חייו של רנה דקארט לא היו פשוטים; כפילוסוף הוא היה הצלחה מסחררת בעיקר אחרי מותו, אך לאורך כל חייו הוא פרסם ספרי הגות ופילוסופיה. יום אחד, ניגשה סרמו ולגאריס, שעוסקת בשיווק עבור אחד מעשירי הולנד, אשר עסק בבנקאות. סרמו ולגאריס הציעה לדקארט הצעה מפתה: זה יכתוב בספריו על הבנק המופלא בעת שהוא מביא דוגמאות מתמטיות ופילוסופיות, ובכך יוכל הבנק לזכות לחשיפה מרשימה. מנגד, על כל עותק של ספרו החדש, יקבל דקארט תשלום הגון מאת העשיר, וזאת כתשורה על קידום עסקיו.
דקארט נבוש וענה לולגאריס: "הכיצד באים אליי כלל בהצעה מסוג זה? האם אינכם מבינים כי אני פילוסוף העוסק בחקר האמת ולא בגורמים ארציים, שטחיים וזמניים? אני דורש כי תחדלו להטרידי"; במקום להבין זאת, החליטה ולגאריס לעלוב בדקארט ואמרה: "הרי אתה מפרסם את כתובתך ושמך בספרי הגותך, ועצם בקשתך להפסיק פניות אלייך אינה אלא סחיטה באיומים".
בעוד מספר שבועות יערך כנס בלוגו שמאורגן על ידי סלונה. בכנס התבקשתי לדבר על נושא האתיקה לבלוגרים, וזה בדיוק העניין. כבלוגר ותיק אני יודע כמה דברים קטנים, והעיקרי בינהם הוא שחלק מהבלוגרים באמת עושים זאת בשביל התשורה; הם רוצים לקבל כסף. חלק מבקשים תרומות (כמו יוסי גורביץ), חלק מציגים פרסומות ומכניסים מכך מעט שקלים (כמו עידו קינן) וחלק מוכרים את תכניהם לאתרים אחרים ומכניסים כסף ממכירה של כתבות מעת לעת; אבל יש כמה בלוגרים שפשוט לא עושים את זה בשביל הכסף, ועל הבלוגרים האלה אני רוצה לדבר.
אני כותב בלוג בשביל חופש הביטוי שלי: אני כותב כי יש לי מה להגיד, ואני יודע שלא רק שזה לא ממש יתרום לפרנסה שלי אלא ההפך: זה עשוי גם לפגוע בה לפעמים. אבל עדיין, אני כותב. אני כותב דעות, ואני כותב אותן כי מתאים לי לדבר עליהן; אבל אני לא כותב כדי לשרת אף אחד. עצם העובדה שאחרים פונים אליי ומבקשים שאפרסם את המוצר או האירוע שלהם רק יוצר אצלי בחילה.
וזו בדיוק האתיקה שאני רוצה: אתיקה בעבודה של משרדי פרסום מול בלוגרים דורשת בדיוק את העדינות הזו; אם מישהו חושב לרגע שהוא יכול לפנות אליי ולהציע לי מאתיים שקלים עבור הכנת תמונה ויראלית, לתת לי הזמנה לאירוע גאדג'טים שממש לא קרוב לתחום הסיקור שלי, להזניח את הפניה האישית ולהתעלם ממני, לכתוב על נושאים שמעניינים אותי בערך כמו צבע שמתייבש, או כל שטות אחרת. אתה משרד פרסום, דאמ-איט, וככזה משלמים לך הרבה כסף כדי לעשות את זה.
הרי, בסופו של דבר, אם אני אכתוב בבלוג שלי על משכנתא, אני אהיה ספאמר, והאנשים שבאים לכאן כדי לדבר איתי ולהקשיב לי לא ישארו. אם אתה מפרסם, תעשה לעצמך טובה ותעזוב אותי בשקט. זו האתיקה לבלוגרים שצריכה להיות: הרי אנחנו לא צריכים לדבר על פוסטים בתשלום, כי אף אחד לא יסתיר את עצם קבלת התשלום על הכתיבה אם לא יציעו לו כסף סתם ככה. ולגבי הבלוגרים שכן רוצים כסף? וובכן, תמצאו עבודה.
ומה לגבי בלוגרי אופנה וקסמטיקה למניהם שמקבלים מוצרים לצורך סקירה (חיובית וגם שלילית) זה לא בסדר?
או בלוגרי אוכל שמקבלים הזמנות למסעדות (גילוי וזה – אני כותב בלוג מתכונים – ולא קיבלתי הצעות לכתוב ביקורות – ואם אקבל סביר שאסרב).
אם אני כותב בנושא מסויים ובעקבותיו יש חברות שבוחרות לתת לי טובות הנאה, זה תלוי רק בי אם אני בוחר לקבל אותה או לא. ברור שיש אינטרס מאחורי טובות ההנאה הללו – תבחר אם להשתתף במשחק או לא.
