הארנק [סיפורקצר]

"עוד יום שני חם מהרגיל בתל-אביב", אמרה שני לעצמה ותהתה מה עוד יכול להשתבש, עכשיו כשהמזגן התקלקל במשרד הפרסום שעבדה בו, ולא נותרה ברירה אלא להריח את זיעת חבריה לקוביכלא הקטן ומהביל. שני עבדה במשרד הפרסום רק כמה חודשים וכבר שנאה את העבודה. היא היתה סובלת מהטרדה מינית מהסוג המיותר ביותר בעבודה: במקום לשלוח ידים כמו כל בוס נורמאלי, הבוס שלה היה שולח מצגות בהם בעלי חיים מקיימים יחסי מין עם נשים ותוהה לגבי הסיכוי שיוכל לצלם אותה עושה כן. השעה היתה רק אחת וחצי בצהרים, ושני ספרה את הדקות בהן יסתיים יום העבודה, רק עוד שש-שבע שעות, תלוי מתי הבוס ילך לפילגש שלו.

אחת עשרים ושתיים, וכמעט ארבעים וחמש מעלות בקוביכלא, הזיעה לא הצליחה לשנות דבר. הטלפון מצלצל ועל הצג מופיע "בובי". שני שמחה, סוף סוף משהו חיובי ביום הנוראי הזה, אולי הוא יושיע אותה מהעוול שנגרם לה עם המזגן, אולי הוא ירצה לקחת אותה לארוחת צהרים ואולי סתם התקשר לומר שהוא אוהב אותה. "בובי?", שני ענתה לטלפון, "מה נשמע?". "זה לא בובי", ענה קול גברי בצד השני של הטלפון, "זה דוקטור כץ מבית החולים איכילוב, תוכלי להגיע בדחיפות לבית החולים? בובי נפצע בתאונת דרכים".

היא החווירה וניתקה את הטלפון.

שני ירדה לרחוב הסואן וניסתה לתפוס מונית; השמש יקדה ומנעה ממנה להסתכל יותר מעשרים מטרים קדימה, כל כך הרבה אור והיא היתה חייבת למצמץ. היא הרימה יד ומונית עצרה; היא נכנסה למונית והבינה כמה היא עושה טעויות, היא אף פעם לא אהבה לקחת מוניות בגלל הנהגים, היא פחדה מכל הסיפורים על נהגי מוניות שאונסים סתם כך נוסעות יפות ולא האמינה שהיא עושה את זה. המונית הריחה מסיגריות, מוסיקה מזרחית ברקע, וכל שנותר לשני הוא לפחד ולרעוד: כאילו לא היה לה מספיק קשה.לאיכילוב", אמרה שני, כשהיא רועדת. "מה יש לך, מאמי?" ענה נהג המונית כשהוא מחליש את המוסיקה ומכבה את הסיגריה ואפילו נראה דואג. "תעזוב", היא אמרה, "זה לא היום שלי". "זה לא היום של אף אחד מאיתנו", ענה לה הנהג, "ואת לא יודעת כמה אין לי כח עוד לאיך שהיום הזה יסתיים, אני לא יודע איך אשתי תוכל לעמוד בזה". הנהג דלק לכיוון איכילוב, תוך שהוא מספר על מערכת האהבה-שנאה שיש לו עם אשתו, על הילד שהוא חושב שבכלל לא שלו, ועל הרצון שלו כבר ללכת, לעזוב את הבעיות האלה.

"תודה, אפשר קבלה?", שאלה שני. "עשרים שקלים" ענה לה הנהג, ונתן לה את הקבלה. בניגוד לדרכה, שני הסתכלה לרגע על הקבלה "שם הנהג: רומן אברמוביץ'", היא הסתכלה על הנהג. "רק שם של מיליארדר", הוא אמר לה, "את לא יודעת כמה זה קשה להיות עם שם של מפורסם, כל היום לתהות איך הוא הצליח ואני לא, כששנינו התחלנו באותה נקודת פתיחה, שנינו היינו שם.

היא רצה לחדר המיון, לחוצה ודואגת. "איפה דוקטור כץ?" היא שאלה, וכשהפנו אותה למתמחה הצעיר, בקושי בגילה, היא דאגה. איך יכול להיות שמישהו כל כך צעיר, חסר נסיון, שרק יצא מהאוניברסיטה, אחראי על חיי האדם היקר לה מכל? "מה קרה לו?" היא שאלה את דוקטור כץ. "אולי תשבי" הוא ביקש ממנה, "זה לא יהיה קל".

שני התיישבה, דואגת.

"היתה תאונה נוראית", הוא אמר לה, "מכונית עברה באדום, ככה במרכז תל-אביב, ודרסה ארבעה הולכי רגל במעבר חציה. בעלך היה אחד מהארבעה, הוא נפגע בראש והוא עבר מוות מוחי. אנחנו מחזיקים אותו כרגע מחובר למכונות, אבל הוא לא יצליח להחלים לעולם. במקרה הטוב ביותר נוכל להשאיר אותו ככה שבוע, אולי שבועיים אם יהיה לנו מזל".

