בחודש האחרון אני מוצא יותר ויותר כמה דקויות הן מה שמונע מהעולם להתקדם. הדקויות וההקפדה עליהן בצורה דווקנית כדי למנוע את הקדמה, נמצאות בחיי היום יום שלי. זה נמצא בכל מקום, החל מגינוני הטקס בבארים שבהם צריך לנקוט בכדי להשיג את בחירת לבך (או כל איבר גוף אחר), דרך הצורה בה אנו מתייחסים לממון בתור מוצר החליפין היומיומי, וכלה בכך שאנו כולנו עוטים בגדים.

כך, לדוגמא, הלימודים שלי לבחינות הלשכה, שמבוססות על כך שאני אזכור מה מבין המשפטים הבאים הינו נכון:
(א) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט
(ב) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, והאמרה נוגעת במישרין או בעקיפין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט
(ג) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה או עוולה, או בסמוך לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא כשרה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט או אדם אחר שזה הסמיכו לכך
(ד) עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט אלא אם נימק זאת בית המשפט מטעמים שירשמו

ומי, באמת מי, יכול לומר לי מה ההבדלים בין התשובות????
הדבקנות בפרטים הקטנים (ואולי נקרא לילד בשמו מתישהו) היא זו שבטענה של פורמאליסטיקה פוזיטיביסטית מונעת את הפרוגרסיביות. כך נעשה עם זכויות יוצרים, שנטען כי הם שומרים על קניינו של הפרט – אך במחיר רב יותר, של הגבלת הנגישות למידע (מידע, לרבות דרך הכנת תרופות שיכולות למגר מחלות בעולם, לרבות הנדסה גנטית שיכולה למגר את הרעב). הפורמאליסטיקה הדיאלקטית, כפי שאני רואה אותה, מכפילה את הבעיה. ראשית, התנגדות לפורמאליסטיקה עצמה היא כפירה בדת החדשה – דת הכלל. שנית, הפורמאליסטיקה היא שבירה ועדינה, ובאם תשבר אזי המהות שלשמה נוצרה הפורמאליסטיקה תחרב.

אולי, בעצם, יש צורך בשינוי ממשי של הכללים הפורמאליים.