אני מוצא את עצמי לאחרונה עם כל כך הרבה להגיד שאני לא יודע איך להתחיל לכתוב. אני לא עיתונאי, אני לא רוצה לכתוב סתם חדשות לפני שהן קורות או לכתוב על החדשות. אני מאמין שמה שאני כותב נועד כדי לשנות את המציאות ולא להקרין אותה. לכן קשה לי לפעמים עם העובדה שאני לא מפיץ מסרים תעמולתיים. היה הרבה יותר קל אם פשוט הייתי יכול להחדיר את המסרים הרגילים שיגרמו לאנשים לחשוב איך שאני רוצה שאנשים יחשבו – זו הפוליטיקה הרגילה וכך היא עובדת. משחק מחושב היטב, בלי הפתעות, בלי שחקנים לא רצויים. הפוליטיקה היא ביצה אחת שמורכבת ממשחק ידוע מראש.

ההודעות לעיתונות הן פסטיש של החדשות. כותבים את ההודעה לעיתונות, העיתון מאמץ והופך לכתבה. במקרה הטוב מוסיפים קרדיט. כמו ההודעות לעיתונות כך גם ראיונות עם כוכבים, מדורי רכילות, הכל מזויף. הזיוף הוא האקשן, מה שמבדיל בין פוליטיקה לטלנובלה רעה. הזיוף הזה הוא מה שמאפשר לאנשים להכנס למקצוע.

בעצם הדג נחש עשו את זה יותר טוב, הם שרו על החליפות, על הצורך של אנשי במצלמה. פוליטיקאים באים לאירוע רק כי יש באירוע מצלמות, והמצלמות לא יבואו בלי שהפוליטיקאים יהיו שם. האם זה ראוי? אני לא יודע, האם זה קורה? כן.

המשחק הזה, המשחק המתמיד של התקשורת, שהופכת באמת לתשקורת אם משחקים איתה מספיק, הוא לא משחק טבעי. אני יודע שמילים חריפות כאלו עלולות לפגוע ביחסים שלי עם התקשורת בעתיד ולקעקע כל נסיון פוליטי, אבל מצד שני ביקורת על התקשורת תקדם את מה שאני באמת חושב שחשוב – תקשורת עצמאית. תקשורת כזו תוביל למחשבה עצמאית ולא רק עצמונית.

טוב, אני הולך לנמנם עד הבוקר