פוסט תיאורטי: התאגיד מחליט למות, על מס ירושה וניוד חברתי.

אחת הסוגיות שככל הנראה עשויות להשפיע על הבחירות הקרובות היא הניוד החברתי. כתבה שפורסמה בסוף השבוע האחרון בדה-מרקר מראה תמונה עגומה: להתנייד למעלה בשרשרת החברתית ולהגיע לעשירון העליון היא אופציה תיאורטית לגמרי. כלומר, לעשיר קל לשמור על הכנסותיו ולעני קשה לחסוך. למונח 'עובדים עניים' יש יותר ויותר משתמשים, והפתרונות המסתמנים הם ככל הנראה רק מס ירושה למאיון העליון, כפי שמציע ח"כ עמיר פרץ.

אני רוצה להציע פתרון תיאורטי אחר, משהו שהוא טיפה תיאורטי מדי, אבל אם יתקבל, עשוי להשליך לא מעט, וזה לתת לתאגידים למות, ועל  הירושה של תאגידים להטיל מס ירושה.

תאגיד, כאמור, הוא יישות פיקטיבית יצר בני אדם שקיבל זכויות וחובות על פי חוק. חברה בערבון מוגבל היא תאגיד, אבל גם עמותה היא תאגיד. לחברה בע"מ יש בעלי מניות, שמחזיקים בזכות לקבל רווחים מהחברה ולעמותה יש חברים, שמחזיקים רק בזכות להצביע. אבל, בעוד שחברי העמותה ובעלי המניות בתאגיד מתים מעת לעת, ולערך אחת לשמונים שנים, תאגידים אינם מתים. האפליה הגילנית הזו, לפיה תאגיד לעולם לא ימות מוות טבעי, גורמת לאחת מבעיות הניוד: מרגע שנכס הועבר לידי תאגיד, הוא קפוא בו.

הניוד החברתי לא נמנע כיוון שהעברת הנכסים מתבצעת על ידי ירושה, אלא כיוון שההון האמיתי נמצא בתאגידים, מתרכז בתוך חברות בערבון מוגבל שיש להן בעלי מניות שאולי מעבירים את המניות אחד לשני, אבל את הכסף האמיתי, זה שנצבר ולא יוצא הלאה לאף אחד אחר, משאירים בתוך התאגיד.

אם נקח את הדוגמא בזכויות יוצרים, לפיה זכות היוצרים תהיה ליוצר למהלך חייו וכן לעוד שבעים שנים (סעיף 38 לחוק זכויות יוצרים), הרי שתאגידים שמחזיקים בזכויות יוצרים לא ימותו לעולם, ולכן זכויות היוצרים ישארו עמם לנצח. כך גם לגבי נכסים: חברה יכולה להקים משפחה, ללדת 'חברות בנות' או להתמזג עם חברה נוספת, אבל היא לא מזדקנת.

כך נוצר מצב שתאגידים שיש להם נכסים רבים ממשיכים לצבור את הנכסים לאורך עשרות שנים, גם אם בעלי השליטה בהם התחלפו לא אחת. קחו לדוגמא את בנק לאומי,שהוקם לפני כמאה ועשר שנים, הרי שאם הוא היה אדם שנדרש לצבור את ההון, הוא היה מוריש אותו לפחות פעמיים הלאה לבניו ולנכדיו, ומס ירושה היה מאפשר למדינה להנות (כיוון שהוא כן נחשב במאיון העליון); אך כיוון שהוא תאגיד, במקרה הטוב ההצעה של פרץ תאפשר למסות רק את העברת המניות של בעלי המניות.

ההצעה התיאורטית שלי היא כזו: תאגידים אינם בני אדם, הם קמו בזכות הכרה חברתית בזכות ההתאגדות ונותנים לאותה הכרה מנדט מוגבל (תאגיד, לדוגמא, לא יכול להצביע בבחירות), ולכן ניתן להגבילו עוד מעט על מנת להטיב עם החברה ולקבוע שתאגיד ימות אחת ל65 שנים. מדוע 65? כי זה איזון ראוי בין מספר שנות העבודה של אדם בוגר עד יציאתו לפנסיה (התקופה בה הוא צובר הון) לבין תוחלת החיים הממוצעת. אבל כל מספר אחר יהיה גם לגיטימי.

