פורים הוא יום כזה בשנה, שכל אחד יכול להיות מה שהוא לא באותו הרגע, מה שהוא משווע להיות, מה שהוא רצה אבל לא יכל ומה שהוא שונא להיות. פורים מאפשר לכל אחד את היום היחיד בו הוא אחרים לא יכולים לדעת לגבי הסטיות האמיתיות שלו והוא יכול ללכת ללא מגבלות הנורמיס בחברה. פורים מביא איתו, בעצם, את החופש. החופש להיות מי שאתה, בלי מגבלות או עכבות חברתיות. החופש להכיר בשונה ולא לשנוא אותו. ויגור אינדיאני עם בוקר, זונה עם מכשפה ותרנגול עם צייד.
החופש אתם אומרים? חופש לעשות מה? למה בשאר השנה אנשים מעוכבים מלעשות כרצונם? למה ביום מיוחד זה הם בוחרים להוציא את הניכור ולהראות דווקא את מה שיש להם לומר? הנשים מתחפשות לזונות כדי לומר אחת ולתמיד שגם הן רוצות את המין כמו שהגברים מצפים מהזונה – אבל לא שהן מוכרות את גופן, אלא שבא להן פעם אחת להתנהג אחרת, ולראות מה יטמן העתיד.
ישנם כאלו שבמקום לקחת את פורים למקום האמיתי שלו בוחרים לקחת אותו למקום של משחק, הם ממשיכים עם אותו המשחק, מתחפשים לאותה דמות מסתורית אותה הם עוטים ערב ערב בפאב בכל מקרה, ומקווים שהפעם, עם אווירת פורים המסתורית, יתמזל מזלם והם יצליחו בכך. אותו זר מסתורי, שכבר שנים יושב על הבר עם כוס הבירה וסיגריות מרלבורו אדומות. בא, מעשן, מעיף מבט חטוף והולך. לבד, בלי שידעו למה.
ומה קורה כשהחגיגה נגמרת? האם אנחנו לוקחים איתנו עוד משהו מפורים איתנו? האם זה באמת משנה אותנו? לא יודע. בכל מקרה נמאס לי לכתוב את הפוסט הזה, אני אחזור עוד היום עם משהו יותר מעניין…
לא לשכוח, כמובן, שעדיין יש כמה ימים להציע הצעות למכרז המצלמה שלי.
אני זכיתי מראש נכון? |:
אהבתי את האיש שהתחפש לחמסניק ^^
אני לא חושב שזכית עדיין, וכבר יש הצעות יותר אטרקטיביות משלך, אולי הגיע הזמן שתציע עוד אחת.