קראתי את התגובה הזו עכשיו בבלוג של רומן ברונפמן. למען הגילוי הנאות, תגובה זו נכתבה בכתבה שדנה בועדה הלאומית למניעת התאבדויות אצל בני נוער. את דעתי על ועדות כבר אמרתי בעבר, ואומר שוב. ועדות נועדו למגר את תופעת ההתלהמות הציבורית מענייניים. לאחר מינוי ועדה היא גוססת ומגסיסה את הרעיון עד שהוא דועך מהתודעה הציבורית. כך היה עם הועדה המדובר לאלימות וכך היה עם ועדת ששון. הרי בלי ועדה אין אפשרות למנות מקורבים ולדאוג לג'ובים לאנשים שלא עושים דבר.

התגובה של "אסיה" בבלוג של רומן ברונפמן הזכירה לי הרבה. היא הזכירה לי למה בכלל נכנסתי לפוליטיקה. כי נמאס לי לראות אנשים עצובים; האמנתי שאפשר לשנות את המערכת מבפנים ולהצליח לגרום לאנשים לחייך, האמנתי שעם האושר הפנימי יבוא האור. לכן גם האמונה בדרך השמאל, הדרך שבה כולם שווים ולכל אחד יש זכויות אנושית שאי אפשר לקחת ממנו: הזכות לחיים והזכות לכבוד. שאר הזכויות נגזרות מזכות זו. הסוציאליזם הוא מכשיר בסך הכל שנועד להבטיח את החיים בכבוד. הבטחון גם הוא. כפי שאני גורס, אין צורך בחקיקה אמיתית, ותמיד כשאני נצב בפני בעיה משפטית אני משתמש בשני כלים אלו: הכבוד והחיים; האם אלו נפגעים בצורה כלשהי ואם כן מהו המכשיר לתקן אותם. כמובן, שהמכשיר צריך להיות זה שמתקן בצורה הפוגעת פחות.

כך קורה שיובל דרור מקבל מחשבות רצחניות כשהבנק שלו עושה טעות שוב ושוב, כך קורה שא.ב. דן מצליח לחשוב על פיגועים ולהבין את הצד האמנותי שבהם. הרעיון של אמנות חוזר שוב ושוב בהפגת האבדון שהחברה מצויה בה. בלי האמנות אין אושר; אוקי, ומפה אני מגיע לחלק השני של דברי.

אנו מתכננים לשבוע הבא פעילות כלשהי הנוגעת לשוורים בשדרות רוטשילד. לי יש סלידה משוורים אלו, כיוןן שמדובר בניצול של המרחב הציבורי לשטח פרסום עבור חברות. היום בארוחת הצהרים ישבתי ושמעתי איך משפחתי הלכה לטיול בשדרות רוטשילד ונהנתה ממשחק עם השוורים, מה שרק מדגים את טענתי הקודמת שאנשים אוהבים פרסומות. אבל מה?

למה אנשים צריכים לקבל את הפרסומות כחלק אינהרנטי כל כך מהחיים שלהם? דודי היקר עמית טען כי השוורים הם אמנות ונועדו לבדר את הציבור, ואני טוען שאמנות לעולם לא יכולה להעשות ממניעים כלכליים. טענתי כך בפודקאסט שלי עם א.ב. דן לפני כחודש, העניין של אמנות הוא החופש – החופש הוא הכבוד והחיים. ללא חופש שהיא זכות יסוד, כלום לא יהיה רצוני. ה"אמנות" שמיועדת לבדר את הקהל על ידי עידוד הצריכה אינה אמנות אמת. אמנות אמת, תהא פוסטמודרניסטית ככל שתהא, אינה יכולה לבוא במוזיאון על שם סמי ואביבה עופר, כי אז לא תהא היא אמנות אלא תשלט על ידי האינטרסים של הפרטים. אמנות היא חופש, אמנות היא לא תלותית ולכן היא מביאה את האושר.

האושר הוא האושר האמיתי, זה שבא כשאתה שומע את התו הנכון ברגע הנכון שמרטיט אותך. האושר הוא מה שגורם לך להרגיש נכון בכלל, הוא לא משהו שכולם שומעים יחדיו. בגלל זה הצורך בחופש באמנות – הסגנון האישי של אמן מבהיר לנו שאומנות אמיתית אינה פופולרית, כי אם תהא כך, לא תוכל לגעת בכולם לעומק, אלא בצורה שטחית בלבד, ולכן – כמו אורגזמה קליטוריאלית ולא ואגינאלית, תהא שטחית ורדודה.

בשביל להגיע לאושר צריך מגוון דעות שלא פוגעות אחת בשניה או בפרטים אחרים. וכל מי שמתנגד לדעה זו, כנראה שמתנגד לאושר.