[עידו קינן ביקש ממני פוסט על כתיבה בתשלום, הפוסט פורסם אצלו היום בגרסא ערוכה, כאן תקבלו את הגרסא שלי הלא ערוכה; פחות טובה משלו]

בשבוע האחרון שצפה הבלוגוספרה זעם וביקורת על רענן שקד, העיתונאי שכתב על כך ש"אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם … האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר"; על דבריו כתבו לא מעט פרשנות, של רן הר-נבו, יובל דרור ובועז כהן, לדוגמא. בניגוד לטענות של הבלוגרים על כך שהמצב לא צריך להיות כך ומשקף את התדרדרות העיתונות וש"היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם", כדברי בועז כהן, אני רוצה להציג את התזה ההפוכה.

היום יש הרבה אנשים שמוכנים לשלם על כתיבה לבלוגרים; עידו קינן סקר את מגוון האפשרויות שעומדות לבלוגר לא עבור כתיבת פוסט שבו הוא מדבר בצורה קשורה למחצה על רכב ונותן קישור לאתר אינטרנט המקדם אירוע מסוים. עידו, כמובן, לקח זאת בהומור האופייני.

אבל עידו הוא לא היחיד; בלוגרים מקבלים הצעות כל הזמן לכתיבה בתשלום. בין אם מדובר בכתיבת פוסט אוהד לצורך קבלת לינק, בקשות מציקות להחלפת לינקים או סתם יחצנים שחושבים שהם יכולים לקנות בלוגרים על ידי מתן פרסים או השתתפות באירועים אוהדים. חלק מהכותבים, יהיו אלה בלוגרים או עיתונאים, מקבלים זאת בהומור וציניות האופיינית ועושים את נשוא התשלום לבדיחה ומציגים לאומה בדיוק את ההסדר של 'יד רוחצת יד' שאמור להיות מאחורי הקלעים. יובל דרור, לדוגמא, התעמת עם רני רהב על הצעתו הנדיבה לממן לו ולמשפחתו נסיעה לאילת לצורך יום כיף לילדים על מנת שהעיתונאים יכתבו על פרויקט מסוים בחסות בנק הפועלים (שווה לקרוא עוד כאן).

עכשיו, כבר הפרכנו את התיאוריה של שקד: יש מי שישלם על כתיבה, השוק השתנה ומי שכותב טוב דיו יקבל הצעות לתשלום עבור כתיבתו. הקוראים, מנגד, מקבלים תוכן בחינם שהוא לפעמים איכותי במיוחד. אבל, מה נוצר כאן? נוצר כאן הסדר מושחת. מדוע? לורנס לסיג מסביר בספרו "Republic, Lost" בדיוק על הסדרים מסוג זה, בהם תשלום מתקבל על דיעה מסוימת, שהם יוצרים הנחה מראש של שחיתות גם אם אין שחיתות בפועל. הוא מביא לדוגמא את הניסויים שנועדו לבחון האם החומר BPa מסוכן או לאו; הוא מציג טענה כי יש מחקרים שנוטים לכאן או לכאן, אבל מבין המחקרים שמומנו על ידי גורמים שייצרו את החומר, אף מחקר לא מצא כי הוא מסוכן. כעת, יכול להיות שהחומר הוא מסוכן או לא, אבל האם אנחנו יכולים לסמוך על חוות דעת של מי שמקבל תשלום עבור ייצור החומר?

אבל ההסדר הזה לא ייחודי לבלוגרים: קבלת תשלום יוצרת הטיה מובנית גם בתקשורת מוסדית, שנשענת על מפרסמים. מאז רכישת מעריב על ידי נוחי דנקנר כל פרסום בעיתון הנוגע לרשת שופרסל שהיתה בבעלותו מתחיל בסיקור ביקורתי: ברור לנו שעיתון לא יסקר בצורה שלילית את בעליו, כמו שבלוגר לא יסקר בצורה שלילית חברות של משרד הפרסום שמשלמות לו כסף עבור כתיבתו.

עכשיו, נחזור לרגע לתשלום על כתיבה. האם הדבר שונה בהרבה ממכירה של פרסומות? האם פרסומות משפיעות על תוכן או לא? וובכן, לתשלום ישיר לבלוגר יש מספר יתרונות על כותב אשר עובד עבור מערכת בשכר. אני יודע שהדבר נשמע מושחת, אבל קבלה ישירה של הכסף חוסכת לנו מספר מתווכים באמצע. אם נשווה בין רענן שקד, שמקבל תשלום מגורם מסחרי שמקבל תשלום מגורמים אשר יש להם אינטרס בכתיבה מערכתית מסוימת, אז אכן שקד מרחיק עצמו מהאינטרסים אבל הוא גם מושפע מהם. מנגד, לא מעט גורמים גוזרים קופון בדרך ומגדילים את עלויות העסקה לצורך השפעה על הכתיבה של שקד (וקראו דוגמא מעניינת על הקשר בין סיקור עיתונאי לפרסום). כך, בלוגר שמקבל כסף ישירות דווקא חוסך את העלויות בדרך וגורם לכך שהשוחד הישיר יהיה גלוי (גורם X שילם לי Y ש"ח כדי לכתוב זאת).

אז אכן, מה שרענן שקד מתרעם עליו הוא אותה השטחה של האינטרנט: אבדן של מתווכים ומעאכרים שגוזרים את רווחיהם מהכתיבה המיוחצנת. כן, יש דרך להרוויח מכתיבה, פשוט יש לא מעט אנשים שמעדיפים לא להרוויח מהכתיבה ולכתוב בלי אינטרסים, וזאת תוך ויתור על תשלום. שקד, מנגד, יכול תמיד למצוא לו פטרון שיממן את הכתיבה שלו ולוותר על מי שגוזר את הקופון בדרך