שני נפלה.

"את צריכה להבין עוד משהו", אמר הדוקטור, "הסיבה שקראתי לך כל כך בדחיפות היא שבעלך חתם על כרטיס תרומת איברים, ואנחנו צריכים את הסכמתך כאן, כי יש לנו חלון זמן קצר שיאפשר לנו להשתמש באיברים שלו, וזה יוכל לעזור ללא מעט אנשים". שני לא ידעה איך לענות על זה, היא היתה צריכה לבחור בין להשאר עם בובי לעוד כמה דקות, שעות או אולי ימים, לבין להציל חיים של כמה אחרים.

"כמה זמן יש לי?" שני שאלה את הדוקטור. "אולי שעה", הוא ענה לה, "אבל עם כמה שזה קשה, ואני יודע שזה קשה, כדאי שתחליטי מהר יותר. את מבינה, יש נפגעים אחרים בתאונת הדרכים שבמצב קשה, ואנחנו כרגע מנסים גם לאתר את המשפחות שלהם, אבל אחד נפגע קשה בלב ובידים, והאיברים של בעלך יוכלו להציל אותם לגמרי".

שני הוציאה סיגריה, והדליקה אותה בחדר המיון. "את לא יכולה לעשן כאן" אמר לה הדוקטור. "מה תעשה? תתן לי קנס?, היא ענתה לו. שני פרצה בבכי, בכי שמרוקן את הכל, בכי שמבין שאין יותר מה לעשות, ובמקרה הטוב ביותר היא תצטרך להיות עצובה. היא הבינה שלאבד מישהו זה לא תהליך, זה לא עניין שעובר זמן, ושיותר מכל, זה כבר קרה.

"טוב, נלך על זה" היא אמרה, "לא שיש לי ברירה, הוא הרי כבר חתם על הכרטיס והחליט בשבילי. מה זה יעזור לי לשבת ולבכות".

שני הכינה את עצמה, להתאבל כרגע לא יעזור. מה שהיא צריכה לעשות זה להיות חזקה, לנשום, להבין שיהיה יותר טוב עוד מעט, אחרי שהכל יגמר.

"אני אוכל לראות אותו לפני שהכל קורה?", שני שאלה את הדוקטור. "עוד שעה", הוא אמר לה, "נסיים עם הניתוח, ותוכלי לראות אותו. אולי בינתיים תשבי כאן במזגן, תשתי קפה, אולי תשני איזו שעה, תרגעי".

ושני חיכתה. זה לא שיש לה ברירה או משהו.

שני נחה, וכל אותה העת סניטרים ורופאים דחפו עגלות עם חולים, גופות, ילדים ושאר ירקות שהגיעו לחדר המיון. כל פעם היא היתה בטוחה שהיא הולכת לראות את בובי יוצא על עגלה, עדיין בחיים, בא אליה ואומר שהכל יהיה בסדר. כל עגלה שיוצאת עם פצוע שצועק הקפיצה אותה. היא הרגישה שם בבטן שמשהו לא בסדר, בובי לא היה עושה לה את זה, הוא לא היה משאיר אותה לבד.

פתאום, בזווית של העין, קלטה שני שהעגלה של בובי עוברת. היא קמה והתחילה לרוץ אחריה. היא היתה שם, רואה את בובי נושם, לא מבינה איך יכול להיות שהוא במוות מוחי. "אתם בטוחים שבעלי עבר מוות מוחי?" היא שאלה את הרופא. "גבירתי, את חייבת לזוז, אנחנו נכנסים לחדר ההשתלות כדי לטפל בפצוע ולהציל חיים, את מסכנת את השלמות של ההשתלה הזו".

שני התיישבה על הספה בחדר המיון והסתכלה לכיוון הטלויזיה. דומה היה שמסך הענק שואב את שני לתוכו. בחדשות דיברו על התאונה הקטלנית והראו כתב מהשטח. דומה שמאז שהסתיים גל הפיגועים כל דבר קטן מקפיץ מהדורה מיוחדת, גם בלי שהעניין באמת יהיה משמעותי: אבל לשני הוא היה משמעותי. בטלויזיה הראו קטעים ממצלמות האבטחה, ראו את בובי חוצה את הכביש ביחד עם עשרים אחרים, ומונית לבנה עוברת דרכם כמו מים. המונית היתה מוכרת לה, היא נראתה בדיוק כמו המונית שהביאה אותה לבית החולים. זה לא היה נראה לה הגיוני; גם המוות המוחי של בובי לא היה נראה לה הגיוני, בתמונות הקשות שהראו בובי לא היה במרכז הפגיעה. הוא היה בצד, נראה כאילו הוא רץ אחרי מישהו שעמד במרכז הכביש, בו המונית פגעה בדיוק באמצע.

שני חשבה לעצמה שמשהו לא בסדר, אבל היא הניחה שהחום, הלחץ, הכל ביחד מתעתע בה. היא התיישבה והבינה שהיא צריכה לנוח.

