כבר שנתיים יש זוג מסכן, שמאוהב, רוצה אחד את השני ולא מסוגל להתייחד. כבר שנתיים הוא נרדף על ידי השלטון, אכן היה בעברו עוול לא קטן, אך הוא נרדף. לאחר שנתיים של אהבה מיוסרת, כזו שבאה בפיקוח, תחת פנאופטיקון וללא אפשרות לאינטימיות הכה דרושה, הרשה היועץ המשפטי לממשלה לזוג להתחתן.

כמו אב שמתיר את יד ביתו, כמו חסד אלהי משמיים, היה צריך את הסכמת היועץ המשפטי לנישואין.

(בעצם, יכול להיות שמדובר ברעיון חכם של אישור היועץ המשפטי לממשלה על כל מקרה של נישואין, ללא הבדל דת, גזע, מין ונטיה מינית, יחסוך הרבה נזק).

שלא יצטייר שאני תומך ברוצח הנתעב שירה את אותן יריות והרג לי את השלום, הרג לי את התקווה ואת המדינה, אבל גם לו יש זכות לאהוב. אהבה לא יודעת גבולות, אהבה היא אותו דבר הנפלא שמאפשר לאנשים לפעול, ובלי אהבה לא ינוע העולם. גם ליגאל עמיר יש זכות לאהוב, וגם לו יש זכות להביא ילדים לעולם. מה המניעה לתת לרוצח לגדל ילד? לתת לו פיסת תקווה קטנה בחיים לכשישתחרר וינסה להשתקם.

כרגע כל התקשורת סביב יגאל עמיר היא שלילית, האדם מתרחק מהחברה הישראלית במקום שזו תנסה לאמץ ולשקם אותו, יחד עם שיקומו של יגאל עמיר החברה הישראלית תשתקם אולי. במקום לשסע אותה אנחנו צריכים לנסות לקרב, תוך הסכמות ברורות: אלימות כלפי בני אדם היא פסולה, יש לכבד את החלטות הרוב, יש לתת הזדמנויות שוות לכל אחד ויש לתת לכל אחד את החופש להגשים את עצמו. למרות שעמיר אינו מוכן לאפשר לי לחיות עם דעותיי ומנסה לכפות אותן באלימות, ואולי אפילו הצליח לכפות אותן, אני עדיין מוכן להאבק בצורה כלשהי, אולי לא כמו ארי שמאי, אבל אני מאמין שמגיע לו, כמו לי, למצוא אהבה בין כתלי בית הסהר שאינה כרוכה בסבון והפלתו.