אחרי שיחה לא ארוכה במיוחד, ניסיתי לשאול אותו מה יגרום לדעתו לפחות אנשים להיות עניים. שאלה לא קלה לילד בכיתה ז', לכל הדעות. אותה שאלה גם לא קלה במיוחד למי שיושב למעלה בכסא הממשלה. התשובה הראשונה שלו היתה לדאוג לחינוך; אבל הוא לא ידע להסביר למה. ניסיתי לדגדג, לחקור, אבל לא הצלחתי. אז עברנו לשאלה "למה אנשים עניים?" והתשובה היתה ברורה, כי הם לא מרוויחים מספיק כסף. ואז צריך לשאול, האם ישנה חובה כלשהי לספק להם עבודות? האם יש חובה להגדיר את השכר שלהם? למה הם צריכים בכלל לא להיות עניים? אולי לא רע להיות עני? אם אין הגדרה לעני אז אין הגדרה לעושר, לא?
השיח הכלכלי נכנס סוף סוף, לאחר 39 שנות כיבוש (ואני עוד זוכר את מזי כהן שרה "20 שנות כיבוש") למרכז הבמה. הבעיה היא שלאף מפלגה, כולל מרצ, אין פתרון מסודר למשנה כלכלית. סוציאליברליזם הם קוראים לזה. מהי אותה סוציאליברליות?
מדובר
במעבר מדגש על קיצבאות במדינת הרווחה הקלאסית לדגש על שירותים (חינוך, דיור, בריאות ופנסיה), בהפרטה שקולה המופעלת עם העובדים ולא כנגדם, בהשקעה מיוחדת בהון האנושי, בעיקר בהכשרה ובפתיחת אופקים בפני הפרט בשלבי חייו השונים, ובמאמץ לענות על הצרכים המיוחדים של כל פרט, שלא מתוך מחיקת פניו ושלא רק במסגרת הקולקטיבית שאליה הוא משתייך.
ההשתחררות מן האידיאולוגיות הנוקשות, והדבקות בערכים הומניסטיים תוך איזון בהתייחסות אל הפרט ואל הקבוצה, הם אולי סוף העידן האידיאולוגי אך זו הדרך אל עולם של ערכים בני קיימא, שיישארו רלבנטיים הרבה אחרי שדרכי מימושם ישתנו.
מתוך לקסיקון ביילין
הסוציאליברליזם הוא פתרון פרגמטי לאידיאולוגיה נעלמת. ברור שהוא חי בתחום האפור בין שוק חופשי לבין סוציאליזם, אבל איך שוק חופשי יכול לראות את ערך האדם ולדבוק בערכים הומניסטים? לו היה השוק החופשי הומניסטי לא היה מסכים הוא להעביד ילדים, לנצל עובדים ולהוריד את שכר המינימום ככל האפשר, תוך התבטאויות מחפירות מצד המעסיקים. אותו הסוציאליברליזם הוא פיקציה. התחרות על המשאבים מחייבת רגולציה, אחרת יחל המרוץ אל התחתית.
בזמנו שאלתי אצל יובל דרור מה יקרה עם עובדי ההיי-טק ישבתו (בינתיים נמחקו לו כל הטוקבקים, זמנית) עובדי ההיי-טק, שמרוויחים יותר לא מעוניינים להתאגד – ההתאגדות תפגע בזכויותיהם שכן הם יאלצו לעזור לחלשים. את אותו הדיון היה לנו בשיעור משפט וכלכלה כששאלתי האם ראוי לחייב את הנהגים לבטח את עצמם בביטוח חובה – העניין הוא כזה, ולא כל כך קל להבין.
נניח שתוחלת הנזק הממוצעת של נהג היא X, מחיר הביטוח האידיאלי, בהנחה שאין עלויות עסקה, יהיה X ועוד קצת, לכן, בשוק חופשי יעדיפו כל הנהגים אשר תוחלת הנזק שלהם קטנה מX לוותר על הביטוח. החלטה זו תוביל לכך שמחיר הביטוח יעלה, המחיר החדש Y יהיה משוקלל לפי תוחלות הנזק הממוצעות של אלו שהם מעל לX, אולם, גם כאן יעדיפו החברים שגורמים פחות נזק מY לא לבטח את רכבם, ולכן נוצר כאן מרוץ אל התחתית. הנהגת ביטוח חובה הוא הדרך היחידה להבטיח את הטוב הכללי – אמנם על חשבון פגיעה חלקית בקניינם של אחרים, אנו מונעים אולם נזק מלא מהחברה כולה. [כל מי שלא הבין מוזמן לפנות אלי בפרטי ולקבל את פרטי ההרצאה במשפט וכלכלה וכן להכין את העבודה שלי שמיועדת להגשה בתחילת פברואר – י.ק.]
התאגדות העובדים זהה לחלוטין לעניין זה.
כמובן שהטענה היא אידיאולוגית ולא נכונה תמיד. כמובן שמערכות גדולות משחיתות את עצמן ומביאות לשוק לא יעיל. כמובן שאלו שלוחמים בשם זכויות העובדים לוחמים בעיקר למען העובדים המאוגדים ולא לטובת אלו שידם לא מאפשרת להתאגד (עובדי כח האדם וכו') אולם, הטיפול באיגוד של כלל העובדים לא צריך לבוא בצורה כה כוחנית אלא על ידי איגודים קטנים שמאוגדים.
עובדי חברת החשמל, כפי שאמרתי בעבר לא ראויים להתאגד כחטיבה אחת. הם מנצלים את הכח שניתן להם.
אהרן ברק אמר בזמנו שהקוטל מספר אחד של החלטות שיפוטיות רעות הוא חובת הנימוק (איפשהוא בתוך "שופט בחברה דמוקרטית", נבו: 2004, אין לי כח לחפש את העמוד עכשיו), אני חושב שהנימוקים שלי רק הראו לי שכן חייבת להמצא סינתזה בין איגוד לאיאיגוד. אגב, לא התזה (איגוד) ולא האנטיתזה (איאיגוד) הן סוציאליסטיות. האיגוד לא רואה את האדם במרכז אלא את האיגוד במרכז ואי האיגוד לא מקדש את זכויות האזרח.
אני עוד חושב על למצוא את שביל הזהב. כמו שאמרתי לתלמיד היום, אם תהיה לך תשובה לשאלה עתידך הפוליטי מובטח.
ויכול להיות שיש פתרון, והוא קשור למה שכתבתי אתמול. ראו כאן כתבה בטוש על חרם צרכנים וזכויות עובדים.