אחרי מותו של התאגיד, כל הנכסים שלו יעברו שומה ומיסוי, והוא יוכל להוריש את הנכסים או לבעלי מניותיו או להקים תאגיד חדש, יורש. במקרה כזה, העברת הנכסים תמוסה והמטרה האמיתית, של ניוד חברתי תהיה קלה יותר: מותו של התאגיד יקטין את הריכוזיות של ההון ויאפשר לחברה לפזר את הכסף בחזרה עם החברה.

הפגיעה הקיימת בזכות לקניין אכן צריכה לקבל דיון חוקתי, היא צריכה לאזן בין זכותו של אדם לקניין פרטי לבין זכותה של המדינה להטיל מסים, כמו כל מס אחר. אבל היתרון מלרצוח תאגידים, אחת לתקופה מסוימת, הוא שאם תקופה זו ארוכה מספיק, היא רק תפזר את מוקדי הכח המרכזיים שמחזיקים לא מעט זמין. לא מדובר על תקופה של 20-30 שנים, אלא למעלה מיובל, תאגידים מעטים בלבד קיימים תקופה כזו, ורובם שווים לא מעט.

מה שנותר עכשיו לעשות הוא לדון בשאלה הזו.

9 thoughts on “פוסט תיאורטי: התאגיד מחליט למות, על מס ירושה וניוד חברתי.

  1. ולא נשכח כי אחד מהרצים למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב אמר כי גם תאגידים הם בני אדם.

  2. אלא אם השיטה שלך היא הצעה ליישום אמנה בינלאומית מחייבת לרציחת כלל התאגידים באשר הם בכל מדינות העולם המכירות בזכות להתאגד בחברות בערבון מוגבל, אתה בסך הכל יוצר סיטואציה שתהיה מקבילה לחלוטין לסיטואציה של תחרות מס בין מדינות בהן חיי התאגיד "ארוכים" יותר ואלו שבהן הן "קצרות" יותר.

    כמו כן, במידה ותאגיד שמעביר נכס בבעלותו לידי תאגיד-בת שנמצא בבעלותו משלם מס רווח הון על העברת הנכס, ייתכן ויהיה לו תמריץ להעביר את הנכס ממנו אל תאגיד בת שלו לפני שתקופת ההתאגדות תפוג-תוקף, ולשלם מס מופחת על רווחי הון במקום מס ירושה.

    כמו כן – איך אתה מתייחס לקונצרנים? האם אתה מציע הרמת מסך אוטומטית של חברת אחזקות מדי 65 שנה ולשום את כל הנכסים שבבעלות החברות הבנות שלה?

  3. יונתן,

    לכן הפוסט הוא תיאורטי; הוא משהו שצריך לדון בו, לראות איך במקום לדבר על מס ירושה מדברים על הגבלה של הזכות לצבור הון. ולגבי קונצרנים? וובכן, אולי חברות אחזקות יצטרכו להוריש לחברות הבנות שלהן את הנכסים, אבל אפשר למצוא עוד פתרונות תיאורטים.

    ואני לא מדבר על מס ירושה של 50%, מס ירושה שיהיה זהה למס רווחי הון הוא התחלה מצוינת.

  4. ואיך בדיוק תמנע מבעלי השליטה בתאגיד לרוקן אותו מכל נכסיו שבוע לפני מועד המוות שלו? הרי אתה לא באמת מניח שבעלי השליטה ישבו בשקט ויתנו למדינה לקחת נתח מהכסף שלהם.

  5. גם ככה כשבעל מניות מת, והוא מוריש את מניותיו לבניו – על ערכן, שנגזר בין השאר מסך כל נכסי התאגיד – מוטל מס ירושה (במידה שקיים כזה). כלומר מס ירושה רגיל מטפל ממילא גם ב-"בעיה" של צבירת נכסים על ידי תאגידים בני-אלמוות.

