חשיפת הגארדיאן ואל-ג'זירה על מידע מהמשא ומתן בין ישראל והפלשתינאים לא זוכה להתייחסות הנכונה והראויה מכיוון אחר לגמרי; כאמור, זהות המדליפים עדיין לא ידועה אך יש חשודים בנושא אשר בעיקר משרתים אינטרסנטים כאלה או אחרים. אלא, שלמרות שההדלפה כעקרון מציגה את חוסר שיתוף הפעולה מצד ישראל במשא ומתן וכי נגוזה תפיסת ה"אין פרטנר", הרי שעצם ההדלפה יוצרת בעיה שאין עליה עדיין מענה.
יותר מכל, וזאת אם נאמץ את הגישה המיליטריסטית שחולשת על דיני איסור הפרסום בישראל, ההדלפה עשויה לפגוע ביחסי החוץ של מדינת ישראל: מדובר על פרסום מידע שיש בו כדי לפגוע בבטחון המדינה (וראו, בש"פ 1159/10 מדינת ישראל נ' ענת קם) ואשר פרסומו עשוי לפגוע בבטחון המדינה. כך היה גם במקרה של ואנונו, אשר בו בית המשפט קבע כי העברת מידע הנוגע למדיניות הגרעין של ישראל משמעה מגע עם סוכן זר (עפ 172/88 מרדכי וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265). כך, בית המשפט פסק בפרשת וענונו כי כל פרסום של מידע שיש בו כדי לפגוע בבטחון המדינה עשוי להקים את יסודות העבירה:
"היו מקרים בהם הונעה קבוצת אנשים לביצוע עבירות ביטחוניות חמורות עקב המניע לבטל את קיומן העצמאי של המדינות המזרח-תיכוניות הקיימות (לרבות ישראל) ולהמירן במשטר מדיני חדש, שיבוא במקומן של כל המדינות הקיימות גם יחד וישליט בו את האידיאולוגיה המרקסיסטית. היו שרצו להיטיב עם בני משפחתם שחיו בארץ מצוקה, ויש עבריינים שמטרתם אלטרואיסטית, אך הם מבקשים להגשימה בדרך המוגדרת כעבירה. פציפיסט תם-לב, הסולד מכל פעילות צבאית, יכול שירצה בגילוים של סודות צבאיים כדי לסכל מראש כל אפשרות פעולה מסוג זה, ורובין הוד מודרני יפרוץ לבתיהם של אחרים כדי לאסוף אמצעים כספיים לשם חלוקת שללו לעניים".
חשיפת המסמכים הפלשתינאים לא רק מביכה את ישראל, אלא גם עשויה לפגוע ביחסי החוץ שלה ולהעמיד את מקבלי ההחלטות שלה בעמדות מביכות. פעולה כזו עשויה להיות עבירה בטחונית של מסירת ידיעה לאויב (לפי חוק העונשין) או תעמולה תבוסתנית, אפילו כאשר מי שמבצע את הפעולות מוגדר, לכשעצמו, כאויב.
כלומר, למדינת ישראל, בצורה דומה לרשות הפלשתינאית, יכולה להיות עילה (אבסורדית למדי) כנגד מי שהדליף את המידע בדיוק כשם שלרשות הפלשתינאית יכולה להיות עילה נגדו. האבסורד הזה בחוק היה יכול גם לפתור את בעיית הPublic Knowledge במקרה של ענת קם. כאמור, האישומים, נכון לעכשיו, כנגד קם הם כי קם הדליפה מידע אשר תוצאתו היתה דיווח בתקשורת הישראלית על אודות הפרת הוראות בג"צ בנוגע לחיסולים על ידי צה"ל. נניח, לצורך העניין, שקם לא היתה מדליפה את המידע, אלא שמשפחות פלשתינאיות שקרוביהן חוסלו בניגוד להוראות בג"צ היו מצביעים על מגמה שהיתה מובילה לתחקיר עיתונאי, האם אז עדיין הפגיעה בבטחון המדינה היתה מתקיימת?
סביר להניח (ושוב, נתעלם מההדלפה של המסמכים עצמם, אלא רק נדבר על הבאת תכנם לציבור) שבמקרה כזה לא היתה נפתחת חקירה או מוגשים כתבי אישום, אלא שהתוצאה של פגיעה בבטחון המדינה היתה נותרת זהה. כלומר, גם במקרה של קם וגם במקרה של המסמכים הפלשתינאים נפגע בטחון מדינת ישראל, בשני המקרים מידע על אודות הליכים חשאיים מפורסם, ולבסוף? לבסוף אף ישראלי לא יחפש את המדליף ויפעל נגדו, רק כי הוא פלשתינאי. שוויון בפני החוק?
אני לא מבין אותך. מדובר בהדלפה שלפחות לפי אל-ג'זירה, הגיעה מהצד הפלסטיני (או מ-NSU) ללא שום קשר לישראל. אם הרשות הפלסטינית תמצא את המדליף, אני לא חושב שממש יעשו לו משפט הוגן, אלא משהו שדומה יותר לאירן: כיתת יורים או תליה.
חץ,
זה לא משנה מי הוא הדליף, לפי החוק הישראלי כל מדליף של מידע שפוגע ביחסי החוץ או מכיל ידיעה סודית פוגע בבטחון המדינה, ולכן ראוי למאסר או מוות (לפעמים, רק לפעמים).