Ynet מפרסם את רשימת התורמים הפוטנציאליים אליהם בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר, התכוון לפנות על מנת לגייס את מקורות המימון למירוצו לראשות הממשלה שהגיע לידו וכוללת את כתב ידו של נתניהו ומידע רגיש אחר. הפרסום עצמו, המכיל מידע רב, רלוונטי, ומעיד על עבודה עיתונאית איכותית מצד Ynet וידיעות אחרונות, היה חייב להתבסס על מידע המגיע מסביבתו הקרובה של נתניהו, אשר היתה לה גישה למסמכים הנכתבים בכתב ידו; ובכך, ניתן להבין כי בסביבתו של ראש הממשלה מידע, מהחשובים והסודיים ביותר, דולף החוצה, וכי ראש הממשלה, שאמון על שמירת סודות המדינה החשובים ביותר, אינו מסוגל לשמור על סודותיו האישיים. כך, אולי, דבריו של ח"כ יואל חסון כי מאגרי המידע החיוניים פרוצים לגמרי, מראים כי הסכנה באה מהבית; נתניהו אינו מסוגל לשמור על סוד, ואנו סומכים עליו לטפל בגרעין האיראני.
אבל דליפות מידע הן עניין שבשגרה, ובדרך כלל נעשות ממניעים אידיאולוגיים או רצון לשנות ולתקן חולי בחברה. כך היה במקרה של ענת קם ששנאשמת בריגול חומר בעקבות הדלפת מסמכים לעיתונאים. אולם יש להבדיל בין השניים, כמובן, המסמכים שקם הדליפה, לפחות לטענת שלטונות ישראל, עשויים לסכן את בטחון המדינה; המסמכים שדלפו מלשכת נתניהו לא. אלא שלעיתים הפוליטי הוא על הגבול בין בטחון המדינה; לדוגמא, לא בהכרח היה צריך להחשב מסווג; אלא שכעת אף מתגלה כי בועז הרפז, שנחשד כי חיבר את המסמך, פרש מהצבא לאור מקרה חמור של אבטחת מידע, בו לקח לביתו מחשב עמוס בסודות צבאיים.
המקרה של נתניהו פשוט: בהנחה שהמסמך אותנטי, מעידה על פרקטיקה לקויה בקרבתו של ראש הממשלה (שהיה אז יו"ר האופוזיציה וזכה לאבטחה). הדיונים הקשים ביותר, על מהו הקריטריון לבקשת תרומות להצלת העם והארץ, ולגאולתם משלטון רע, ומי יעמוד לצידו של נתניהו, צריכים להיות מסווגים ולא נגישים למי שידליפם. כמובן שלנתניהו יש עילה נגד המדליף (ואף נגד ידיעות אחרונות) לפי חוק הגנת הפרטיות הקובע בסעיף 2 כי פגיעה בפרטיות היא "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו" (ומסופקני אם נתניהו יתבע).
[ויוסי גורביץ כותב על הקשרים בין התרומות ל'אם תרצו']
יהונתן,
עד שלא יהיה לך יותר מעובד אחד במשרד אל תדבר על סודיות כי אתה נשמע תמים או צבוע ( תבחר בעצמך את מה שיותר מתאים לך ).
העבודה העיתונאית של בטאון קדימה ו/או מפלגתו של יאיר לפיד היא סלקטיבית ולא איכותית.
יהונתן אתה באמת מערב מין בשאינו מינו. מטות בחירות מכל מין וסוג ידועים בכך שמושכים אליהם כל מיני טיפוסים כאלה ואחרים, רובם בשיטת חבר מביא חבר. בצד עובדים בכירים יש לא מעט זוטרים שמסתובבים שם וגם סוגי מרגלים..אם תוסיף לכך את העובדה שיצירת קדימה הותירה מאות אם לא אלפי אנשים שרשמית הם עדיין בליכוד אבל מעשית בקדימה, בלי שתמיד טרחו לבשר לאומה על הנטייה הפוליטית האמיתית שלהם ותבין שמידור במטות כאלה הוא כמעט בלתי אפשרי. די בפקידה זוטרה או בפעיל זדוני במיוחד שעיניו נשואות ל"קדימה" כדי לשכפל או לסחוב מסמך כזה.
אין למטות בחירות תקציב אבטחה נאות ואין להם גם זמן לסנן אנשים בכל הרמות, כפי שנעשה במקומות רגישים ממשלתיים או מסחריים. בסך הכל מדובר ברשימה של תורמים שחייבת חשיפה על פי הדין וגם כאלה שלא..זה לא נעים זה לא נורא.
אין שום מקום להשוות זאת עם סודות מדינה או צבא. אני גם רוצה להניח שהאלמנט האישי של נקמנות או רווח כספי היה משחק פחות כשמדובר בסודות מדינה. כי בסופו של דבר זו לא ה"עבודה העיתונאית" של ידיעות עשתה את העבודה אלא מי שהחזיק במסמך ופנה אליהם יש להניח עבור תשלום נאה..
וכרגיל – ד"ש לאמא.
האם הגנת הפרטיות מכוסה באותה הצורה כשמדובר בפוליטיקאים, ספציפית חברי פרלמנט וממשלה? האם אין זכות לציבור לדעת על גורמים זרים עם אינטרסים זרים שמממנים את הדמוקרטיה הישראלית בצורה יותר ישירה מאשר קולות הבוחרים החוקיים, גוברת על זכות הפרטיות באף מקרה?
עירא,
הזכות לפרטיות שייכת לכל אדם; אולם, יש מקרים בהם יש אינטרס ציבורי לפרסום ובהם ניתן להפקיע חלק ממנה. לדוגמא, במקרה של מסמך היסוטרי ניתן לפרסמו, או במקרה והפגיעה נועדה על מנת להגן על אינטרס ציבורי כלשהוא.
לכן, יש בזכות הציבור לדעת כדי להגן חלקית על ביצוע הפעולה. מה גם שיכול להיות שיקבע כי נתניהו העביר את המסמך למישהו, ואז הוא הנמען ורשאי לעשות בו ככל שירצה.
ויש לי עוד שאלונת… איך זה שיש חוק מימון מפלגות, המפלגה החביבה עלי לא יכולה לקבל ממני יותר מ-1000 ש"ח לשנה, אבל מר נתניהו מורשה לגייס תרומות במליונים מעבריינים שאינם ישראלים אפילו. האם הקמפיין האישי להרצת ראש הממשלה מוגן בנפרד מהרצת המפלגה עצמה? האם מדובר שוב בעמותות קש? או אולי מדובר בתרומות בשביל פריימריז פנימיים? יש לי הרגשה שחוק מימון המפלגות לא עושה מספיק כדי לצמצם את כמות הפוילעשטיקים שמפלגות מרשות לעצמן בפריימריז הפנימיים.
כי יש להבדיל בין מימון מפלגות למימון פריימריס. לצורך כך יש חוקי מימון בחירות מקדימות וחובות דיווח. אלא שהדיווח הוא על התרומות בפועל ולא על הפניה לתורמים.