זה רע, ואין לזה שום פתרון קל. הפתרון לסקטוריאליזם שמתפתח בחברה הישראלית הוא על ידי חזרה לעקרון בסיסי של שוויון בפני החוק. לפני שממשיכים לחוקק מיליוני חוקים חדשים (והיום גיליתי שבכלל חוקקו חוק שמאפשר ניהול מאגר של די.אנ.אי של פושעים) אולי כדאי להתמקד באכיפת הקיימים – לא משנה עד כמה הם רעים. עדיף לנקות קודם את הרחובות ואת מסדרונות היכלי השלטון מאלו שבאים לשם לפשות.
חוק אחד לכולם, זו הדרך היחידה להבטיח בעצם את החוק. בישראל דהיום ניתן לזהות שלושה מדרגים שונים של חוק:
(1) מחוסרי אכיפה (הגנה) עבדים זרים, עבדי כח אדם, מיעוטים ונשים נסחרות – עליהם החוק לא נאכף, כל סמכויות החיפוש קיימות ואין הגבלה על השוטרים בעת שהם נוטלים מאלו את חירותם. משטרת ההגירה (שצריכה לשלם תמלוגים לגסטאפו לדעתי על גניבת עין, כי אפשר להתבלבל בין השתים) תוקפת לא אחת נשים שנסחרו או אפילו חס וחלילה מאשימה ישראלי שנחזה להיות עבד זר ככזה ושמה אותו במשמורת כיוון שלא נשא תעודת זהות.
(2) מחוסרי אכיפה (עליונים) – במדרג זה נמצאים חברי הכנסת, אנשי הציבור ושאר סלבריטאים. חוץ מפסיקה חריגה במדינתנו שהרשיעה וכלאה את עופר גלזר, בעלה-של, בדרך כלל אין אכיפה לאלו המופיעים בטלוויזיה. המפורסמים הם מיוחדים ולא יכנסו לכלא, כל עוד הם שומרים על תפקידם לבדר את ההמונים. כך עם הפוליטיקאים שממנים את השוטרים שחוקרים אותם, וכך גם עם כל נבחרי הציבור שדבר לא דבק אליהם.
(3) אכופים ליתר – האנשים הרגילים – להם מנסה הרשות להראות כמה אכפת לה מהחוק כך ששולטים הניר והחותמת ולא המחשבה. אדם רגיל לא אמור לראות תחנת משטרה בחייו, הוא לא אמור לטפל בהסדרי מקרקעין, ולכן אין כלל בעיה שהמערכת תהא מסונפת ומסועפת. לאנשים הרגילים יש בעיה עם כך שאין חוק אחד.
עד שלא יהיה חוק אחד, לא תהיה לנו שנה טובה.