קראתי היום את פסק הדין בנוגע לעזמי בשארה (בגצ 11225/03 בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם). בקצרה, ורק בקצרה, עזמי בשארה יכול לשבת לנוח בשקט ולא לדאוג שיעמידו אותו לדין על דברי האהדה לחמאס. פחות בקצרה, יש אנשים אחרים שפחות יכולים ללכת לישון היום, אולי כי יש להם יד שבורה ואולי בגלל פסק הדין הנ"ל. אני לא אתייחס לפסק הדין של כב' השופטת חיות, למרות שניתוחה המשפטי המאלף נכון ברובו, ומאבחן את קביעתה העובדתית במילים אלו:

ההבחנה בין תמיכה סתם בארגון טרור, באמצעות אמירת דברי שבח, לבין תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור, אינה הבחנה סמנטית בלבד. היא מתבקשת מלשונו המפורשת של החוק. היא מתבקשת גם מתכליתו. הבחנה זו משקפת את ניסיונו של המחוקק לאזן בין הרצון להגן על יסודות קיומה של המדינה לבין הרצון להגן על חירויות היסוד הפוליטיות כגון הזכות לבחור ולהיבחר

אריה אלדד, בניגוד לעזמי בשארה, פועל באופן שיטתי כנגד הממשל בישראל. בתחילה העלה הוא אתר בו קרא למרי אזרחי בצל ההתנתקות (אותו אתר ירד ואף לא ניתן למצוא צילומסך שלו, אולם כתבה ניתן לקרוא כאן) והמשיך לפעול נגד מדינת . ישראל בצורה שיטתית ובמיוחד נגד מוסודותיה הנבחרים. אותו אריה אלדד קרא קריאות גזעניות ואמר: "מתייחסים כאן לבני-אדם כמו שלא מתייחסים לערבים".

לאריה אלדד תהיה בעיה אמיתית בפני ועדת הבחירות המרכזית. האלימות שהתקיימה בהתנתקות היתה בין היתר בתרומתו, הוא באמת משקיע את מירב מאמציו לסכל את שלטון החוק בישראל. האם ראוי שאדם כזה יחסה תחת החסינות הפרלמנטרית? יכול להיות שיפסק, בניגוד לבחירות 2003, שאדון אלדד לא יכול להתמודד לכנסת שכן אינו מכיר בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, יכול להיות שהוא יפסל בהיותו גזען, אך על תמיכה בארגון טרור אין אפשרות לסגור את הגולל.

מתנגדי ההתנתקות לא היו ארגון טרור. הם לא הוגדרו לפי הפקודה למניעת טרור והם לא הוגדרו על ידי הפסיקה ככאלו. חרף זאת, ראוי היה לבחון בזגוגית אובייקטיבית האם אלו עונים על הקריטריונים של ארגון טרור ולהאשים אותו בתמיכה בכזה.