"אני פותח בתוך עצמי תיאטרון
ומשחק בו שינה כוזבת"
(ז'ורז בטאי, האורסטיאה, בתוך: הבלתי אפשרי, רסלינג: 2005עמ' 118)

רבות נכתב, נאמר ונדוש על השיח באינטרנט. על תרבויות השיח, על הטוקבקים, על האינסוף, על הציבוריות, על האחדות. השפות המיוחדות של האינטרנט, שנוצרה שפה קריאולית שמשפיעה על חיי תושביה ומשתנה מיום ליום. שתי המילים האחרונות שנבחרו על ידי הוצאת אוקספורד להתווסף למילון נבעו מהאינטרנט. ה"בלוג" וה"פודקאסט" ב2004 ו2005 בהתאמה. אפשר לומר שהאינטרנט יוצרת שדה שיח שיחסי הכוחות בו הם דמוקרטים למחצה, שכן אדוני השבט הבייקוניאנים בו אינם אלא כלום.

The Warrior of light is never in a hurry.

Time works in his favour; he learns to master his impatience and avoids acting without thinking.

(Paulo Coelho, Manual of the Warrior of Light, Clays: 2002, pp. 81)

כמו לוחם האור, כך גם השיח באינטרנט, מחושב – נדון, לפני כל משפט שמשוגר לחלל הוירטואלי יש אפשרות לתקן, למחוק ואולי לחזור בך. מי יודע כמה מערכות יחסים נצלו בגלל סיבה זו, כמה הזדמנויות חדשות נוצרו וכמה חרטות נעלמו. המדיום – האזמניות הקיימת בשיח הרשתי מאפשרת להשהות את שיגור המסר – כך שרק לאחר שנחשב המשפט הוא עובר. אותה השהייה, שבעולם האמיתי היתה מעוותת את משמעותה, באינטרנט היא טבעית ומאפשרת את השיח הנקי, האמיתי – כשכל משפט יובן וייתוקן עד שיושלם. המחשבה משוגרת כעצם אחד, ולא חלקים חלקים. משפטים לא נקטעים באמצע, וניתן לסיים את דברייך.

לא אחת חברים ביקשו ממני למשוך דוא"ל שנשלח או ניסו לפרוץ לתיבות על מנת לשנות את שנעשה – לתפוס את המסר לפני שהגיע ליעדו, אך הדבר לא צלח.

'how, you can't rewrite history!'

'Bet you a dollar?'

'what have i joined?'

'We're the most secret society that you can imagine.'

'Really? Who are you, then?'

'The Monks of History.'

'Huh? I've never heard of you!'

'See? That's how good we are.'

Terry Pratchett, Theif of Time, Corgi: 2002, pp. 78

כמו נזירי ההיסטוריה, המדיום הטקסטואלי באינטרנט מאפשר זאת, לעיתים נמחקות ומתוקנות כתבות מביכות וגורמות לאזמניות ברשת להעלם, ולעיתים שיחות נגוזות, משתמשים מתנתקים והדינאמיקה אינה כשהיתה. כך תוקנה פנינה רוזנבלום בפרטיכלי הכנסת, כפי שתואר השבוע ממילותיה "אני מרגישה נרגשת" ל"אני נרגשת", כל זאת כדי שלא תזכר כשהייתה, אלא כאחרת. בעצם, שכתוב ההיסטוריה בעידן האינטרנט הוא תמיד אפשרי, וההיסטוריה של היום אינה כשם שהיתה אתמול.

האנטרופיה, שהיא בעצם המקדם ההיסטורי, נמוגה עם האינטרנט, אפילו בתוך ויקיפדיה ניתן לראות את האנטרופיה בפעולה ולהפוך את התופעות. הרשת הרגה זאת. אם ההיסטוריה הפיכה, האם זה אומר שבקרוב גם היא תעלם? אחד ממאפייני ההיסטוריה המובהקים היא כיוונה, וברגע שהרגנו את כיוון ההיסטוריה, אין לנו מה לדרוש.

"ד.ב: משום שהתויים אינם האמת. התווים אינם היצירה. היצירה קיימת כאשר אתה נותן לה להישמע
א.ו.ס.: אם כך אינך חושב שיש אובייקט אבסולוטי המכונה "היצירה"?
ד.ב.: לא, לא.
א.ו.ס.: יש אסכולת ביקורת אחת, האומרת שאין אובייקט טקסטואלי קבוע, וכי כל אובייקט נוצר מחד במהלך הקריאה או הביצוע או הפרשנות שלו. מכאן שהבעייתיות היא במה שכתוב בפרטיטורה, או בטקסט. אנו מכנים זאת טקסט, משום שהוא מה שהוא; זאת אומרת, אנחנו מדברים על אובייקט מודפס."
אדוארד ו. סעיד ודניאל בארנבוים, קווי דמיון ופרדוקסים, עם עובד, 2005, עמ' 46-47

ההשנות הזו תאפיין לנצח את הרשת, אזמניות יחד עם נצחיות. לא אחת מהדורות מתעדכנות והקישורים שניתנו כבר לא מראים את שהיה שם. לא ניתן לאנדקס מידע. חישבו לכם על עיר בה רחובותיה מתיקים מקומותיהם אחת לשבוע שבועיים, חנויות משתנות בקצב מסחרר, ולא רק שהן משתנות, אלא אין אפשרות לדלות מתוכן מידע על עברן. האם אלו החנויות שבהן נתכף את ביקורינו? האם ספר משתנה באמת בכל פעם שאנו קוראים אותו? אנו סובייקטיאלים, כלומר מפרשים את הספר אחרת, אך המילים הינן אותן מילים. התנ"ך הוא היסטורי – אותו טקסט כבר כאלפיים שנה, במהדורות שונות, עם נרטיבים שונים, אך אותו טקסט. האם היינו נותנים יד לשינוי של התנ"ך כשזה אינו רלוונטי?

משהו נעלם עם קיום הרשת והתקת המילה המודפסת מהנייר.
צריך להבין את זה ולחיות עם זה. נייר אלקטרוני שיעדכן את ספרי הלימוד בו ביום שמתגלות תורות חדשות יגרום גם למורים יותר איכותיים ומעודכנים, אך יגרום למורים מתוסכלים, שלא יוכלו לעמוד בקצב ההשנות של ההיסטוריה.

בל נשכח שהחדשות של היום הן ההיסטוריה של מחר. האם באמת נזקק לספרי היסטוריה כשכל המאורעות מתועדות במדיה דיגיטלית ונגישים לפי מנוע חיפוש?