"ומה אם הוא היה בסדר?", שני שאלה עצמה, תהתה מה קורה אם הוא באמת היה בחיים ורצו אותו רק כדי לקצור את האיברים שלו. הרי, הרשת מלאה סיפורי אימה על מקרים בהם רופאים שכנעו נשים מסכנות כמוה להרדים את בעליהן רק כדי לקבל עוד איברים, לגבות כסף על השתלות יקרות ולדאוג להכל. "הוא חייב להיות בסדר", היא חשבה לעצמה. היא יכלה רק לחכות כדי לראות אותו, פעם אחרונה, אחרי הניתוח ולפני שיכוסה בתכריכים.

לא עברה שעה, ודוקטור כץ קרא לה, "את יכולה לבוא להגיד לו שלום", הוא אמר. שני נכנסה לחדר המתים, וראתה גופה מבותרת, פתוחה, קטועת ידיים ורגליים, ראש פתוח וחזה פתוח, כמו קבר שנשדד מהר מדי.

היא התקרבה לתת לו נשיקה על המצח ולהפרד, אבל משהו לא הסתדר לה, זה לא היה בובי.

"זה לא בובי" היא אמרה לדוקטור כץ. "זאת אומרת, הוא דומה לבובי, הם באותו גיל, באותו גובה, באותו מבנה גוף, אותו צבע שיער, אבל זה לא בובי".

דוקטור כץ לא הבין. "קיבלנו אותו מהאמבולנס ככה, רשיון הנהיגה שלו היה מונח עליו יחד עם כרטיס אד"י", אמר דוקטור כץ, "לא יכול להיות שנעשתה כאן טעות. את בטוחה שזה לא בעלך?". "בטוחה כמו שאני בטוחה שאני בחיים. בובי באמת היה בתאונה, ראיתי את הסרט ממצלמת האבטחה בעת הדריסה, אבל הוא לא האיש הזה". "שיט",אמר דוקטור כץ, "את לא מבינה בכמה צרות אני עכשיו".

"אפשר לראות את כל הנפגעים בתאונת הדרכים?", שני שאלה את דוקטור כץ, "יכול להיות שבובי הוא אחד מהם, יכול להיות שהוא בכלל לא נפצע?". "תראי", אמר דוקטור כץ, "היחיד שהובא ביחד עם מי שחשבנו שהוא בעלך באמת היה באותו גיל, באותו גובה ובאותו מבנה גוף, והשתלנו לו את היד של מי שחשבנו שהוא בעלך".

שני נתמלאה תקווה. "אפשר לראות אותו?" היא שאלה. "הוא עדיין פצוע", אמר דוקטור כץ, "אבל אני יכול להראות לך אותו בזהירות, אל תתקרבי כי אנחנו חוששים שההשתלה תזדהם". שני ודוקטור כץ הלכו לחדר הניתוח יחד, תוך ששני תוהה מה עומד להתרחש. האם זה באמת בובי? ייתכן שהוא בקו הבריאות, עד כמה שאפשר לקרוא לזה קו בריאות, ויתכן שהיא עוד תוכל לראות אותו?

שני הסתכלה על בובי דרך חלון הזכוכית הקטן והבינה שהכל יהיה בסדר. היא לא הבינה איך הכל קרה, ומה היה הנס שגרם לה להשאר עם בעלה, עכשיו, לנצח. "לכי הביתה, תשני, ואנחנו נדבר כשבעלך יוכל לראות אותך", אמר לה דוקטור כץ, "זה כנראה יהיה היום, אולי מחר בבוקר".

שני הלכה הביתה, לנוח.

למחרת היא הגיעה וישבה ליד המיטה של בובי. היא החזיקה את ידו, חזק, בכח, וקיוותה שהוא יגיד משהו; שני חיכתה יום וליל, ליד המיטה, בלי לעשות דבר: רק קראה לו סיפורים ותהתה איך הוא מרגיש. קיוותה שהוא יפתח עינים וידבר. כמה ימים עברו כך, והזמן נמתח כמו מסטיק, מבלי שתוכל לעמוד על דבר.

בובי פתח עיניו, החזיק את ידה. שני סיפרה לו על התאונה, היא אמרה לו שהוא עבר תאונה מחרידה, שהוא נפצע והיו צריכים להשתיל לו יד חדשה, שהיא חשבה שהוא מת.

ואז בובי סיפר לה: "נדרסתי כי אני מטומטם", הוא אמר, "כייסו אותי, ואני קלטתי את זה. התחלתי לרוץ אחרי הכייס שהחזיק את הארנק והטלפון שלי. כנראה שכאן המזל שלי, הוא נשאר עם הארנק שלי, ואני עם היד שלו".

[מוקדש לטוויט של עידוק]

5 תגובות ל-“הארנק [סיפורקצר]

  1. מצטרפת לליאור
    הכל כ"כ נכון – בעיקר "ומה שמאז שהסתיים גל הפיגועים כל דבר קטן מקפיץ מהדורה מיוחדת, גם בלי שהעניין באמת יהיה משמעותי"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *