השבוע יחל המירוץ לראשות מפלגת העבודה בצורה רשמית; עם מפר מועמדים רב יותר ממספר חברי הכנסת במפלגה עולה שאלת הרלוונטיות של המפלגה שוב ושוב. אלא, שהיום, מפלגת העבודה רלוונטית מתמיד. בלי קשר לזהות היו"ר ומספר המנדטים שהוא\היא יביא\תביא, הרי שזהות הרשימה צריכה להיות משמעותית יותר לציבור היום. אכן, שלי יחימוביץ' מצטיירת לא אחת כמועמדת המובילה (ואף מביאה קהלים חדשים); וצריך לזכור לה את התנהגותה הבעייתית כשביצעה דה-לגיטימציה לדב חנין, היותה נחש פוליטי מתוחכם שיודע באיזה צד מרוחה החמאה וכיצד להתמודד עם קשיים פוליטיים, התפשרותה הפרגמטית להפליא בכל הנוגע לזכויות העובדים הסוציאליים ושתיקתה בנושא המדיני עד כדי הסרתו כמעט לגמרי מסדר היום שלה: כולם יחד מראים כמה יחימוביץ' אינה יכולה לעמוד לבד.
גם אם יחימוביץ' תבחר לראשות המפלגה, הרכב הרשימה חייב להיות רלוונטי מתמיד: דומה שמצבו של בנימין בן-אליעזר לא יאפשר לו להתמודד שוב לרשימה, כך גם עם מספר מתמודדים שספק אם יתמודדו לרשימת העבודה אם לא יעמדו בראשה. מנגד, מי ששיתף פעולה עם אהוד ברק יצטרך להענש בקלפי. כמו כן, שנתיים של ישיבה בקואליציה הראתה מי במפלגה מנסה לחתור לכיוון האידיאולוגי ועומד כאופוזיציה למדיניות הקלקלית ומי מוכן להתקפל עבור תפקיד כשר שחוטא לתפקידו.
לשמאל הישראלי היום יש מספר מנדטים נמוך ביותר, פחות מ20 חברי כנסת שמזוהים ישירות עם השמאל, כמעט רבע מתוכם ערבים. השמאל מתפצל, מתאחד, ממציא את עצמו מחדש ומנסה להציג עצמו לקהלים רלוונטיים יותר. אלא שכולם שכחו מה המטרה של השמאל ומה הצורך האמיתי במפלגות שמאל; הפיצולים והאיחודים, ההמצאות והנסיונות לכבס את האידיאולוגיה של שוויון וכבוד האדם יכשלו כולם. העם מוכן להצביע לשמאל, אבל לא לשמאל מכובס.
לכן קשה לי, אישית, לא רק עם יחימוביץ' אלא גם עם השמאל הלאומי, ישראל חופשית ושאר גורמי ה"שמאל לייט". אני לא שמאל קיצוני, אבל אני לא יכול לכבס חלק מהאידיאולוגיה בשביל לפתור רק חלק מהבעיות. זה השמאל של יחימוביץ' וזה השמאל שאני לא אוכל לחיות עמו. השמאל צריך לתת פתרון כולל, אותם שוויון וכבוד ראויים גם לעובדים הסוציאליים, גם לפליטים מדארפור, גם לנשים חרדיות, גם לאברכים, גם לפלשתינאים וגם לי. התעלמות מהנושאים האלו היא כיבוי שריפות חלקי, וכבר ראינו כמה השיטה הזו עובדת.
לכן צריך להתפקד לעבודה, כדי לשמור על המפלגה בצורה כזו, כדי להמנע ממצב בו המפלגה תהפוך לקדימה ג' או ליכוד ב'. המפלגה צריכה חיזוק, צריכה אנשים טובים וצריכה אתכם.
שוב ושוב זה קורה. זה מזכיר לי את הקולות מהבחירות האחרונות להצביע ללבני. למה להצטרף למפלגה שאני לא מסכים עם כמעט דבר שעשתה ביותר מעשור?
למה לתת פרס לחברי כנסת חלשים שרצו לכל קואליציה ושמרו על הכסא בכל הזדמנות?
יש לי מפלגה שחברי הכנסת שלה פעילים ורציניים, ולא בא לי להעניש אותם על זה שהם עושים עבודה נאמנה ורצינית. כן אני מדבר על מרצ. אפילו מאופוזיציה, ההישגים בכנסת האחרונה מרשימים.
אני רוצה לתת את הקול שלי למישהו שייצג את הדעה שלי, ויפעל לעשות פה טוב. לא לחבורת נמושות שירוצו לקואליציה עם ליברמן.
לחזק את מה שיובל אמר – אם כבר אז הטיעון הזה צריך להוביל להצטרפות לקדימה.
בניגוד למפלגת העבודה, עם מספר המנדטים החד ספרתי הצפוי לה, קדימה נושקת ל-30 מנדטים ובהתפקדות אליה תוכל להשפיע על הרבה יותר חברי כנסת, ולחזק את הגורמים המתונים בה.
ובניגוד למפלגת העבודה, קדימה לא ישבה בממשלה במשך שנתיים על הנושא המדיני.
יובל, להתפקד למפלגה לא אומר שאתה צריך להצביע לה.
(אגב, אני לא יודעת עד כמה זה משקף, אבל בהפגנת העו"ס אתמול לא ראיתי אף ח"כ ממרצ. למעשה, לא ראיתי אף ח"כ חוץ מדב חנין)
עפרונית,
צודקת.
יובל,
בניגוד לקדימה, שהיא מפלגת ענק ללא אג'נדה סוציאל-דמוקרטית, לעבודה יש אג'נדה כזו לפחות וצריך לתרום לכך שח"כים ראויים יקודמו. העבודה תחזיק בסקרים
א.ה,
החברים בעבודה שישבו בממשלה ותפקדו כשרים צריכים להענש על כך, וזו חלק ממטרת ההתפקדות.
בכל פעם מחדש כיף לקרוא צדקנים מסוגך, שלא מסוגלים אפילו להכיר בכך שישנן השקפות עולם מגובשות ומחויבויות ערכיות מעבר להלך הרוח הפי.סי הכולל מהסוג שאתה מציג (המופשט כל כך עד שלמרות שהוא נתלה באג'נדה סוציאל דמוקרטית ברורה כביכול, בפועל הוא בלתי מחייב).
עניין בגורלה של החברה הישראלית הממשית, הנשען בזיקה רגשית בין פרטים המהווים חלק ממנה ובתביעה המשותפת שלהם לתרגם זיקה זו לכלים פוליטיים – כלומר, שומו שמים, לאומיות; הכרה בזכותם הזהה של הפלסטינים להגדרה עצמית, בעיוות המוסרי שבשליטה על בני עם אחר אך גם בכך שהאחראי לכך שטרם הושג הסדר מדיני הוא באופן מובהק ההנהגה הפלסטינית, מה שלא פוטר את ישראל מהצורך בהיפרדות מקסימלית מהפלסטינים אלא להפך, אבל כן מקהה את עוקץ האשמה המוסרית שאנשים כמוך נהנים כל כך לנעוץ בה ללא קשר לעובדות, מתוך רגשות אשם פוסט-קולוניאליים מיובאים שאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות המזרח תיכונית ומקומה של ישראל בה; והכרה בכך שכהונה כראש עיריית העיר המרכזית בישראל של אדם המתנגד לצביונה הלאומי, אינה עניין אורבני-פנימי בלבד אלא בעל משמעות בינלאומית שאי אפשר לטשטש; כל אלו זרים ולא רלוונטיים למי שדוגל כביכול באידיאולוגיות בעלות קווים מוחלטים, אך למעשה בהתנכרות שלו ליסודות קולקטיביים להגדרה קבוצתית מבטא הלך רוח שבמקורו ובאופק הממשי אליו הוא מוביל, ללא קשר לכיצד הוא מצהיר על עצמו, הוא בעיקר אינדיבידואליסטי ובכך מהווה חלק מההיבט התודעתי של הניאו-ליברליזם.
כשתמצא בהנהגה של מפלגת העבודה 9 אנשים שעשו את מה שעשו ועושים חברי ההנהגה של התנועה הירוקה למען החברה, הכלכלה והסביבה בישראל (וזה עוד בלי להיות בכנסת!) יהיה אולי על מה לדבר. בעצם גם אז לא. ברק לא יצר את הבעיות והסיאוב במפלגת העבודה, הוא רק ניצל אותם עד תום. אמנם יש לקוות שאת חלק מהבעיות הוא לקח איתו כשעזב, אבל לא הייתי מהמר עם האנרגיות וההתפקדות שלי על זה. לכן, עם כל הסימפטיה היחסית ליחימוביץ' הסיכוי להכניס להנהגה שם אנשים ראויים בלבד הוא אפסי כי מנגנוני המפלגה יתנגדו לשינוי ככל יכולתם.