  6. נתאי – פשוט מגדירים כל העברה של נכסים כשלושה חודשים לפני "פירוק החברה בשל כך שתזכיר ההתאגדות שלה פג תוקף" כהעברות המוחזקות בחזקת העברת מרמה, שהנטל להוכיח את אמיתותן מוטל על הנתבע. זה ההסדר הנוכחי לגבי חברות בהליכי פירוק או שיקום כדי למנוע הברחת נכסים. מבין כל הבעיות במודל התיאורטי, זו דווקא אחת שיש לה פתרון מוצלח ויישים בדין הקיים.

  7. רעיון מעניין מאוד, אבל יפגע מהותית במחקר, שנעשה מחוץ לאקדמיה רק בחברות ענק. לחברות שאין להן את המשאבים האדירים האלה אין סיכוי לחדש, ולכן הצעתך תגרום לפגיעה ברווחת האנושות.

  8. תאגידים מתים כל הזמן. זה נקרא פשיטת רגל ופירוק.
    אין לנו צורך "להרוג" תאגידים, כי בעלי התאגידים עושות זאת יפה מאוד.
    מס ירושה קיים כשאתה מוריש מניות תאגיד.
    מס נוסף קיים כשאתה מעביר בעלות על תאגיד מא' לב'. זה נקרא מס רווחי הון.
    המדינה גם ממסה במס חברות רווחים של תאגידים, מטילה מע"מ על כל דבר שהתאגיד מייצר, וממסה בצורה כבדה את המשכורות שהתאגיד נותן לעובדיו.

    יש עוד סוג של תאגיד מלבד חברה בע"מ או עמותה, זה נקרא "מדינה".
    רק שבמקום בעלי מניות יש "מצביעים", ובמקום CFO יש שר האוצר.
    למה זה הוגן לטעון נגד חברה בע"מ שצוברת רכוש, אבל לא נגד מדינה שצוברת נכסים?

    להחזקת נכסים יש עלויות. אם אני בעל בניין משרדים, אני צריך לשלם על חשמל, ארנונה, מאבטח, ניקיון, תחזוקה. אם אני בעל צי רכבים אני צריך תיקונים, חלפים, רישוי ואגרות. אם החלטתי לאגור את כל ההון שלי בזהב, אני צריך כספות, מאבטחים, וביטוח למקרה גניבה. אם לא עשיתי את כל זה, רוב הסיכויים שערך הנכסים שבידיי ירד – ואני אאבד הון.

    היכולת "לצבור נכסים לנצח" סתם כך זה מיתוס. מי שלא מסוגל להמשיך ולהרוויח מפסיד את נכסיו – ולו כדי לממן את העלות של החזקת נכס. יש רק גוף אחד דמוי תאגיד שלא צריך להמשיך ולהרוויח כדי לשמור על נכסיו – מדינה. היא פשוט לוקחת במסים ובהלאמות כדי להמשיך לממן את הפסדיה ועלויות החזקת הנכסים שלה.

    מעניינת הדוגמה שבחרת: בנק לאומי – תאגיד שב1983 היה אמור להעלם מהעולם ולפשוט את הרגל. מדינת ישראל בחרה לחלץ אותו ממוות, תוך הלאמת ההפסדים שלו והעברתם לאזרחי מדינת ישראל משלמי המיסים.

    בעולם קפיטליסטי אמיתי, תאגידים מתים באותה קלות שבה הם נולדים. וכל עוד הם חיים – הם מספקים ערך ללקוחות שלהם, מקום עבודה לעובדים שלו, ורווח לבעלי המניות. הנכסים שנצברו בתאגיד, הם בדיוק מה שדרוש כדי להמשיך לקיים את הנ"ל. להחליט שרירותית להרוג את ה"תאגיד הלא אנושי" זה לפגוע בראש ובראשונה באנשים שמאחוריו – הלקוחות של התאגיד, העובדים של התאגיד, ובעלי המניות החדשים שלו.

  9. היי יוני,

    תאגיד לעולם לא יהיה יוצר של יצירה מוגנת בזכויות יוצרים, הוא יכול להיות הבעלים הראשון ביצירה שנוצרה על ידי עובד או ביצירות מוזמנות. לכן, כל היצירות בבעלות תאגיד הינן בעלות תאריך תפוגה.

    תומר

Comments are closed.