יותר משישים ושבע שנים אחרי השואה, בגיל תשעים ואחת, הרבה אחרי ששותפיו הרבים לאירוע המביש ביותר בתולדות האנושות מתו, הורשע ג'ון דמיאניוק אמש בבית משפט בגרמניה. דמיאניוק, ככל הנראה, יהיה הנאצי האחרון שיורשע: ככל הנראה כיוון ששאר הנאצים פשוט מתו, אבל לא רק. כיום, כאשר ניצולי השואה שחיים בקרבנו מגרדים את גילאי התשעים, וכאשר עשרות מהם מתים כל יום, חלקם מהזנחה, קשה לראות את דמיאניוק, מרושע ככל שיהיה, ולחשוב שעכשיו צדק נעשה.

מדינת ישראל, כמו גם שלל מוסדות יהודיים ואף מכון שמעון ויזנטל, עסקו בתפיסת הנאצים והבאתם למשפט צדק (או לפחות למשפטי ראווה). בכך ישראל נבדלה משאר אומות העולם, שהעדיפו נקמה קרה, חיסולים או פשוט התעלמות. מדינת ישראל האמינה, מאז הקמתה, בשיטת המשפט שלה וביכולתה להביא לצדק ולכפרה. לכן, סיפורו של דמיאניוק מדגים שגם בישראל, רווית יצר הנקמה ומול בית משפט יהודי, יכול מי שמואשם בהיותו פושע מלחמה נאצי לזכות לצדק.

דמיאניוק הובא לישראל בסוף שנות השמונים וזכה למשפט מתוקשר היטב, בצורה חריגה במיוחד לשיטת המשפט הישראלית, שאוסרת תיעוד של הליכים משפטיים בטלויזיה. לאחר הרשעתו, זכה אף לערעור אמיתי וצודק בו בית המשפט העליון, בפאנל של שופטים יהודים, לא התבייש ליתן החלטה אמיצה ולומר שלמרות הכל, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי דמיאניוק הוא אכן איואן האיום (עפ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל).

לאחר זיכויו, שב לארצות הברית, ורק אז קבע בית המשפט שם כי נתן עדות שקר בבקשתו לאזרחות ולכן זו נשללה; ואז הוסגר לגרמניה, שרק שם הועמד לדין.

רק לאחר מכן, ולבסוף, הצדק נעשה על ידי הגרמנים; אלה מצאו לנכון להראות כי אף הם מסוגלים לצדק משלהם, והצליחו להתעלות מעל רגשותיהם ולהוציא החוצה את האדם; אלא, שהוא ממשיך, נכון לעתה, להתהלך כאדם חופשי בינהם.

שבעים שנה לאחר השואה נותר לנו רק זכרון; אלא, שבמקום ללמוד מהזכרון, להבין איך הצלחנו להיות אנושיים למרות התנהגות לא אנושית של אנשים בתחפושת, אנחנו עושים הכל רק כדי לשכוח ולנכר את האחר.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]