדרך היחידה היא למכור רעיונות כמו שמוכרים גבינה 5%? ואם כן, אולי הגיע הזמן לסגור את הבאסטה.
איזה כתבה מעולה! כל הכבוד לו
משפט המפתח "כאן יש עדיין מנטליות סוציאליסטית. הכל חייב להימדד בערכים של צניעות". זה מאשתו של יו"ר מפלגת העבודה, חברת האינטרנציונל, ממשיך דרכו של רבין, כן?
הניתוק, אלוהים, הניתוק
ציפי לבני הנהיגה את מפלגת קדימה להיותה המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, ולמיטב ידיעתי היא אינה עשירה בשום צורה ואופן. כך גם עמיר פרץ, ועוד אחרים.
אבל כל זמן שהציבור (וגם אתה, שאפילו לא מזכיר אותם בפוסט הזה כדוגמא חיובית) ימשיך להתעלם מכך בשיקולי ההצבעה שלו, המצב לא ישתפר.
האם הכתבה באמת כתבת מופת? לשם ההבהרה, לא קראתי את הכתבה, אבל ראיתי את חלק מהריאיון שלו עם עופר שלח ורביב דרוקר, ב"לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10.
הכתבה הייתה מאוד צהובה ומראה על התדרדרות העיתונות. היא מזכירה לי את העיתונים שפרסמו בכותרות גדולות על גניבת הפתק של אובמה מהכותל, וצירפו את הפתק בכתבה עצמה. מעין קריצה של "זאת כתבה על משהו חשוב" אבל היא בעצם כתבה צהובה במלואה.
האם בדקו את כל הפוליטיקאים ובאמת ניהלו תחקיר לגבי הוצאתם והאם הם מוצדקים (ולא באיזו מחלקה הוא נסע, מה הוא הזמין מהקייטרינג, והאם אפשרו לו להעלות אוכל לא כשר למטוס בגלל מעמדו). נראה שהכתבה השתמשה בהתחזות כדי להלבין פני אדם בפומבי, וכדי לערער על מעמדו בדרכים לא לגיטימיות, במיוחד כשלאחרונה הוא היה (ועדיין אני מניח) חלק מפרשה בעייתית עם עוזרת בית.
אי אפשר להצדיק כתבה צהובה רק בגלל שהיא נעשית על פוליטיקאי או על מישהו עם כסף. נראה שהכתבה פורסמה בגלל שאנשים חמדנים מקנאים באנשים שהצליחו ומצליחים. אז אני אשאל שוב – האם זאת באמת כתבת מופת? (ומעיון מאוד קצר בכתבה, נראה שהוא הלבין גם את פני האישה שהראתה לו את הדירה, על לא עוול בכפה).
למען הסר ספק, כבר שלחתי תלונה לפני מספר ימים לארגון "זכות הציבור לדעת" על הריאיון ב"לונדון וקירשנבאום" אבל אני מצפה שידחו אותו כי התוכנית כביכול "סאטירה" – כפי שדחו טענות אחרות יותר חמורות וצודקות משלי. לא דיווחתי על המאמר כי לא קראתי אותו וכי אני לא רוצה לקרוא אותו, ונראה לי חמור יותר שעיתונאים טופחים לעיתונאים צהובים על השכם, כפי שקרה כשהפתק של אובמה נגנב מהכותל, מאשר העובדה שיש עיתונאים צהובים.
@יהונתן קלינגר
הטענות שלך מעניינות ואולי נכונות (ואולי לא) אבל קשה להתייחס אליהן ברצינות כשהן טובלות כל-כך עמוק בצהוב. זה גורם לטענות להראות כאילו הן באות בעקבות שינאת האנשים האלו על שיש להם כסף, ולא על מה שהם עשו או עושים. אני מציע לך לחשוב מחדש. זה יותר מדי טוקבקיסטי.
אריה,
קרא את הכתבה. היא מלאה ביקורת על שוכני המגדלים וחבריהם הרבה יותר מאשר צהוב. הצהוב, החדירה למשכנו של ברק, כלל אינו החלק הארי.
