חיסול הפשיעה הוא לא זהה במיוחד לחיסול הפושעים, אבל בכל פעם שאני שומע שיתווספו 10,000 תקנים (ולא תיקנים) למשטרה אני מנסה להבין למה לאומנות קנאית כזו גורמת להם לאבד את השכל? לא חינוך, לא טיפול, לא מניעה, לא קידום אוכלוסיות מוחלשות, אלא דווקא הכח, השררה. השררה היא זו שמשליטה סדר אצל הימין, בעוד שאצל השמאל הכח שמסדר הוא על בסיס הכרה בעצמיות האדם.
לא כל אדם יכול להיות רבתרבותי כתומר ליכטש, שמעלה את עצמו למשפט שדה ברכטי ואף דן אותו למוות במשפט החברים של יובל דרור. הכח אצל השמאל אינו ברור. האם הפציפיזם אינו כה פציפיסטי? אם אסור להפעיל כח על אנשים, כיצד ניתן לכפות את שיתוף הפעולה?
ההנחה היא שחוק של השמאל יהיה יותר הומני ולכן אף יותר קל לאכיפה מחוקי הימין. החוקים ינוסחו בצורת סטנדרטים ולא בצורה קאוזלית, שכן יש סבירות של חבר עמיתים אשר בוחנים את ההתנהגות לפי סטנדרט ולא לפי מקרה. באותה המידה גם הסבירות והמידתיות שמוקדמות על ידי ברק באקטיביזם השיפוטי שלו. כך השמאל שמכיר בטבע האדם הרע יוכל לקבל תמיכה רחבה יותר בקונצנזוס, עד כדי שהפרת הקונצנזוס תחשב ללא סבירה ולכן לעיתים נדירות תופר.
האם כזו היא הדרך להשגת רצון הכלל? מידות מושחתות ונפנקות? האם הרוב צריך באמת לקבל את הכרעת העריצות על חוקיו? האם אין צורך באותו אב מגונן שמרחיק מרוע? לא בתפיסה הפלורליסטית, זו שמקבלת נארטיבים שונים בכל מקרה. לא כשטבע האדם רע, אם האדם רע, אין כל תועלת בחוקים טובים שיופרו.
One thought on “חלחלה בחלחולת”
Comments are closed.