פתח דבר: אני כותב דברים אלו ממרומי האולימפוס לאחר שמאסתי במערכת שירותי הרווחה בישראל שמעוניינת רק להעצים את כמות הנזקקים ואת צרכיהם על מנת לקדם עצמם כגוף בירוקרטי כמו גם להצדיק תקציבים מופרכים שמעולם לא חוזרים לנזקק. אם דמי הביטוח הלאומי שהיתי משלם היו הולכים במישרין לביטוח לאומי, לא היה כל עוני בארץ. אבל לכל אלו אזקק בפוסט אחר. היום אדבר על מצוקת החינוך ברמת השרון, ומדוע בעצם לעירייה כל כך חשוב להראות שהיא במצב כה רע.

רוב מה שאכתוב היום כבר אמרתי בנאום שנשאתי לפני כשנה ומחצה בפני הורי תלמידי ובפני מחזיקי תיק החינוך והרווחה בעיריית רמת השרון, שמיהרו לתקני ואמרו כי כל התקציבים וכל שנתרם למען מועדון הנוער בוא אני מתנדב אכן ינוצל למטרה זו. אולם, לאור העובדה שאיני מאמין שכך יהיה ואיני רואה את המזומנים באים למועדון מחד, ומאידך אני רואה את הצפיפות שנמצאת בו, החלטתי שעל מילים אלו לבוא לכתב.

העמותות החברתיות בישראל הן אסון לחלום הסוציאל-דמוקרטי השוויוני. מטרת המגזר השלישי היא לתקן את כשלי השוק החופשי והמדינה, שבמרווח בינם נוצר מצב של כשל כללי, שמאופיין בכך שלפרטים לא מגיעים השירותים שהמדינה אמורה לספק על מנת לדאוג לרווחתם ובמקום שהפרטים יצאו להתמרד ברחוב לשנות את המדיניות, מאסו הם בכל אפשרות שכך יהיה ולכן הם מצפים למלאכים שידאגו לצרכיהם.

מועדון הנוער בו אני מתנדב מזה 5 שנים הינו כזה. הוא פרי יזמתה של הגברת נעמי אלון, שטרחה ועמלה למען תושבי שכונת מורשה ברמת השרון ופתחה מועדון לימודי-חינוכי לתפארת המדינה. המועדון מתמודד מזה כשש שנים עם כל כשליה של לימור לבנת וחבר מרעיה. כל דחויי מערכת החינוך וכל נפגעיה מגיעים לסיוע ונופלים על מתנדבים איכפתיים מגיל 16 ועד 86. המתנדבים במועדון מהווים הן דוגמא אישית לתלמידים והן אחים לעת צרה. לא אחת נתקלתי בתלמידים שהתמודדו עם בעיות שלא היו יכולים למצוא להן מענה במסגרת החברתית הקיימת להם, ונזקקו לנו כשהתקלקל מקרר בבית או כשמי ממשפחתם אושפז.

המיוחד במועדון בו אני מתנדב, שלא קיים במקומות אחרים, הוא הצורה בה אנו מנסים לאתגר את התלמידים כך שיתנדבו גם הם לכשיגיעו לגיל בגרות. עניין זה נוחל הצלחה חלקית, אמנם, אך מראה כי לתלמידים יש אפשרות לשבור את תלותם במועדון. כך קורה שבאמצע י"ב רוב התלמידים כבר מראים סימני עצמאות ובאים למועדון אך כדי לקבל פינה שקטה שתאפשר להם ללמוד. שבירת התלות היא מה שלא קורה ברוב העמותות, שאולי לא מעוניינות לגבש תלות של "לקוחותיהם", אך בפועל עושות זאת ויותר ויותר אנשים נזקקים לשירותיהן.

עיריית רמת השרון, מצד שני, רואה את הצלחתו של המועדון ומחליטה שיש לשלוח אליו יותר ויותר תלמידים שכן הוא מוצלח בצורה כזו. המועדון מתמלא עד שאתמול היינו 5 מתנדבים על 27 תלמידים. הלמידה במועדון אמורה להיות על בסיס אישי ולא על בסיס קבוצתי, ולא רק זאת, אלא גם שהמועדון לא מסוגל להכיל כמות תלמידים כזו ברגע אחד. כך קרה שאתמול הגענו למצב הבלתי רצוי שבו סירבנו להכניס תלמידים.

הבעיה היא שאני לא רואה את העתיד. אני מפסיק פה כי אין לי הרבה יותר מה להגיד.

אולי תענו לי ותעזרו?