אני לא חושב שמעולם ספרתי את הזמן לאחור בצורה כל כך מבוהלת. הרעיון שעוד שבוע אני אעמוד מול מבחן כל כך גורלי שמחיר הכשלון בו הוא בלתי ניתן לכימות לא עלה במוחי עד היום. הצלחתי להעביר תואר ראשון בלי לעשות מועד ב' אחד כלל.

הרעיון בללמוד כל כך הרבה חומר נראה לי מיותר, במיוחד שהוא מאונדקס בצורה כה מוצלחת בספר החוקים. לעומת זאת, עניין הבחינה הוא דרך לא אובייקטיבית לבחון התאמה של אדם לתפקיד. בכלליות. בחינה משקפת מוכנות לבחינה ותו לאו. בזמן התואר הראשון שלי לא היו חסרים\ות סטודנטים\יות שלא היו כשירים אך עברו בהצטיינות עקב יכולת הקאת חומר ללא הקדשת מחשבה, בעוד שסטודנטים עצמאיים בעלי יכולת והבנה מעמיקה נכשלו. לדעתי יש מקום לבחון את השינוי בתפיסת ההצלחה במערכת החינוך בכלל. האם ההצלחה היא הקניה של ידע נקי ולא כלים עד כדי יכולת יצירת ubermensch שידע את כללי המשחק במדינה אך לא ידע מתי מותר לשברם?

שבירת הכלים ושבירת הכללים הם הדרך להבטחת יציבות. והיציבות נחוצה לשם קיומו של משחק שויוני. אך האם זה מה שאנו באמת רוצים? המשחק השויוני אינו אלא אשליה שבה מעצבי הכללים יכולים בתואנות של פורמאליסטיקה למנוע את הזכויות הנכונות ואת הצדק. קיומם של הכללים הפורמאליים מקשה על בעל המוסר לפעול לפי צו מצפונו. אולם, טענות כאלו מעודדות אנרכיזם מצד משוללי המצפון מחד, ומאידך טענה של "רק בעלי המצפון יכולים לשלול את החוקים" תמנע שוויון ותכפה את הגדרת המצפון לפי מי שכיום קרוי מצפוני\מוסרי.

קיומה של מערכת כללים לכתיבת הכללים, ומערכת כללים לכתיבת כללי כתיבת הכללים הוא בעייתי.

אחרי שאני אגמור עם הבחינות האלו אולי נתחיל לעבוד על לשנות את הכללים.