א.ה,
לבני ופרץ אכן לא עשירים, אבל לצערנו הם גם לא אוחזים בשלטון. מי שאוחז בשלטון (או אחז) היה אולמרט, שלו לא חסר ממון.
זרוב,
אכן.
"האם פוליטיקאי עשיר לא יחשוב בצורה טובה יותר על עתיד האומה כיוון שאינו עסוק בלבנות עסקים לעצמו"
להפך. עשירים נהיים עשירים כי הם מכורים לכסף, וככל שהם עשירים יותר, סימן שההתמכרות עמוקה יותר. ככאלה, עתיד האומה משני בעיניהם.
כנראה שלא קראנו את אותה כתבה, למרות שהיא היתה באותה כותרת ובאותו עיתון. הכתבה שאני קראתי נראתה כהחלטת מערכת כלכליסט לעשות משהו צהוב ומלקק לעשירים אבל להציג אותו בסגנון של תחקיר עיתונאי רב סיכון.
אין שום דבר מיוחד בדירת מאה מטר באקירוב ועבור רוב תושבי ישראל גם דירה בגודל כזה בשיכונים משנות השבעים הנמצאים בשכנות לאקירוב ברחוב פנקס נמצאת מחוץ לטווח החלומות שניתן להגשים.
שולחנות גדולים ושירותים יפים יש גם באשקלון ובני ברק ואפילו באום אל פחם. הדירות באקירוב יקרות בגלל המיקום ובגלל שכתבות לקקניות מהסוג הזה מעלות את הערך התדמיתי של הפרויקט (מי לכל הרוחות רוצה באמת לגור מעל ציר תנועה ראשי).
ועכשיו לנושא – ברור שצריך כסף גדול בכדי להבחר – צריך להתפרסם בעיתונים ובטלביזיה להקים אתר מושקע, לשלם לאיש SEO ואיש מדיה חברתית. השאלה האמיתית היא מאיפה בא הכסף הזה, ודוקא רפורמות כמו הגבלת כספי תרומות שאתה תומך בהן גורמות לכך שרק מי שיש לו הון מהבית יש לו את הכסף הדרוש לכך.
ישיבה בכנסת מקנה הרבה כח (ולא מעט כסף), ודאי שאנשים מוכנים לשלם הרבה בשביל לקבל את הכוח הזה.
עוד קטנה – "תנועות עממיות" זה ממש לא חופף ל"אירגונים אלטוראיסטים". לתנועות עממיות יש הרבה מאוד אינטרסים ותומכים בהן הרבה אנשים שירויחו מהצלחה שלהן.
קוראים לזה "מפלגות קרטל". כץ ומאייר כתבו על זה כבר בשנות ה-90. למעשה, לאחרונה הם הוציאו מאמר חדש עם עדכון של התזה שלהם, ואני צריך לקרוא אותו.
שמעתי שיש שני אהוד ברקים במדינה הזאת.
האחד, מנהיג מפלגת העבודה – מתנגד להפרטת קרקעות והקלת תנאי הבנייה כדי שגם אנשים שהם לא מיליארדים יוכלו לגור בתל אביב.
השני, מיליונר מ"עסקים פרטיים", מחזיק בדירה באחד המקומות היחידים בתל אביב שבהם העירייה אישרה בניית מגדל, ומאוד מרוויח מזה שהדירה שלו שווה הרבה מאוד כסף, באזור שבו בלתי אפשרי לבנות דירות חדשות, על אף הביקוש האדיר.
סליחה,
לא התנגד, רק רצה להגביל.
