"To love, to be loved, what happiness! And yet how the glamour of this pales in comparison with the tormenting bliss of worshipping a woman who makes a plaything out of us, of being the slave of a beautiful tyrant who treads us pitilessly underfoot. Even Samson, the hero, the giant, again put himself into the hands of Delilah, even after she had betrayed him, and again she betrayed him, and the Philistines bound him and put out his eyes which until the very end he kept fixed, drunken with rage and love, upon the beautiful betrayer."

מתוך ונוס בפרוות, ליאופולד פון זאכר מזוך

ישראל היא הגיבור המזוכיסטי. אותו העריץ שהכה בה, שבגד בה שוב ושוב, הוא אהובה. הוא אביה הגדול. העָרִיץ שמוערץ, להעריץ את העריץ. אולי לערוץ את העריץ, אולי …
כולם רוצים חלק ביגון הלאומי, "שלום חבר 2.0" חזק כזה, והכל מוכיח שישראל רוצה מאזו. יכולה היתה היא לקבל אהבת אמת, את אהבת האדם שמעריך את כבודו ולא מותיר אותו לגווע ברעב, שלא משקר לו ומכריז מלחמה חדשות לבקרים, שלא רוצח את כבוד האדם ומשתמש בכספם למטרותיו האישיות, שלא הונה את הקופה הציבורית, אולם – כל אלו דווקא מעוררים הערצה. כמו ונוס בפרווה, כך אריאל שרון, אותו הונוס שהעולם צופה בה כמו כוכב רחוק.

יש קווי דמיון רבים בין אריאל שרון לוונוס, מעיל הציד – הפרווה לעומת ציד הכבשים; מחלת הציד של שרון שהביאה למצבו הקריטי. אותה הקרירות כלפי אהובה, וכל הפגנת חיבה חייבת לבוא דווקא על ידי אלימות כלפי העם. ההרעבה, האכזריות, והאהבה חסרת הגבולות שיש לאובייקט כלפי הסובייקט.

אריאל שרון הוא ונוס בפרווה.