"אמנות ההנהגה… מורכבת מאיחוד תשומת הלב של האנשים נגד אויב יחיד ודאגה שדבר לא יפצל את תשומת הלב הזו… המנהיג הגאוני צריך שיהיה בעל יכולת לגרום ליריבים שונים להשתייך לקטגוריה הזו"
Adolf Hitler (1889–1945), Mein Kampf, vol. 1, ch. 3 (1925).

מפלגת ה"אחריות הלאומית" קמה היום, בהנהגת הדינוזאור אריאל שרון ובצירוף אסופת משוחתים אחרים כמו רוחמה אברהם, אלי אפללו, רוני בר-און, ענבל גבריאלי ושאר אנשים לא ראויים. השאלה היא למה בכלל להצביע למפלגה נטולת אידיאולוגיה?

הרעיון של אידיאולוגיה הוא חדש יחסית בעולם, וקם יחד עם המהפכה המרכסיסטית בסך הכל. עד למרכסיזם לא היתה אידיאולוגיה סדורה (וגם לא היתה דמוקרטיה מעשית, פרט לטרור היעקבני בצרפת) שיכלה להיות תחרות אמיתי על זכויות האדם. הרעיון של אידיאולוגיה נוגד את כל דפוסי ההצבעה השבטית. עד היום ההצבעה היתה הולכת למי שהבטיח את הקולות על ידי שיוך קרבתי-עסקני, שיוך עדתי או שיוך משפחתי. מהיום פתאום התפתחה תודעה מעמדית. תודעה מעמדית מאפשרת החדרה של אידיאולוגיה ומאבק על רצון הבוחר – השאלה פתאום היא מה אני רוצה שיקרה במדינה ולא מי ידאג לי בצורה הטובה ביותר.

מפלגת ה"אחריות הלאומית" לא תדאג ללאום, היא באה בטענה אחת ובטענה אחת בלבד – המדינה עומדת על סף תהום (וחלק ניכר מזה באשמתנו). אותם אזרחים שעד היום עצמו עיניים משלטון מושחת וממנהיגות כוחנית ימשיכו להחזיק את אותם אנשים בשלטון רק כי אלו החליטו לסלק את הסרטן בגופם – חלק מהמושחתים נאלמו ונעלמו בפני שלטון החוק וחלק נותרו כסרטן בתוך מפלגת הליכוד; אנו, מפלגת ההון והשלטון, מפלגת האחריות הלאומנית, נמשיך להוביל את המדינה אל פי תהום. אין אנו מאמינים כי האדם במרכז, אלא הלאום. מרכוז האדם הוא עוולה סוציאליסטית, ככל הנראה, אחרת למפלגה היו קוראים מפלגת האחריות האישית, שהיא חסרה במדינה.

הפטריוטיזם היא מקלטו האחרון של הנבל, כך למדתי מהדר' עידית זרטל השבוע, וכך נעשה עם מפלגת הלאומנות האחראית, שהרי אין היא דואגת לפרטים – עבור אלו יש עמותות וגופים מהסקטור השלישי. הלאומיות דואגת למדינה ראשית, וכולנו יודעים מי היו התנועות ששמו את המדינה במרכז. התנועות האלו הובילו את העוולות הגדולות ביותר – אלו שנעשו בשם הלאום.

גם בישראל לא חסרות עוולות שבוצעו בשם הלאום, אך כמדומני שאין עוולות שבוצעו בשם הפרט; הפרט עצמו – כקבוצת פרטים, צריך יחס אישי, ולכן בין מפלגת הלאומנות האחראית של שרון לבין מפלגת האחריות האישית של עמיר פרצ, אני מעדיף את מפלגתו של פרץ. זו לפחות רואה אנשים כיסוד החברה, ולא את החברה כיסוד האנשים.

האם אנו באמת יכולים להרשות לעצמנו ארבע שנים נוספות של הון, שלטון ושרון? שרון מנסה להבטיח לנו כי לא סיים עם ההתנתקות; את ידו מחזק יוסי ביילין שאומר (ואני מצטט מהארץ) כי יש "ניצחון גדול לתומכי חלוקת הארץ". גם ביילין לא טרח להפנים שהמחנה הוא מחנה השלום ואת שאנו עושים אנו עושים מאהבת האדם ולא מאהבת המולדת, ואף לא משנאת ערבים.

אני אוהב את עמי, אני אוהב את פרטיו אחד אחד, אני במיוחד אוהב את השוני הקיים בו, ולכן אני אעשה כמיטב יכולתי שמפלגת הלאומנות האחראית בהנהגת שרון לא תצלח.

מנגד, אעשה ככל שביכולתי על מנת לגבש תודעה מעמדית.

פרס יוגרל בין מי שיפתח את כל הלינקים.