הנה משהו על ההתחזות:
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/270210_Our_special_correspondent_to_the_bathroom.aspx
"בקצהו האחד טלסקופ גדול, שנראה כמתאים לגובהו של ברק"
"(וכן, גם חיבתו הרבה של בעל הבית לטחינה)"
אחרי הרבה הסברים על איך הגוון של הלבן על הקיר נראה כשהשמש מאירה אותו, העיתונאי כביכול מניח הנחות על-מנת לצבוע את אהוד ברק בצבע מסוים. בנוסף נראה שמטרת ההתחזות הייתה כדי שהוא יוכל ליהנות – כל הבגדים שהוא לבש וסיפור הרקע, לאחר שכבר הציעו לו לראות את הדירה ולאחר שהוא הבהיר למציעים שהוא אדם מאוד פרטי.
בנוסף כמובן הפירוט של כל פרט בדירה הוא סכנה בטחונית, בין אם נראה שאהוד ברק מבלה שם או לא. לזכות ה"עיתונאי" יאמר שהוא מציין, במקום קטן בין נהנתנות כביכול לנהנתנות כביכול, שנראה שאהוד ברק לא מבלה הרבה זמן בדירה – דבר שאולי יעיד שהוא עושה את עבודתו.
"ואמבטיה בסגנון נפוליאון"
בנוסף הוא השיג מידע על שחיתות במכרזים ולא חקר אותם, אלא החליט לפרסם את המידע כתוספת קצרה בכתבה על דירות יוקרה. כמו אדם שדרס מישהו, ומציינים את מודל המכונית בכתבה.
בנוסף יש הרבה ציטוטים של כל מיני אנשים שלא היה צריך לצטט. איך שהדירות נראות ומה יש בהן, למרות שזה בעצמו כבר צהוב עמוק, היה מועבר לקורא גם בלי ציטוטים שמלבינים את פני האנשים ברבים. בנוסף נראה מהכתבה שהאיש הזה הסתובב בדירה שלמה או בבניין שלם עם מספר אנשים, וחוץ מפסקה הם לא אמרו לו דבר, והם השתדלו להגיד דברים בעיתיים – אבל שלא הופכים אותם לאייטם חדשותי.
" רוטשילד 1 – "בשביל העשירים יפנו את הזונות" "
מה שהוא שם כציטוט הוא לא ציטוט, והציטוט עצמו הוא הרבה פחות בעייתי.
מכל מה שהוא כתב שם אין אפילו בדל של עניין לציבור. אנשים עם כסף קונים דברים יפים – מה חדש בזה, ולמה זה עניינו של אדם כלשהו מה יש בדירתו של אדם אחר?
האם רק בגלל שלאנשים יש כסף פגיעה בפרטיותם היא מוצדקת?
כפי שאמרתי, זה מריח מחמדנות באנשים שיש להם כסף. האם הם השיגו את הכסף בצורה לא חוקית? שהעיתונאי יחקור. אם לא שישתוק. גם לי יש יותר דברים משאני צריך, וגם אני כנראה אקנה דירה אם יהיה לי מספיק כסף. אני כנראה גם אתרום חלקו לצדקה, אבל זה לא יעניין אנשים שיראו רק בתים.
אנשים רואים את העושר ומקנאים, ולכן מתחילים להכפיש את שמם של העשירים, למרות שחלקם תורמים הרבה כסף לצדקה.
מצד אחד מבקשים למנוע נהנתנות, ומצד שני מבקשים שהכסף לא יישאר רק אצל העשירים – ואיזו דרך יש שהוא יגיע לאנשים אחרים, חוץ מלקנות דברים?
אני לא רואה בעיה באנשים שקונים הרבה מוצרים, ובאותו הזמן מייצרים עבודה לעשרות ולמאות אנשים – חלק עם כסף וחלק עם פחות. את המכוניות הכי ראוותניות מייצרים אנשים בפס מפעל, וצריך לזכור את זה.
בקיצור, כל הכתבה צהובה וילדותית, והעיתונאי לא קרוב להיות עיתונאי. ועכשיו כשקראתי את הכתבה, אני אשלח תלונה גם עליה לאגודת זכות הציבור לדעת.
"העיתונאי כביכול", ולא "כביכול מניח הנחות". הוא באמת מניח הנחות.