היום הרגשתי יותר מורָה מאשר הרגשתי בכל חיי. באתי ללמד במועדון והייתי המורה היחיד. לימדתי מתמטיקה 26 תלמידים שונים בכיתות ז' עד יב' כשכולם מרעישים. בערך אחרי שעתיים הודעתי להם שנמאס לי מהרעש ואם לא יהיה שקט מופתי אני פשוט קם והולך. בהיותי בעל המונופול על אמצעי החינוך החל השקט. בשלב כלשהו אחד התלמידים החל להפריע. לקחתי את מעילי ותיקי והודעתי לו שאו שאני הולך והוא נשאר ללמד את יתר 25 התלמידים או שהוא קם והולך. התלמידים האחרים הפעילו עליו לחץ מתון וזה הלך. למיותר לציין שמאותו רגע ואילך שרר שקט עד הליכתי הביתה בשעה 7.
אני מרגיש מבוגר פתאום.
אין דבר שיותר מחמם את הלב מרוח ההתנדבות.
אבל מה גרם לך לחכות שעתיים שלמות עד שאיימת ללכת?
צריך לשאול פסיכולוג, או עדיף פילוסוף, למה זה, כשאנחנו משליטים את מרותנו על חסרי הישע, והם חסרי ישע כי חסר הידע שהם באו לרכוש, זה מעורר בנו תחושות של עליונות, או כמו שקראת לזה: "מרגיש מבוגר". יכול להיות שבן אדם לא מרגיש שלם עם עצמו, או-"מבוגר", עד שהוא לא פוגע במישהו? ומה זה אומר על חזון המימוש העצמי שכולנו כל כך דוגלים בו כל הזמן? אולי זה בכלל אומר ששמירה על זכויות אדם משמעה פגיעה בזכויות אדם שהן מימוש עצמי באמצעות פגיעה? פרדוקס חביב שהגיתי כרגע
and what happend to the one you let go?
dont you think he needs correctional treatment and not casting- otherwise he's lost
לא הבנתי את טענת "אנרכיזם=קפיטליזם".. זה אולי נכון ברמה המופשטת ביותר של "קפיטליזם" והרמה המעשית ביותר של "אנרכיזם", אבל אתה לא יכול להתעלם מכל הכללים שנוצרו סביב השיטה הקפיטליסטית, וכללים הם בהגדרה לא אנרכיה