ואני חושב שזה ממש בסדר לשים פרסומות גוגל למניהן בשביל הכמה שקלים שזה מכניס ומכסים את האחסון והדומיין.
אסף,
יש הבדל בין לתת לבלוגר ארוחה חינם כדי שיכתוב עליה לבין לתת לבלוגר הן ארוחה חינם והן כסף. אני חושב שהמקרה הראשון בסדר: לתת מוצר לסקירה (ולהחזיר אותו, או לא) או לתת מזון בשביל שיכתבו עליו, זה לגיטימי לגמרי.
לא לגיטימי לתת כסף כדי לכתוב, כי אז האובייקטיביות נעלמת.
יהונתן – ברור שהרוב המוחלט של הכותבים לא עושה זאת בשביל תמורה חומרית, זה פשוט הזנב הארוך. מצד שני נראה שהקהל בכנס העיסקי הזה יתאים להרצאה שלך.
בסדר, אז אנחנו מסכימים על דבר אחד – ש"שווה כסף" זה בסדר. למרות שברגע שבנאדם מקבל חינם הוא כבר קצת משוחד… בעיקר כי הוא יודע שאם הוא יכתוב ביקורת שלילית – הוא לא יקבל מאותה חברה עוד מוצרים.
אני למשל לפני כמה שנים עבדתי באחד ממגזיני התרבות הגדולים בארץ וכתבתי ביקורת הופעות – קיבלתי כרטיסים חינם וזה לא השפיע על הביקורת שלי. אבל פעם אחת כתבתי על חווית שירות מאחד מאולמות האירועים – והבוס שלי קיבל טלפון זועם ודרש שאני לא אקבל יותר כרטיסים לאולם שלו. ככה זה.
אם אתה מקבל חינם – אנשים מצפים ממך לתמורה. גם אם לא מדובר במזומנים.
שווה כסף זה לא בסדר. כלומר, אל תשלם לי בכרטיסים להצגה או בארוחה במסעדה כדי לכתוב על הבלוג שלך. מה שבסדר מבחינתי הוא לתת את המוצר לסקירה או את המזון לביקורת.
רק להדגיש – קיבלתי תשלום עבור כתיבת הביקורות מהמעסיק שלי. אבל הכרטיסים הגיעו חינם.
ומי אתה שתקבע מה מתאים *לכל* הבלוגרים ? ועוד תבסס את הצדקתך המוסרית מתוך מקום שבע ? (אני מניח שאתה גומר את החודש ב+)
דקארט לא מעניין אותי, הוא מת ממזמן, אני לא, ואני רוצה להרוויח כסף.
אם אפשר להרוויח מבלוגינג אז כל דרך לגיטימית, פרסומות, בקשת נדבות (ג"ורג) וגם הכנת מם. הקוראים ישארו איתך ואם לא חבל.
כתבתי על האתיקה שאני רוצה, האתיקה שאני מאמין שהיא נכונה.
בתגובה הספציפית שלך קצת הפלת את עצמך והזהות שלך.
אני מוצא הבדל בין הבקשה הזו לממים שאני קורא עליה כבר שבוע לבין בקשה לביקורת (Review) גם אם היא בתשלום.
הממים הללו עולים כפרסומת ופה אתה בעצם עובד של משרד הפרסום. אם אתה כותב מאמר ביקורת על מוצר כלשהו (מסעדה, מוצר או ספר במקרה שלי – אם כי אף אחד מעולם עדיין לא נתן לי כסף עובר זה), אזי השאלה היא אנושית ומבחנה בינך לבין עצמך ובינך לבין הקוראים שלך.
האם אתה יכול בכל זאת לכתוב ביקורת שלילית אם זוהי חוות הדעת שלך או לא.
אני לא בטוח אם אתה אוחז בעמדה הקיצונית השוללת הכל מחוסר אמונה ביכולתנו כבני אדם לעשות את זה ולכן מעדיף שלא להכניס לשם את הרגל מראש או משום שאתה אכן חושב שכל זה פסול לגמרי.
אני חושב שכל בלוגר, כמעט, היה שמח לקבל תשלום כלשהו עבור מה שהוא עושה גם אם זו כלל לא הייתה מטרתו המקורית. אני בחרתי לשים כפתור תרומות קטן. אני בכלל לא יודע איך הייתי מגיב להצעה אחרת (האתר שלי ממילא לא מושך תעבורה רבה) אם כי אני מניח שהייתי נוטה לקבל אותה ואם הביקורת שלילית הייתי בוחר, אני מקווה, לפרסם אותה כמות שהיא מבלי להתחשב במציע. שהרי ההצעה בדרך כלל אומרת ביקורת ואינה מפרטת שאתה מחוייב להצעה כזו או אחרת.
FTC עלו על זה כבר לפני 3 שנים.
http://www.ftc.gov/os/2009/10/091005revisedendorsementguides.pdf